הדרום זכה ליחס מפלה גם בסיקור
הראיון עם ראש העיר חולדאי בערוץ 2 יכול היה לחכות חצי שעה לתוך המהדורה. גם המקלטים בתל אביב, בתי הקפה, האזרחים המבוהלים. 150 רקטות שנורו לעבר ערי הדרום, קודמים לכל
יונית לוי, היה אפשר לחכות עם הראיון של חולדאי צילום מסך
"קולה של אמא," שבה מוסרים החיילים ד"ש לאמא בבית כשבכיסם אייפון וטאבלט, מעולם לא נראתה רלוונטית יותר. גם משדרי החדשות הטלוויזיונים, בעידן שבו האתרים שוקקים מידע בזמן אמת, עומדים בפני אותו אתגר. נפילת טיל, אם הייתה, מופצת ברשת במהירות שיא. דובר צה"ל מתעקש שטילים לא נחתו בגוש דן, וברשת רצים סרטוני הטיל והפטרייה. אלא שלא רק בחדשות - מה קרה, איפה, מתי - עסקינן.
אולפני החדשות הן קודם כל מקלט. אלה לא רק מספר הנפילות, היירוטים והפיצוצים שנשמעו. זהו המקום שבו המציאות מקבלת אישור רשמי ומוסמך, מצטיידת בפרשנות, תופרת נרטיב.
אמש (שבת) הבחין אהוד יערי באירוע מעניין. אחד מערוצי הטלוויזיה הערביים שידר את הדיון באולפן חדשות 2 דקות לאחר השידור, בדיוק כמו שיערי עצמו מצטט את הערוצים הפלסטיניים. דווקא בשל כך, הפרשנות לעתים מקוממת.
אתמול התראיין צ'יקו תמיר בחדשות .2 פעולה קרקעית אם וכאשר, הסביר תמיר ליונית לוי, צריכה להיות נרחבת ויסודית. פעולה קרקעית מוגבלת היא חסרת תכלית. לוי התייחסה רק לסיפא - "הסתבכות קרקעית," תרגמה. אולם גם בדיעבד, מהדורות החדשות המרתוניות מצדיקות את עצמן. האירועים המתגלגלים בשידור - נפילות בלתי פוסקות, מוקדים חדשים, תקיפות צה"ל בעזה - מאפשרים מינימום פגיעה בבלתי מעורבים - מוחות צופים תמימים.
כמעט ואין צורך לחזור וללעוס אירוע נקודתי בן שלוש שעות. אין פנאי לכך. האזעקה הבאה בדרך. אלא שמידי פעם, הריצה המיידית לשטח, האצבע על הדופק, מביאים לאובדן פרופורציות. שלשום, שבע דקות מתחילת המהדורה, פנתה יונית לוי לרון חולדאי שהתארח באולפן המאולתר.
לוי שידרה את מהדורת שישי מתל אביב המופגזת, כשמאחוריה קו רקיע עטור מגדלים מנצנצים. היא התעכבה עם ראש העיר על ההוראות לשעת חירום, מצב המקלטים, האוכלוסיות החלשות, אופן הקשר איתן והפנים לעתיד, להסלמה. בין לבין, הזכירה, החזית עדיין נמצאת בדרום. חולדאי, מצדו, הפך לכריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי הטובעת. "כל הכבוד," החמיא לתושבי העיר על עמידתם האיתנה נוכח שתי נפילות בשטח פתוח. גבורה יהודית ,2012 החשמונאים הגיעו לתל אביב.
ארבע דקות ארך הראיון עם חולדאי, שהסתיים בפנייה טלפונית לניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, המדממת לה יחדיו. נפילה אחת, שטחים פתוחים. שלוש דקות ראיון. ירי על תל אביב וירושלים, במונחים חדשותיים,
הוא שובר שוויון, סיפור מליגת העל. המציאות המשתנה בגוש דן, תחת שתי הנפילות, הצדיקה פוקוס חדשותי נרחב, מגזיני בעיקרו.
השאלה היא שאלת המיקום במהדורה. ראש העיר חולדאי יכול היה לחכות חצי שעה לתוך המהדורה. גם המקלטים בתל אביב, בתי הקפה, האזרחים המבוהלים. 150 רקטות שנורו לעבר ערי הדרום ביום שישי, קודמים לכל. בטח למפגש המסעיר בין אזעקה להפוך קטן בלי קצף. זהו, בתמצית, ההבדל הדק בין מציאות לסנסציה. מכאן גם מגיעה הטענה המוצדקת ליחס שונה ומחפיר בין דם לדם. ירי על תל אביב וירושלים מספק מטריה ציבורית לפעולה נרחבת. ירי על שדרות, ובכן, ממש לא. גם כשמלבד כמה אזעקות, לא נשרט כותל הזכוכית של "הבימה." רק רעד קמעה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם