חקירה נגדית: "חדר 514" תיאטרלי מדי
יוצרי "חדר 514", דרמה שצולמה בחדר אחד בארבעה ימים, בזבזו את מרבית האנרגיה על יכולות הפקה וירטואוזיות על חשבון הצד הפוליטי
לא ההיצמדות לאתר צילומים בודד, כאילו מדובר בבמת תיאטרון, מהווה את הכשל המובנה ב"חדר 514", אלא ההסתמכות הבלעדית על הדיאלוג. עם כל הכבוד למקצוע השחקן ולהתמסרות הטוטלית אל התפקידים השונים שהופקו בידיהם, שחקני "חדר 514" אינם אמורים להיות הציר היחידי שעליו ניצב מבנה הסרט. בפועל, בשל עודפי הדיאלוגים, נדחקת העשייה הפילמאית אל פינה צרה מדי ואל מבע בודד, דל מדי - מבנה המשפט הנאמר והאופנים המגוונים שבו הוא נאמר.
נכון הוא שעידן ששון, צלם הסרט, עושה כל מאמץ להעתיק את נקודת הכובד מן הדיאלוגים אל הסצנה המצולמת, ולשם כך הוא משתמש בכל הטריקים שבספרי ההדרכה - צילומי תקריב עמוסי משמעות, שוטים ארוכים וטלטול ידני של התמונה. אך בסופו של מאבק פנימי בין התמונה לדיאלוג מנצח האחרון, ובכך נחשפת הבעייתיות האמיתית של "חדר 514" - העמדות הפוליטיות השמרניות המוצפנות בו.
עלילת הסרט מתמקדת בחקירה הנערכת לשני חיילים. האחד הוא סמל מחלקה (גיא קפולניק), שנושא על מצפונו את הצער על עוולות הכיבוש. האחר הוא מפקד פלוגה (אודי פרסי), שעול השליטה היומיומית על בני עם דוחק אותו מעת לעת לקריסה נפשית ולמעידה מוסרית. שניים אלה נראים בסרט בעיקר כשהם יושבים על כיסא הנחקרים, ומולם יושבת החוקרת הצבאית (אסיה נייפלד), שנחושה לסחוט מהם את האמת על אופני ההתעללות הצה"לית באוכלוסייה האזרחית בגדה.
הסיטואציה המעין-משפטית הזאת מוכרת היטב גם מסרטי צבא הוליוודיים, והחידוש שמביא לבד שרון בר-זיו, שכתב וביים את "חדר 514", הוא בעצם הצבתה של אישה צעירה, חיילת ערב שחרורה מהצבא, מול הזעם הגברי של הנחקרים על ידה. דומה שבניית הדמות הנשית האסרטיבית הזאת ניזונה מטקסטים שנתלשו מההגות הפמיניסטית יותר מאשר מהצרכים הדרמטיים של העלילה. למשל: על אותו כיסא שעליו מתפתלים נחקריה של הצעירה, מתפתל, עם סיום החקירה היומית, גם המאהב שלה. שתילת כל הגברים - אלה שיורים ברובים ואלה שיורים בכלי עזר אחרים - באותו
דברים דומים ניתן לומר על האופן שבו הסרט משתדל להציץ לביוגרפיה הפרטית של החוקרת. דבר זה נעשה תוך שימוש בטריק מלאכותי - שיחות טלפון אובססיביות בין החיילת לבין האם המבוהלת שלה, שאינה חדלה מהטרדתה הסלולרית. ואם להוסיף לכך את הבידול המכוון בין החוקרת שהגיעה לישראל מרוסיה, והיא כאילו "זרה" לחברה הצברית, לבין הלוחמים הנחקרים, שהם נניח "מלח הארץ", הרי שהמנגנון המסורבל של הבנייה הדרמטית מתגלה במלוא מסורבלותו.
וכל זה עוד כלום. שכן במרכז הדיון, כשהיא מתחבאת מתחת לשכבות של דיבורים וצעקות ויחסי מין, מצויה הסיטואציה הטעונה על אודות מהות הכיבוש המתמשך. וכאן "חדר 514" משלים את האכזבה, שכן שום דבר חדש אינו ממתין מתחת לשכבות הציפוי העלילתיות לבד מהטיעון הנושן והתקוע במקומו של יורים ובוכים או נראה-אתכם-עושים-אחרת-את העבודה-השחורה. דומה שכוח ההמצאה של יוצרי הסרט בוזבז כולו על יכולות ההפקה הווירטואוזיות, ולא נותרה אנרגיה גם לליטוש הבשורות הפוליטיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם