לא מאשים: ההצגה "לא אשנא" נמנעת מחילופי האשמות
"לא אשנא", הצגת היחיד המספרת את סיפורו של הרופא מעזה שאיבד את שלוש בנותיו במהלך מבצע עופרת יצוקה, מספרת סיפור קשה ומורכב אך מקפידה להשאיר פתח לתקווה להידברות בין שני העמים
הצפייה בהצגה "לא תשנא", אותה מציג תיאטרון הבימה בימים אלו, אינה חוויה פשוטה. עשרות צופים יהודים-ישראלים יושבים במעגל אינטימי באולם מספר ארבע של התיאטרון הלאומי ומקשיבים לסיפורו של רופא הפלסטיני המפורסם מעזה, ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, שאיבד שלוש בנות ואחיינית משני פגזי טנק במבצע "עופרת יצוקה". סיפור שמתחיל במחנה הפליטים ג'בליה,בסך הכל 86 קילומטר מתל אביב, עבור בתל השומר, הדסה, ואפילו באוניברסיטת הרווארד הנחשבת, ונגמר באותו המקום, באקורד צורם, ללא שום נחמה.
ד"ר אבו אל-עייש, שלמרות שאמו התעקשה שייצא לעבוד כבר בגיל שבע הפך בהמשך לרופא מומחה, השתלם בבתי חולים ישראליים אך מעולם לא שנא או האשים. הוא מתיישב בין האנשים בקהל ומספר לכולם על הפעם הראשונה בה ישב בקידוש עם משפחה ישראלית. במקרה אחר הוא גם עומד קרוב לקהל ומספר על האיש בבאר שבע שהאשים אותו שהרג את התינוק שלו ואיך רק ביקש לנחם.
לא קל לשמוע כיצד חיכה אבו אל-עייש בארבעה מחסומים שונים ובמעצר, בדרך לבקר את אשתו הגוססת מסרטן בבית החולים תל השומר שבו עבד. ולא קל לשמוע כיצד ראה את בתו פצועה, בעוד שלוש אחיותיה מוטלות ללא חיים על רצפת הבית שבנה במו ידיו. זאת לאחר ששנים קודם לכן, ראה כיצד דחפורים הורסים את ארבעת הקירות של המשפחה שלו, ונשבע שלו, תמיד יהיה בית.
זה לא קל, אבל הקהל שם, שומע ורואה את השחקן ג'סאן עבאס יושב ומחכה לחיילים שישחררו אותו ממעצר, מדבר עם אמו ומנסה לשכנע אותה לבוא לגור בבית החדש שבנה (דגם של בית עם חלונות מוחשכים), ולבסוף אותו הקהל רואה גם את האור בחלון דגם הבית שבנה בג'בליה ומבין, ששם בדיוק נהרגו בנותיו.
הצגה יחיד בנושא כזה היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור הלא יאומן של הדוקטור מעזה והשחקן הטוטאלי תורמים למלאכה הבימתית, אבל אין לזלזל באתגר הקיים ביכולת לרתק קהל למשך שעה ורבע על במה חשופה שמתבססת על סיפור אחד עם שחקן אחד שבעיקר מספר מונודרמה. אבל כאן בדיוק נכנסת עבודת הבימוי של שי פיטובסקי, שדואג לכך שעבאס יתייחס לכל חלל הבמה. הוא עולה במדרגות ומתיישב עם הקהל למעלה, נעמד לצידי הקהל ומסתובב לידו עד שהוא יורד למרכז הבמה השקועה ומתיישב. הבמה נמצאת בתוך הקהל וכך גם השחקן. אבו אל-עייש לא נח. הוא כל הזמן בתזוזה. גר בבאר שבע, פתח תקווה, טס לבוסטון, בריסל, אולי קנדה, מחפש מנוחה. וכך גם עבאס על הבמה, הולך במעגלים, עוצר ליד הקהל ומחכה.
מלבד הנוכחות הבימתית של עבאס מצטרפים גם כמה אלמנטים בימתיים, התפאורה והתלבושות, עליהם אחראי ניב מנור, שמוסיפים לסיפור החיים של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש המוצג על הבמה. עץ צעצוע קטן ורחוק מסמן את השדה שהיה פעם של המשפחה שלו. מזוודה אותה נושא עימו אל-עייש מהרגע שהוא בן 15 והוא עוזב לעבוד אצל משפחה ישראלית לחודש, הופכת למזוודה עם חול שנוזל על רצפת הבמה השקועה כמו שעון חול מתקתק. נעליים חדשות שקנה לבנותיו מפוזרות בין האבנים על הבמה. וכמובן, אותו דגם בית גדול ומואר, מסמנים כולם יחד ובנפרד וממחישים את הדברים המוחשיים, העוגנים שתמיד היו בחייו, ואף מאפשרים לקהל לדמיין כיצד פגע פגז בחדר השמאלי העליון של המודל של הבית. ללא שום אפקט קולי, אין בכך צורך.
יכול להיות שדרושה מידה מסוימת של אומץ להעלות הצגה שכזאת בתיאטרון הבימה. הרי מדובר במשהו שרחוק מאוד מלתת ליטוף לאגו הישראלי, ההיפך הגמור מהבניין שבו הועלתה ההצגה שאף השחקן שלה מתייחס בקריצה לתנאים החדשים. אבל למרות הסיפור הקשה, הבמאי שי פיטובסקי מקל על הקהל ונותן לשחקן שלו לא להאשים את החיילים שככל הנראה ירו על הבית שלו, לא לשנוא.
"תראו את אהוד אולמרט ואותי בכנס רופאים", מחזיק בידו עבאס תמונה דמיונית ומספר על השיחה על שלום ודו קיום שניהל עם אולמרט בצד שמאל וברק בצד ימין. "אלו אנשים טובים" הוא אומר "שנאה זאת המחלה שלנו במקום הזה. יותר מדי אנשים שונאים." עם אמירה כזאת יוצא הקהל המרוכך מהאולם בתחתית המדרגות, קצת פחות אשם ובעיקר מקבל. האיש הזה בסדר. אנחנו לא אשמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם