הבולדוג מ"הבורר" לא ישחק ערבי אצל ישראלים
עם כל הכבוד לארבעים שנה על במות התיאטרון, רק עמרם בולדוג ב"הבורר" הפך את יוסוף אבו-ורדה לסלב אמיתי. לרגל הצגת יחיד חדשה בתאטרון חיפה מסביר אבו-ורדה למה הוא לא רואה 'חטופים', לאן הלך הלהט האידאולוגי, ואיך זה להיות הערבי היחיד שמציעים לו "להכניס לגויים" בפייסבוק
כבר שלוש עונות שאבו-ורדה מגלם את הבולדוג, הבי-אף-אף של הבורר איבגי. הרביעית, אגב, בדרך. אבל למרות הקשר הארוך ביניהם, הדמות היא מאבו-ורדה והלאה. במציאות הוא חייכן, מסביר פנים, נינוח. מקסימום לברדור ידידותי. "כולם נרתעים כשהם רואים אותי בפעם הראשונה," צוחק אבו-ורדה. "הם חוששים ומפחדים, ואז אני פותח את הפה והם נרגעים. קודם כול, אני לא נראה גדול וענק כמו בטלוויזיה. הרבה מופתעים מהממדים שלי."
אבל מזהים אותך?
"בלי סוף. זה משהו שאף פעם לא חוויתי לפני כן, המעמד הזה של סלב מוכר ברחוב. אני מוכרח להגיד, אני מקבל הרבה אהבה וסימפטיה ולפעמים זה אפילו קצת עובר את הגבול. אתה יודע, מתחילים לצרוח ולקרוא לך כאילו שבילית איתם ביחד בלילה שעבר. זה תלוי בנימוס האישי של הבנאדם עצמו, לזה אני מתכוון".
זה לא נרגע עם הזמן? בכל זאת, אתם נעדרים מהמסך כבר כמה שנים.
"להפך. זה רק הגביר את ה'מתי תהיה עונה רביעית?' ו'אנחנו מחכים'. לפעמים אני מקבל טלפונים אנונימיים. מתחילים לחקות אותי בטלפון. לא מזמן הטלפון מצלצל, אני מרים את הטלפון ומישהו אומר 'הבורררר, הבורררר' עם הרי"ש המתגלגלת שלי".
אבו-ורדה פורץ בצחוק. במקום לחטוף ג'ננה על מחוסרי החיים, אלה שמבלים את הערב החופשי שלהם בטלפונים לעמרם בולדוג, הוא צוחק. 'הבורר', מבחינתו, זו פרנסה, אבל גם שעשוע. "קומדיה על גבול הסאטירה על האנשים האלה", הוא אומר. לאחרונה חזרו לצלם. איבגי, יהודה לוי, שלומי קוריאט, אניה בוקשטיין. כל ארגון הפשע של 'הוט'. אבו-ורדה נפל על משבצת צבעונית. מין בריון קשקשים עם חיבה לטונה. כיפת ברזל אנושית, אבל אחד ששומר על דיקציה.
אבו-ורדה מכיר את המציאות, זו שבה אחד כמו בולדוג לא היה עובר מסך. "הוא לא קיים בדימוי של הפושעים", הוא מודה, "אבל אני כבר פגשתי פושעים כאלה שיש להם דיבור והם אנשים מסודרים, אבל פושעים. סך הכול הם בני אדם שיש להם עקרונות מוסר משלהם וחוקים משלהם. פעם אחת, לגמרי במקרה, פגשתי כמה כאלה באיזו מסעדה בחיפה. ישבתי עם חברים ובעל המסעדה, חבר שלי, הכיר לי אנשים שישבו שם ואמר לי 'זה 'המקור''.
הם זיהו אותך?
"כן. ברור שהם גם אמרו 'מה אתם עושים שטויות? זו לא המציאות. אתם פושעים אתם? בואו תראו מה זה פשע'".
יוסוף אבו-ורדה (59) הוא לא רק בולדוג. עוד מעט יסגור ארבעים על הבמה. שחקן תיאטרון פורה - בתאטרון באר-שבע, 'הבימה' ובעיקר בתיאטרון חיפה, עם גיחות לקולנוע ('קדוש', 'שנת אפס', 'איים אבודים'), ולטלוויזיה ('רביעיית רן', 'תיק סגור', 'תמרות עשן'). רק לפני שנה חזר לתיאטרון אחרי הפסקה בת ארבע שנים. בזמן הזה טעם מטריטוריה אחרת, טלוויזיונית. בעיקר התקבע ב'הבורר', זו שגם הכירה אותו לקהל רחב יותר.
מה שרוב הקהל לא ידע, זה את שם השחקן שמאחורי עמרם בולדוג. "תשמע, אני שחקן תיאטרון הרבה זמן, מי שמכיר אותי מכיר אותי משם", אומר אבו-ורדה. "אני יכול להגיד לך ש-70 אחוז מהקהל שאני נתקל בו ומזהה אותי כעמרם בולדוג לא יודע שאני ערבי. הם נבהלים כשהם מגלים. אני רואה שהצבע של הפנים שלהם משתנה. 'ואללה, מה השם שלך? יוסוף?'. הם חושבים שבולדוג צוחק עליהם. 'מה, אתה ערבי?'. כך שאנחנו לא במצב נעים".
"זה עושה משהו", הוא מוסיף, "רגע אתה מקבל חיוך ואהבה וסימפטיה, ורגע משתנה מצב הרוח, ברגע שיודעים מי אתה. כן, זה קצת מבלבל. אני מתייחס לזה כי זה המצב, ואני לא חושב שבכוחי או בכוח סדרות טלוויזיה לשנות את זה. זה עניין היסטורי ושל פוליטיקה גבוהה.
"האמת היא שאני לא מודע לכך שצופי הטלוויזיה לא יודעים בכלל שאני ערבי. כל הזמן זיהו אותי כערבי
אלא שלא מדובר רק בחיכוך קל עם הקהל המקומי. אבו-ורדה, נוצרי-מארוני, גילם אינספור תפקידים, חלקם "יהודיים" למדי. שחקן ורסטילי נמתח למנעד רחב של יכולות ותפקידים. הגבול, מבחינתו, אדום וחד. לפני כשנתיים סירב בתוקף לשחק בסדרת דרמה ישראלית. אבו-ורדה ממאן לנקוב בשמה. אפשר לנחש, לפי ההקשר, שמדובר ב'חטופים', שרק לאחרונה חזרה לעונה שנייה.
"הציעו לי לשחק ערבי ואני בדרך כלל נזהר", הוא אומר. "אני לא אוהב ולא רוצה לשחק ערבים שהם מנקודת מבט של כותב ישראלי. זה כבר הכבוד העצמי שלי ואני לא מוכן להתפשר. אני מוכן לשחק יהודים או בולדוגים כאלה, מה שאתה רוצה. אל תשים אותי בסיטואציה שאני בעצם איזו פונקציה בשביל לעשות נרטיב ולקדש דברים שפוליטית אני לא מסכים אליהם, או בכלל, קיומית אני לא מסכים אליהם. סירבתי לזה לפני שקראתי את התסריט, אבל כשסיפרו לי את הסיפור אמרתי שאני לא רוצה. לפעמים זה מבזה".
דווקא ישראלים משחקים פלסטינים. כלומר גופות של מחבלים.
"ישראלים משחקים פלסטינים בסרטים אמריקאים סוג ג', טרוריסטים וכאלה. לזה אני לא אסכים, בטח שלא. תשמע, העניין הוא לא רק שאני לא משחק ערבי שמטרת הדימוי שלו היא לעשות דמוניזציה לערבי, זה בטוח לא. אלא גם כשיש משהו שהוא כאילו חיובי לפעמים, זו לא דמות. זה בא להיות פונקציה באידאולוגיה של המספר. גם לייפות מעבר למידה זה הופך להיות לא דמות".
"חטופים" למשל?
"לא ראיתי 'חטופים.' אני לא רואה את זה".
מפריע לך ששחקנים ערבים אחרים משחקים בסדרות כאלה?
"לא. אני אישית בדקתי את עצמי. אבל זה לא רק טלוויזיה. גם פסלתי בהבימה. באו אליי עם איזו הצגה שיש בה שני ערבים, אבא ובן. האב הוא עורך דין שהוא 'טוב ליהודים' והוא משת"פ, והבן הוא לאומני והוא נחשב 'רע ליהודים'. כל הראייה הזו שאני בתוך הצגה ואני משחק או טוב ליהודים או רע ליהודים - לא רוצה להיות שם. כל המשוואה הזו לא מעניינת אותי. זה בא לשרת איזו פונקציה. זה לא תפקיד. אין לו תוכן מעבר לעניין הזה. אין לו חיים, היסטוריה משלו, אהבות משלו, שאיפות. זו לא דמות שלמה, זו דמות סתם".
"עבודה ערבית" ראית?
"לא את הכול. הייתי מרוצה מהעונה האחרונה ומזו שלפניה. כשזה הפך להיות יותר סאטירה מקומדיה. האמת היא שבעונה הראשונה הסכמתי עם אלה שלא אהבו את הסדרה. היא הייתה מין קומדיה. בעונה השנייה זה הפך להיות יותר סאטירה. הם העלו עניינים שבין יהודים לערבים וערבים לערבים וצחקו מהם. לא קומדיה שלא אומרת שום דבר. זה התחיל בתור קומדיה קלילה שלא אומרת הרבה. בעונה השנייה, מעבר למטרה שהופנתה אליה הסאטירה, אני חושב שאמנותית זה היה עשוי הרבה יותר טוב מהעונה הראשונה. לא משנה למי אמרת, העיקר שאמרת משהו".
נס שבכלל ראה, שבכלל שמע על הסדרה הפופולרית: עד לפני חודש היה מנותק מהפריים-טיים. "שנתיים לא הייתה לי טלוויזיה. היא התקלקלה לפני שנתיים וראיתי שזה טוב. טוב מאוד. ככה פספסתי הרבה מאוד תוכניות. אני מוכרח להגיד שגם בעשור האחרון לא התעניינתי הרבה בסדרות ישראליות". אגב ניתוק. העשור שבו התרכז בסדרות שמעבר לים, חסך מאבו-ורדה עדכוני גרסה קריטיים: מי סלב, מי כבר לא, מי שרף הרגע את הדקה ה-15, מי מתחנן להארכה. "פספסתי דור שלם של סלבס. לא נעים לי, לפעמים אני נפגש איתם על הסט ואני לא יודע מי הם".
מי למשל?
"אני מתבייש להגיד לך. פעם ראשונה ששיחקתי עם יהודה לוי, לא ידעתי מי הוא. שיחקתי ב'אהבה מעבר לפינה' והוא היה שם ולא ידעתי מי הוא. אחר כך בת אחותי אמרה לי 'מה, אתה משחק ב'אהבה מעבר לפינה?' יהודה לוי משחק איתך?'. ההתלהבות הזו, אף פעם לא נתקלתי בה. אחר כך הבחורה החמודה שמשחקת איתי, מקסימה, נהדרת. מה שמה, אירנה".
אניה בוקשטיין.
"אניה, אניה. לא הכרתי אותה וזה לא היה נעים לי. בכל זאת, אני מתייחס בכבוד לכולם, אבל הייתי צריך לדעת, לשאול אנשים 'מי זה?'. זה פאק שלי, אני התנתקתי. את הוותיקים אני מכיר. בכל מקרה, עכשיו קצת חזרתי. קניתי טלוויזיה, קודם כול".
העניין הפוליטי מתבקש. לאורך הקריירה של אבו-ורדה הוא צף ועולה בכל תחנה. כשהתחיל, בתיאטרון באר-שבע, סיפר שהתאקלם אבל דירה לא הצליח לשכור. בתמצית, זו המשבצת שתפס בדי-אנ-אי התרבותי הישראלי. התאקלם, אבל לא נטמע. לפני שנים לא מעטות, אני מזכיר לו, אמר בראיון שבארץ "לא יהיה דה-נירו ערבי. לא נעים להזדהות עם ערבי על המסך". האם צדק? חלקית. סדרות דרמה ותוכניות ריאליטי, שוברי קופות ותוכניות דאחקה - בכולם אפשר היום למצוא נציגות ערבית מוכרת בכל בית.
"לפני עשרים שנה הרגשתי שיש הרבה יותר נכונות, גם אצל היהודים וגם אצל הערבים, ללבן את הבעיות, לדבר, להתקרב", הוא אומר. "מאז אני מרגיש ריחוק. למרות הדברים שאתה מדבר עליהם, אני מרגיש ריחוק. בוא נאמר ככה, נכון שיש יותר ערבים משולבים בכל מיני מקומות במדיה, אבל יש פחות סקרנות אחד כלפי השני. יש פחות עניין לדבר על דברים שנויים במחלוקת. יש עייפות ותחושת שובע. אנחנו לא רוצים עוד ממה שאנחנו רואים בחדשות. תחושה של 'עזוב אותי, אל תדבר איתי על ערבים ויהודים'. אני בעצמי פעם הגעתי למצב כזה, של עזוב אותי, די, לא בא לי לשמוע על זה.
"אני רוצה לגלות לך משהו. מחלקות השיווק של התיאטרון שלנו לוקחות את זה בחשבון. כשאני שותף בהצגה, העובדה ששחקן ערבי משתתף בהצגה משפיעה על המכירות שלה. אני לא מדבר מתחושות אלא מידיעה. זו עובדה. ולא משנה מה אתה משחק. אנחנו כבר הרבה שנים לא תיאטרון פוליטי מעורר ויכוחים. אבל זה לא שייך. השתנה פה משהו. בשנות ה-70 וה-80, כשהייתי שותף פעיל בתיאטרון, הקהל היה סקרן יותר, מכיל יותר. היום הגענו למצב שהקהל רוצה להתבדר, כמה שיותר רחוק מהמציאות, כמה שיותר לא להזכיר לו דברים כואבים. וערבי זה יזכיר לו. זו בעיה".
בצעירותך התבטאת לא מעט.
"היה בי להט כשהייתי צעיר. עדיין, אני לא מוותר על הדעה שלי, אבל מגיעה נקודה שבה אתה מתחיל לאבד את הכבוד העצמי שלך. יש פה עניין של כבוד עצמי, לשמור על הכבוד העצמי שלך כבנאדם, בפרט. אני מעדיף לשתוק. אני לא צריך לדבר פוליטיקה. זה מתחיל להיות התקרבנות וזה לא מתאים לאופי שלי. אני לא רוצה להתקרבן. זה דיגניטי בסיסי של בנאדם. ופה הבעיה שלי. הרבה פעמים רוצים לדבר איתי בכל התקשורת בהקשרים של אירועים פוליטיים כאלה ואחרים בתור ערבי שהוא איש מוכר, ואני נמנע מלהגיד את זה כי זה כבר חזרה על אותו דבר".
הרקע המשפחתי - אביו של אבו ורדה הוא מעקורי בירעם - מספק גוון אישי יותר. הוא גדל במשפחה בת שמונה נפשות. שלושה בנים, שלוש בנות. יוסוף (שבמקור מבוטא יוסף) הוא הבכור. מג'יש הגלילית עברו לעכו. בתחילה נשלח לפנימייה נוצרית בנצרת. "לא מסיבות דתיות", הוא מדגיש. "זה מסיבות לימודיות גרידא. אבא שלי שלח אותי לשם כי הוא האמין שבית הספר הזה הוא ברמה הרבה יותר גבוהה, אז למדתי שם. זה בית ספר של כמורה, אבל לא כולם היו פרחי כמורה, רק חלקם". בהמשך למד בפנימייה בכפר-יסיף, באותה כיתה עם השחקן סלים דאו ('עבודה ערבית'). יחד גם פנו ללימודי משחק ב'בית צבי'.
את הצעד הראשון עשה דווקא בדרום. ב-75' הצטרף לתאיטרון באר-שבע. שנה וחצי בדרום ומשם בדילוגים לחיפה ולהבימה. אבו-ורדה, עוד מהימים שבהם עבד כתפאורן בתיאטרון העולה בחיפה, חלם על תאטרון ערבי. ב-96' ראה את התגשמות החלום. שנתיים ניהל את התיאטרון הערבי בחיפה, עד שפרש. הוא מתגורר בחיפה. שלושה ילדים, אסיל (29), אמיר (24) ולומה (18).
תיאטרון חיפה, עם הפסקות קצרות, היה תמיד המגרש הביתי. משברים כלכליים ומאבקים ריפדו את רצפת המוסד החיפאי בשלל חברבורות. אבו-ורדה עצמו נאלץ לעזוב לפני כחמש שנים. "אני כבר הרבה זמן בהפסקה מתיאטרון", הוא מודה.
אתה עוד מעט ארבעים שנה בתיאטרון.
"עוד מעט ארבעים שנה? מה אתה אומר? וואי, וואי".
ובסוף אדם מהרחוב רואה אותך ורואה את עמרם בולדוג.
"זה נכון, גם אני נכנעתי לכיוון הזה כי אני צריך להתפרנס. בגיל שבו התיאטרון התחיל לאבד עניין בי ואני התחלתי לאבד עניין בתיאטרון, כבר לא יכולתי לשנות מקצוע. אני גם לא רוצה. והאמת היא שלא מצאתי משהו שאני יכול לעשות אותו, להיות מסופק וגם להתקיים. הייתה דרישה בעבר מצד הטלוויזיה, אבל אני הייתי עסוק כולי בתיאטרון בתקופה שהיתה דרישה לזה, וזה מה שעניין אותי. לא התחברתי לעניין של הטלוויזיה קודם".
לפני שנה חזר לבמה. קודם להצגה 'יוליסס על בקבוקים' (תיאטרון חיפה),וכעת להצגה שמועלית בשיתוף פעולה עם יזמים אירופים, תושבי ליכטנשטיין. בקרוב גם יצא לסיבוב בברלין ובשווייץ. אבל את המנה העיקרית מגיש אבו-ורדה בשעה שבה הוא יורה את 'הקוף של קפקא'.
מונודרמה, סולו על במה קטנה בתיאטרון חיפה, אבו-ורדה והקהל. רק שהפעם, במקום בולדוג - קוף. בעיבוד לסיפור 'דין וחשבון לאקדמיה' של קפקא מגלם אבו-ורדה אדם, קוף בדימוס. מרגע שניצוד הביט, הסתכל, הפנים ולמד. כעת הוא מספר על הכול. על הרגע שנתפס, הרגעים בכלוב, בבטן הספינה. הרגע שבו למד מבני האדם טעם רום מהו.
זו לא הפעם הראשונה של אבו-ורדה לבד מול קהל. אבל הפעם זה שונה. "קודם כול זה לא כתוב כדרמה, אלא כסיפור קצר", הוא מסביר. "האתגר פה הוא איך להעביר את הסיפור הזה. זה עדיין לגעת באזור מסוכן, כי זה חומר ספרותי שאתה צריך להביא את התיאטרליות שלו. זה היה עיקר העבודה שלי על איך אנחנו ממקמים את הסיפור הזה. זה קפקא, הוא מתפרש לעמדה מסוימת ואז 180 מעלות ושוב פעם. זה היה מרתק בשבילי".
"הרי כשחקן אתה לא יכול להתחיל להתפלסף. אתה צריך למצוא איזו פעולה וחוט שדרה מסוים בתוך הסיפור ושם היה לי קושי. שזה לא יהיה פילוסופי מדי, ספרותי מדי, הוגה מדי - כי זה תיאטרון. וגם שלא יהיה תיאטרון שיפגע בערך הספרותי של זה. זה טקסט נפלא, ואם מצליחים להעביר אותו, זה מרתק. וזה באמת מרתק אנשים. לאנשים יש חשש, הם שומעים הצגת יחיד, קפקא, אבל מי שבא נשאר מרותק להצגה".
בעיה מוכרת בתיאטרון.
"היום הסף של אתגור הקהל הוא נמוך מאוד. תראה, אני לא רוצה לדבר על גופים או אנשים, אני רק חושב שהתיאטראות נאלצו לעשות את זה, כי מדיניות התמיכה בתרבות ב-15 השנים האחרונות הובילה אותם לרוץ אחרי מימון עצמי גבוה יותר, ואז אתה חייב להביא כמה שיותר קהל כדי להתקיים. זה עניין של מדיניות".
"פעם היינו דומים יותר למדינת רווחה שתומכת בתרבות ואפילו בקהל שבא לתיאטרון. היו תקציבים שהתירו לתיאטרון להיות מעז ויוצר ולא לחשוב רק על התוצאה המסחרית. היום, כל מה שיש לנו לחשוב עליו זה התוצאה המסחרית. אני מכיר את אותן הנפשות הפועלות, לפני 15 שנה הם עשו דברים אחרים".
חלום מקצועי, פסגה לטפס אליה בזיעה קרה - אלה לא הדברים שמעסיקים את אבו-ורדה. תנו לו לשחק. "יש הרבה פסגות להגיע אליהן, עוד לא עשיתי כלום בחיים שלי. היו פסגות בשנות ה-80, עשיתי הצגת יחיד שאני מאוד גאה בה, אבל אני לא חושב שמיציתי את עצמי למשהו שאני יכול להגדיר כפסגה. זה יבוא, מתישהו. יש עוד זמן".
"אני גם לא חושב במושגים של תפקיד. הייתי רוצה לביים סרט. דבר שכל הזמן מנקר בי ויש לי ניסיונות כתיבה ורעיונות. הייתי רוצה לעשות תיאטרון טוב שיהיה לו ייחוד, לא רק בשביל שאני אשיג עוד צחקוק מהקהל. אני רוצה לעשות תיאטרון משפיע, אמונה שמתחילה להיחלש אצלי, אבל אני עדיין רוצה את זה".
בשביל זה יש טלוויזיה וקולנוע שבוודאי משפיעים הרבה יותר.
"יכול להיות. אולי אני אעשה 'כל מה שרציתם לדעת ולא שאלתם על עמרם בולדוג', ואז אביא להם אותה עם בירעם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם