שרת ההסברה: האם לימור לבנת היתה שרת תרבות מוצלחת?
בעוד חודשיים תסתיים הקדנציה הסוערת של לימור לבנת במשרד התרבות. האם היתה שרה ממלכתית וחדשנית שהפנתה תקציבים לפריפריה ושינתה סדרי עולם, או פוליטיקאית קטנונית שקידמה את הציונות על חשבון האמנות והילכה אימים על המוסדות שתקצבה?
חודשים ספורים אחרי שנכנסה לתפקיד - עוד לפני פרשת החרם על אריאל, ההתכתשות המילולית עם במאי "עג'מי" סכנדר קובטי והמהומה בפסטיבל קולנוע דרום סביב הקרנת הסרט "עדות" - ניצבה שרת התרבות לימור לבנת בפני דילמה לא פשוטה. בגל"צ נחשף כי האמנים רועי רוזן וחן שיש, שזה עתה זכו בפרס עיבוד היצירה מטעם משרד התרבות לשנת 2009, חתמו במהלך מבצע עופרת יצוקה על עצומה הקוראת להטיל סנקציות על ישראל בשל האלימות שנקטה. לאחר הפרסום בתחנה הצבאית, מסרה שיש כי היא מסתייגת מתוכן העצומה ושמעולם לא חתמה עליה, אך רוזן הודיע שהוא עומד מאחורי הדברים. בהתייעצות שכינסה השרה נדחתה על הסף האופציה של שלילת הפרס מרוזן, ותחת זאת הוחלט להסתפק בגינוי תקשורתי סמלי שבו קראה לו לבנת להפגין "יושר פנימי", להחזיר את הפרס ולוותר על המענק הכספי. עולם האמנות רעש לרגע, אך הפרשה גוועה במהרה.
גם ללבנת ולאנשי משרדה היה אינטרס לטאטא את הפרשה בזריזות מסדר היום ולהתפנות לסוגיות האחרות שניצבו על שולחנם. הצורך הדחוף ביותר היה הקמת גוף חלופי לעמותה הציבורית לחיזוק התרבות בפריפריה, "אמנות לעם", שהפכה לקרקס של מינהל לא תקין ושל ניוד כספים מופקר בימי השר הקודם, ראלב מג'אדלה, ולמעשה חדלה לפעול.
לבנת ייסדה אותה מחדש בשם "תרבות לישראל" וקבעה קריטריונים חדשים לסבסוד מופעי תרבות בפריפריה. בשנה הראשונה לכהונתה גם הושקה, בין השאר, יוזמת "חודש הקריאה" שבמסגרתה התקיימו מאות אירועי תרבות חינם בספריות; פרויקט "לילות קלאסיים" - קונצרטים פתוחים לקהל תחת כיפת השמים בחודשי הקיץ; עידוד התרחבותו של פסטיבל מסרחהיד להצגות יחיד בערבית; השקת קרן לתרגום ספרות ישראלית לשפות זרות כדי לסייע בשיווקה בחו"ל; ליווי צמוד של נגני התזמורת האנדלוסית ושל עובדיה בסכסוך העבודה מול ההנהלה; והקמת פרויקט מחול משותף לאופרה הישראלית ולמרכז סוזן דלל, שאליו עוד נגיע בהמשך. בה בעת החלה השרה בקידום היוזמה לחקיקת חוק להגנת הספרות והסופרים - שאושר בקריאה ראשונה רק לפני כשלושה חודשים, אך סיכוייו להיכנס לספר החוקים פחתו משמעותית בשל פיזור הכנסת.
אלא שמבעד לתנופת העשייה שבה לבצבץ הפוליטיקה. בשבועות האחרונים עולות טענות שמדיניות השרה עברה במהלך הקדנציה שינוי ברור, עד להשלמתה של מטמורפוזה: אם בתחילת הדרך, בדומה לתקופה שהחזיקה בתיק התרבות בממשלת שרון, לבנת ניגשה לתפקיד מעמדה של חתירה למרכז, של ניסיון לצבור לגיטימציה, אולי אפילו של להתחבב על האליטות, הרי שאת הקדנציה היא מסיימת, בין השאר, כשומרת סף אידיאולוגית.
"תיק התרבות הוא לא אידיאלי לאיש ליכוד", מודים בסביבתה של לבנת, ואחרים מתארים כיצד הבינה בהדרגה שזיהויה כמי שפועלת למען הגרעין הקשה של האמנים, אלה שנתפסים כ"שמאלנים תל אביבים", גרם לכרסום מתמיד בפופולריות שלה בקרב האלקטורט הטבעי בימין. לבנת לא נשארה אדישה לאירועים, כפי שניכר, למשל, בפרשת "עג'מי". כזכור , שעות ספורות לפני טקס האוסקר התראיין סכנדר קובטי (שביים את הסרט יחד עם ירון שני) ואמר כי הוא "לא מייצג את ישראל". לבנת ראתה כיצד ח"כים מהספסלים האחוריים של הקואליציה מתחרים על תשומת לב התקשורתית בפיזור גינויים חריפים, כמו גם את שר המדע דניאל הרשקוביץ' מזהיר כי "מי שביים את הסרט בעזרת מימון ישראלי עלול להתעטף הלילה בדגלי חמאס", ושחררה הצהרה שלפיה "בזכות כספי מדינת ישראל, שממנה מנסה כעת קובטי להתנער, הופק הסרט 'עג'מי' והגיע למועמדות לאוסקר - עצוב שבמאי שנתמך על ידי המדינה, מתנכר למי שאפשרו לו ליצור ולהתבטא".
כאשר קבוצה של במאים ישראלים, בהם קובטי, תמכה בהענקת פרס "דוב הפלטינה לחופש הביטוי" לשחקן והבמאי מוחמד בכרי על סרטו "ג'נין ג'נין" במסגרת לא רשמית בפסטיבל ברלין, הוציאה לבנת הודעה שבה נכתב: "על חבורת הבמאים הזאת נאמר 'מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו'. אין ספק שזו תעודת עניות לכל אותם במאים אשר נותנים הכשר לסרט תעמולה, שאין בו דבר זולת שנאת ישראל". בשמאל מחו על ההתבטאות וטענו לניסיון לסתימת פיות, אך מבחינת לבנת המהלך התברר כמשתלם: היא לא נותרה אדישה להדי התמיכה שקיבלה, והחלה לקחת אותם בחשבון בעיצוב מדיניותה.
הסנוניות הראשונות של השינוי השתקפו בדמותה התקשורתית של לבנת. אמנם היא נכחה בהקרנת הסרט "לבנון" בפסטיבל ונציה, אבל נמנעה מלחיצת יד פומבית או מתמונה משותפת עם אנשי הצוות, כנראה לאור הרחשים שהגיעו מן הארץ על כך שאחדים מהשחקנים שמגלמים חיילים בסרט לא שירתו בצבא. לאחר שיאיר לפיד "חשף" בטורו ב"ידיעות" כי בשיווק הסרט המתגבש "אודם" לקרנות המימון ערך הבמאי יהונתן סגל הקבלה בין השואה לכיבוש, התראיינה לבנת לערוץ 7 והודיעה כי בעצה אחת עם מנכ"ל הקרן לקולנוע כתריאל שחורי, הוחלט להשעות את המשך העברת הכספים למימונו של הסרט עד לבירור הפרטים (בסופו של דבר נתמך הסרט כמתוכנן).
שינוי הגישה ניכר גם בקשר השוטף, הפנימי, עם המוסדות השונים שנתמכים על ידי המשרד, ורוח המפקד הפכה את הדיאלוג איתם לפחות אינטימי וליותר קשוח. רוב הזמן. בפרשת אריאל הגיע העימות עם הממסד התרבותי לכדי קרע של ממש. בתגובה לעצומה שנחתמה על ידי שחקנים ויוצרים בולטים מתחום התיאטרון במחאה על הכוונה להעלות הצגות בהיכל התרבות החדש בעיר, הודיעה השרה כי תפעל לתיקון הקריטריונים לתמיכה ממשלתית במוסד תרבותי, באופן שיחייב כל אחד ואחד מהם לחתום על התחייבות להופיע בכל מקום בישראל, כולל בשטחים, כתנאי לקבלת תקצוב. באותו מעמד הודיעה גם על כוונתה לייסד פרס חדש: "פרס היצירה הציונית", דבר שעורר גלי ביקורת בטענה שהוא מבכר זיהוי אידיאולוגי על פני איכות אמנותית.
"הפרשה התפוצצה לאחר שכמה יוצרים הביעו את דעתם, אבל שום מנהל תיאטרון או גורם רשמי בתיאטראות לא התבטא נגד ההופעות באריאל. ובכל זאת לבנת בחרה לצאת בעליהום על המוסדות", אומר איש תיאטרון בכיר, "לא ברור מה היא ניסתה להשיג בזה". בראיון ל"הארץ" באוגוסט שעבר הודיעה לבנת כי היא אינה מתחרטת על שהניפה את "השוט המוסדי", הוא התקצוב הממלכתי. "אמרתי שהיה ותיווצר כאן בעיה, אנחנו נשקול את שינוי הקריטריונים, וברגע שהתברר שאין שום בעיה, לא שיניתי שום קריטריונים ולא פעלתי כך", הסבירה.
ימים ספורים לאחר שהתפוצצה פרשת אריאל, הודיע ראש מינהל תרבות, צח גרניט, כי הוא מתפטר מתפקידו "מסיבות אישיות". גרניט , שנחשב אז לאיש אמונה של השרה וזכה לאהדה גורפת מאנשי מוסדות התרבות, גזר על עצמו שתיקה תקשורתית וסירב להתראיין גם לכתבה זו. ההערכות הן שהוא עזב על רקע חילוקי דעות עם השרה על אופן טיפולה במשבר. במקומו מונה שמעון אלקבץ, איש רדיו ועיתונות בעל ניסיון ניהולי עשיר, שמתואר על ידי גורמים ששוחחנו איתם כ"אדם חיובי ובעל רצון טוב, אף שהיינו שמחים אם היה מגלה מעורבות רבה יותר בנעשה". עם זאת, גורמים אלה מעירים, לא בלי מרירות, שמאז התבצעו חילופי גברי בראש המינהל, החלה להיאכף בקפדנות הוראה קטנונית משהו שמחייבת את כל המוסדות לצרף למודעות ולפרסומים השונים בתקשורת את הלוגו של משרד התרבות.
"זה אחד הביטויים לשינוי הגישה - ראש המינהל הקודם חשב שהתמיכה בגופים היא התפקיד העיקרי של משרד התרבות, ולא שמעצם נתינת התמיכה הוא עושה להם טובה". השינוי , אפוא, אינו קשור דווקא לאלקבץ, אלא נובע מן האווירה הכללית. "הגישה של מינהל תרבות כלפי המוסדות החלה לתחושתי להתאפיין בכוחניות ובאדנותיות", אומר גורם בכיר בתחום, "זה היה בולט מאוד לעומת הקדנציה הקודמת של לבנת כשרת תרבות, שהתנהלה בסבר פנים אחר לגמרי. מנהלים בכירים מפחדים להתבטא, להעיר, שמא יבולע להם. התחושה היא שבצד השני שומרים טינה, כל מי שמותח ביקורת מסומן כאויב". ברוח זו סירבו כמעט כל הדמויות המרכזיות במוסדות התרבות השונים להתראיין לכתבה. "נדבר אחרי שהיא תסיים סופית את הקדנציה", אמר אחד מהם; שני הסביר: "רוב הסיכויים שהליכוד ירכיב את הממשלה הבאה ואין לנו שום עניין לפתוח איתו חזית"; ושלישית סיכמה: "חבל על הזמן, לאף אחד לא יהיה אומץ להגיד לך את האמת".
הסיפור הבא יכול, אולי, לספק הסבר חלקי לרצונם של אנשי המוסדות להימנע מחיכוך מיותר עם השרה. מופע הבכורה של האופרה "נבוקו" למרגלות המצדה ב-2010 נחשב למפגן כוח גרנדיוזי ומרהיב שגרף שבחים ובישר מסורת חדשה שהפכה את ישראל, אולי לראשונה, למוקד משיכה עבור "תיירי תרבות". אבל עבור לבנת היתה החוויה מפח נפש כמעט. לא בשל איכות הקונצרט חלילה; הטלוויזיה בביתה של השרה, מספרים מקורביה, דלוקה קבוע על ערוץ Mezzo, טעמה אנין והיא יודעת להעריך יצירה קלאסית טובה. הבעיה היתה נעוצה בסידורי הישיבה ביציע הכבוד.
במסגרת התיאומים שנערכו מבעוד מועד בין בית הנשיא להנהלת אופרה, סוכם שלצדו של נשיא המדינה שמעון פרס יישבו שר החינוך גדעון סער, בהיותו נציג הממשלה הבכיר באירוע, וראש עיריית תל אביב רון חולדאי. כשלבנת גילתה, בערב המופע, שדווקא בטריטוריה שלה נדחקה הצדה, בקושי הצליחה להחניק את העלבון. למחרת דווחו אנשי האופרה שהשרה פגועה, ובקונצרט שהתקיים באותו הערב בירך אותה הכרוז והודה לה על שכיבדה את האירוע בנוכחותה. אבל המחווה לא הצליחה לפייס את לבנת. ההשפלה כבר ננעצה עמוק מדי.
כמה שבועות לפני "נבוקו" יצאה לדרך יוזמה משותפת של האופרה הישראלית ומרכז סוזן דלל להקמת פרויקט מחול רפרטוארי שיעמוד לרשות האופרה. 260 מועמדים, ישראלים וזרים, הגיעו לאודישנים, ובתום הליך הסינון גובשה נבחרת של 11 רקדנים שנוהלה בידי מאטה מוריי, לשעבר סולן בלהקת הבלט הישראלי. הפרויקט זכה לתמיכה משמעותית של משרד התרבות ותוקצב בכ-700 אלף שקלים. אחרי עשר הופעות, כולל גיחה מוצלחת לפסטיבל המחול בזאגרב, נראה היה שהאופרה הצליחה להעמיד עתודת מחול מבטיחה שתרוץ לאורך זמן. ואולם בסביבות יוני 2011 קיבלה מנכ"לית האופרה, חנה מוניץ, הודעה על ביטול ההקצבה המתוכננת לפרויקט בשנה הבאה.
אנשים המצויים בנושא מספרים שהשרה בדקה אפשרות "לחתוך" את תקציב התמיכה של האופרה כבר באותה שנה, אך גילתה שהדבר אינו אפשרי מבחינה טכנית. בסופו של דבר קוצץ התקציב לשנת 2012 בכחצי מיליון שקלים (נתון בלתי רשמי; משרד התרבות מסרב לחשוף את נתוני התמיכות עד סוף השנה הקלנדרית). המשמעות היתה חיסולו המיידי של הפרויקט. הסכום שקוצץ לא נותב למיזמים אחרים של האופרה, ואחרי שלושה פסטיבלים מוצלחים במצדה - "נבוקו", "אאידה" ו"כרמן" - הודיעה החודש המנכ"לית מוניץ על קטיעת המסורת, ונימקה זאת בקיצוץ תקציבי ובקושי בגיוס משאבים חיצוניים מספונסרים. אירוע התרבות הגדול בישראל, שמשך לאורך השנים כ-160 אלף צופים והציף את מלונות ים המלח בתיירים, לא יתקיים ביוני הקרוב. מוניץ סירבה להתראיין לכתבה, אך הבהירה כי בדיאלוג הישיר שלה מול מינהל תרבות סביב ענייני התמיכות, "פרשת 'נבוקו'" מעולם לא עלתה על הפרק.
ומהאופרה לתיאטרון. בטקס פרסי התיאטרון שהתקיים במאי השנה בתיאטרון גשר, כיוונו כמה מן הזוכים חצי ביקורת מרומזים כלפי מיזם פרסי הציונות של השרה לבנת, שנכחה באולם. הגדיל לעשות איתי טיראן, שעלה לקבל את פרס השחקן הראשי עבור תפקידו ב"קברט" ואמר: "בשעה שצרי תרבות קמים עלינו לכלותנו, אנחנו צריכים לאחד שורות". כחודש וחצי אחר כך התבשרה עמותת פרס התיאטרון שתקציב התמיכה שלה לשנת 2012 יקוצץ בשליש- 120 אלף השקלים שקיבלה בשנים קודמות יופחתו ל-80 אלף שקלים השנה. בעמותה אמרו שלא לייחוס שהקיצוץ הרטרואקטיבי, אחרי קיום הטקס, מריח מחיסול חשבונות, וערערו. כעת ממתינים נציגיה להזדמנות להשמיע את טיעוניהם בפני אנשי מינהל תרבות בדיון שתואם לסוף החודש.
את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בז'ורנל שישי שיוצא היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם