לא מצחיק: לא היה מספיק מפולי ב"המערכון האחרון של פולי"
"המערכון האחרון של פולי" נבנה בעיקר על זיכרונות ואבחנות של משפחתו ומקורביו של ישראל פוליאקוב, והתקשה להעמיק ולהעביר לדור שלא ידע את "הגשש החיוור" מגדולתו של פולי
"המערכון האחרון של פולי" הוא מסוג הסרטים שמסתערים עליהם בחדווה. זה לא סתם עוד סותם זמן שיש שפע ממנו ברחבי השלט. והאדם המדובר הוא לא סתם ישראל פוליאקוב, פולי ז"ל. זה "פולי" מ"הגשש".
אילו סמלים או ציוני דרך גדולים מאלה יש לארץ הזאת? פולי ושייקה וגברי הם מה שהיה פעם. להסתכל עליהם בשברי המערכונים שמראים ולהגיד איפה הם ואיפה שלום אסייג עם בדיחות הקרש על גרוזינים. איפה הם ואיפה אדיר מילר. "הגשש" הוא סמל לארץ שהייתה. לאיכות שהייתה. הם הענקים. גם אין תופעה זהה להם היום: הרכב קבוע של שלושה על במה שעושים סטנדאפ במשך כמעט חצי מאה. אחח, אנחנו נאנחים, אחח, זה לא מה שהיה פעם. ומה שהיה פעם זה רסיסי המערכונים שמופיעים בסרט. ואתה רוצה שיהיה עוד מהמערכונים האלה בסרט, שלא יחתכו אותם מהר כל כך. אבל הבמאי עופר נעים חותך כדי שחנה לסלאו, ריקי גל, דן אלמגור וכמובן גברי ושייקה יגידו על פולי איזה דבר. יספרו איזו אנקדוטה משעשעת או מרגשת או לא משעשעת ולא מרגשת.
וזו הבעייתיות של הסרט "המערכון האחרון של פולי". לא בטוח שפולי, השחקן
אז חנה לסלאו אמרה שהיה מקצוען ענק. אפשר לומר אלף פעם שהיה מקצוען ענק, אבל קטע וידיאו אחד מאחורי הקלעים, כידוע, שווה אלף אמירות של חנה לסלאו. ייתכן אמנם שהציפייה להכיל דמות ענקית כפולי בגבולות סרט של 50 דקות היא מופרזת וגם בלתי אפשרית. אבל הסרט "המערכון האחרון של פולי" איננו המערכון האחרון של פולי. הוא אינו מצחיק. גם אינו עצוב. הוא חולף על פני הצופה במין טון ויזואלי ורגשי מינורי שאינו משתנה, חסר עליות ומורדות. אפילו וידויה של ריקי גל כי בגדה בפולי במהלך נישואיהם עובר כאילו השמיעה אמירה על מזג האוויר.
מי שמצליחה לחרוג מהטון המינורי המוכתב לסרט היא משפחתו של פולי. יעל שלא שותקת, איתמר שמכניס מילה פה ושם, ואלמנתו של פולי, שוש, המוכיחה עד כמה שתיקה יכולה להיות רבת עוצמה במיקום דרמטורגי נכון. וכאשר שוש פותחת את הפה, הצופה יכול לדמיין את סיפור האהבה הגדול ביניהם, את החברות והצחוק ששררו בבית משפחת פוליאקוב ואת תחושת החסך.
הזדמן לי לפני שנים להיות באירוע חברתי שבו נכח שייקה לוי, הוא "שייקה". הנוכחים נשרכו אחרי שייקה כאילו הוא החלילן מהמלין שמהפנט אותם אליו בחבלי קסם. ובכל פעם שיצאה מילה מפיו של "שייקה", כמו למשל "תעביר לי את המלח בבקשה", התפתל הקהל מסביב בצחוק. היה נחמד אם "המערכון האחרון של פולי" היה מעניק לנו כמה דקות נחת דומות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם