תיהנו מהשקט: דפש מוד היא הלהקה הכי מיותרת בעולם
אלבומים משעממים, סאונד תקוע אי שם באייטיז וקול של סולן שנמאס לשמוע. רועי בהריר קובע: אם הלהקה יקרה ללבכם, אל תקנו כרטיס להופעה שלה בפארק הירקון
מצד שני, מצב הצבירה הקבוע של אנשים האלה הוא באסה כבר מ-1984, אז הוציאה דפש מוד את האלבום המוצלח "Some Great Reward" (שכלל, בין השאר, את להיטי הדארק אייטיז "People are People" ו"Master and Servant") ובכך נטלה לידיה את שלטון האופל, הבאסה והרצינות המופרזת, שאליו משועבדים מעריציה הישראלים, כמו גם אלה החיים בכמה מדינות נידחות במזרח אירופה ובאגן הים התיכון, עד עצם היום הזה. כלומר האנשים האלה רגילים לחיות בבאסה. אפשר בהחלט להניח שהם יעמדו גם בטקסט הלא מי יודע מה מפרגן הזה.
נכון, לפני כמה שורות הצמדתי את המילה "מוצלח" לשמו של אלבום דפשי משנת 1984. זו לא היתה טעות הקלדה. בכלל, דפש מוד באמת היתה להקה חביבה למדי במהלך שנות השמונים, וגם "Violator", האלבום שהוציאה ב-1990 (שכלל את קלאסיקות הניו וייב "Personal Jesus" ו "Enjoy the Silence") היה חזק במיוחד - למרות שלדייב גהאן, הסולן המגלומן, היו כבר אז מניירות מעצבנות בטירוף, ולמרות שגם אז, בימי שיא אונה של דפש מוד, פעלו בבריטניה, מולדתה, הרכבי סינת'פופ, אלקטרוניקה וגל חדש יצירתיים וכישרוניים ממנה (בהם הסמיתס, סוזי והבנשז, סיסטרז אוף מרסי, סופט סל, פאד גאדג'ט ואפילו פט שופ בויז).
הבעיה עם דפש מוד היא גם לא ממש העובדה שמאז ועד היום היא רק מחזרה את עצמה לדעת, אלבום אחרי אלבום, ועם הזמן הפסיקה לעניין את העולם הנאור, ובצדק. אחרי הכל, מדובר בתהליך שאופייני ללהקות רוק רבות וטובות שהתעקשו להמשיך להתקיים גם אחרי שכישרונן מוצה עד תום. הבעיה, אם כן, היא פחות דפש מוד עצמה ויותר העובדה שלהמון אנשים, בעיקר בארצנו הפרובינציאלית, משום מה עדיין לא נמאס ממנה. ומסיבה כלשהי, שמאפייניה ככל הנראה נגועים בכישוף אכזר, הם עדיין חושבים שמדובר בלהקה הטובה בעולם.
במידה רבה הם אחראים לכך שלהקת הניו וייב המזדקנת, שאבד עליה כלח לפני 22 שנה, ככל הנראה תגרום לאזרחים תמים רבים לבזבז את כספם על כרטיס יקר להופעה נוספת בארץ, שתתקיים, על פי הפרסומים, בתחילת מאי הקרוב, ארבע שנים בדיוק אחרי הופעתם הבלתי נשכחת (מסיבות לא טובות) באצטדיון רמת גן. אכן, עצוב.
התגובות של הקהל שנכח
האלבום האחרון של דפש מוד, "Sounds of the Universe", לדוגמה, שקידם את סיבוב ההופעות ההוא, שכלל את אצטדיון רמת גן, היה כישלון אמנותי גורף לדעתם של מבקרים ומעריצים רבים. הרולינג סטון, מגזין הרוק המשפיע בעולם, העניק לאלבום שני כוכבים וחצי, ובביקורת שפרסם על אודותיו נכתב, בין השאר, כי הוא נשמע כמו "מכונת זמן שלוקחת את המאזין בחזרה אל האייטיז" וכולל "ביטים בסגנון קומודור 64".
קוראי המגזין, אגב, היו קשוחים אף יותר עם האלבום הזה והעניקו לו שני כוכבים בלבד. גם המגזין הנחשב פופ מאטרס קטל לאלבום את הצורה, נתן לו את הציון המעליב 5 (מתוך 10), פתח את הביקורת עליו במשפט הלעגני "אפשר להגיד שרובנו כבר מזמן לא מצפים יותר מדפש מוד להלהיב אותנו" והמשיך בירידות כמו "ברור מאליו שהלהקה הזאת נמצאת איתנו הרבה יותר מדי זמן".
האלבום ההוא, מכל מקום, ממש לא היה מעידה חד-פעמית של דפש מוד. למעשה האלבום הסביר האחרון של הלהקה - שגם הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי ולמקום החמישי במצעד האמריקאי - היה "אולטרה", שיצא אי שם בשנת 1997. שלושת האלבומים שהוציאה הלהקה מאז, במהלך שנות האלפיים, הוגדרו, במקומות רבים, כבינוניים, כמשעממים וכנטולי בשורה.
האלבום "Playing the Angel", שיצא ב-2005 והציג שלושה שירים פרי עטו של דייב גהאן (עד אז מרטין גור, הגיטריסט/קלידן/ די.ג'יי של ההרכב, כתב את השירים) היה, בכלל, סוג של כדור שינה מקולקל. למה מקולקל? כי השירים שבו מוקססו ברישול, עברו מאסטרינג אגרסיבי במיוחד, והתוצאה חרקה, צרמה, קדחה במוח והקשתה עד מאוד את תהליך ההירדמות.
מאז, כאמור, דפש מוד לא חזרו לעצמם, וקשה להניח שזה יקרה, כך סתם, פתאום, באלבום הבא שלהם, שצפוי לצאת במהלך 2013. במובנים רבים הם לא ממש יכולים לחזור לעצמם, כיוון שהם מעולם לא עזבו את עצמם - כלומר התנסו בצלילים ובכיוונים מוזיקליים עדכניים יותר מאלה שהיו מזניבים בשנת 1987.
דפש מוד היא להקה תקועה, עייפה ושבעה, שסיימה את דרכה הפרודוקטיבית בעולמנו לפני שנים רבות, ובכל זאת מתעקשת, כמו מעריציה המקומיים, להמשיך לחיות - גם אם באופן מאולץ, על סף המביך - את עברה הרחוק. אין שום צידוק אמנותי להמשך קיומה. נכון להיום, דפש מוד היא הלהקה הכי מיותרת והכי מאוסה בעולם. למען האמת, לא ברור כיצד דייב גהאן וחבריו עדיין לא נמאסו על עצמם. אה, נכון, יש העניין האזוטרי ההוא, של הכסף. הרבה כסף.
ובמילים אחרות, אם אתם אוהבים, אבל באמת אוהבים, את דפש מוד, אולי כדאי שתשקלו לוותר על רכישת כרטיס להופעתם הקרובה בפארק הירקון, ובכלל, להפסיק לאהוב את דפש מוד. קדימה, אזרו אומץ, אמרו לעצמכם "זהו. מהיום והלאה אין יותר דפש מוד. גמרנו", וצאו לדרך חדשה בחיים - דרך מוארת, פורייה ומשמחת יותר. לא, אין סיבה לחשוש. באמת שלא. רק טוב ייצא לכם מחיים ללא דפש מוד. רק טוב. בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם