לא רק חזן: הכירו את הסטנדאפיסט הישראלי שכבש את ניו יורק
הוא מספר בדיחות שואה ופיגועים אבל נזכר בעצב בידידותו עם אילן רמון, וזנח ג'וב בוול-סטריט בשביל תפקיד ב"סופרנוס" וקריירה מסחררת על במות הסטאנד-אפ של ניו יורק. יש מודי רוזנפלד בקהל?
לא מעט פריטים בעלי משמעות סמלית גדולה לקח עמו האסטרונאוט הישראלי אילן רמון למשימת החלל שאליה יצא בינואר 2003, ואשר ממנה לא שב. דגל של חיל האוויר היה בין החפצים שארז, וכך גם כמה מזוזות, ספר תנ"ך שקיבל מהנשיא דאז משה קצב, דגלון של העיר רמת-גן, ספר תורה זעיר ואפילו מטבע של שמינית השקל מימי המרד הגדול נגד האימפריה הרומית.כמו כן, האסטרונאוט לקח איתו דבר נוסף: דיסק של הקומיקאי הישראלי מודי רוזנפלד, סטנדאפיסט הבית של בני משפחת רמון במהלך שהותם ביוסטון שבמדינת טקסס, השוכנת סמוך למתקן סוכנות החלל האמריקנית נאס"א.
"גם אחותי מתגוררת ביוסטון. היא ורונה הפכו לחברות טובות באותה תקופה", מספר מודי בראיון שנערך בבית הקפה Tree Olive שמעל Comedy Cellar, מועדון הסטנד-אפ המפורסם של ניו-יורק. כמה דקות קודם לכן ירד מהבמה לקול תשואות מאות הנוכחים - שילוב ניו-יורקי טיפוסי של תיירים מכל העולם, זוגות צעירים בדייט ראשון ולא מעט אנשי עסקים חנוטים בחליפות, שמגיעים לאחר יום עבודה לחוץ ומחכים לבדיחה הראשונה כדי לפרוק את העצבים מהבוקר.
"נפגשתי איתם לא מעט פעמים", הוא נזכר, "כשהייתי נוסע לאחותי לחגים היינו חוגגים ביחד את ראש השנה וליל הסדר. אילן היה כזה אדם מיוחד וצנוע. שום דבר בהתנהלות שלו לא הסגיר שמדובר בטייס קרב שהשתתף בהפגזת הכור העיראקי. אדם יוצא דופן".
הקשר בין מודי לבני משפחת רמון הלך והתהדק עד שרונה החליטה להזמין אותו לערב ההוקרה המיוחד שנערך לכבודו של אילן בבסיס נאס"א על שם קנדי שבפלורידה, ערב שיגורה לחלל של המעבורת קולומביה. "המנהג הוא שלכל אסטרונאוט עורכים ערב הוקרה מיוחד לפני השיגור," הוא מסביר את ההיגיון מאחורי מה שהפך למסורת בקרב אנשי סוכנות החלל האמריקנית. "אילן לא היה נוכח באותו ערב כי יום לפני ההמראה האסטרונאוטים נמצאים בבידוד מהסביבה, אבל הספקתי להיפרד ממנו באופן אישי יומיים קודם לכן".
מודי עצמו היה אחראי על האלמנט הבידורי של הערב. "אני זוכר שבמהלך ההופעה אמרתי שמשמעות העובדה שיש יהודים בחלל היא שמעכשיו זה יישמע פחות או יותר כך: 'יוסטון, יש לנו בעיה: העוף קר'. בסוף האירוע רונה ניגשה אליי, חיבקה אותי והודתה לי על כך שהסכמתי להופיע, ואני חשבתי לעצמי איזו זכות זו להיות באירוע שכזה".
שבועיים וחצי לאחר מכן קיבל עם כל העולם את הבשורה על התרסקות מעבורת החלל ועל מותו של אילן רמון. "זה היה יום שבת, ובאותו בוקר הייתי החזן בבית הכנסת שלי בניו-יורק. אני זוכר שהיינו בין שחרית למוסף, ואחד האנשים ניגש אליי ואמר לי שהקולומביה התרסקה. לא האמנתי, זה היה בלתי נתפס. איזה אסון".
את רונה פגשת מאז?
"כן, כמה שנים לאחר מכן היא הגיעה לניו-יורק לאירוע גיוס כספים לארגון החדש שהיא הקימה, ואחותי לקחה אותה לראות אותי מופיע. אני זוכר שראיתי אותה צוחקת בקהל. זאת הייתה תחושה מדהימה". השיחה עם מודי, יש להודות, יכולה להיות אתגר לא פשוט - כמו נסיעה ברכבת כשברור לך איפה אתה עולה אבל אין לך מושג לאן היא תיקח אותך.
הוא רק בן 42, אבל עם סיפור חיים שיכול לפרנס שולחן שלם במועדון שבו הוא מופיע; המגזין "הוליווד רפורטר" מדרג אותו כאחד מעשרת הקומיקאים הגדולים של ניו-יורק, ובמקביל הוא משמש חזן קבוע בבית כנסת בשדרה השישית בעיר. בעברו היה תלמיד ישיבה, יש לו הסמכה לחתן בני זוג יהודים ובאמתחתו ניסיון הוליוודי שכולל תפקיד אורח בסופראנוס ותפקיד ראשי בתוכנית פיילוט לצד בן סטילר. לאלה צריך להוסיף גם שש שנים כיועץ השקעות בוול-סטריט וקריירה פיננסית שהגיעה עד לתפקיד סגן נשיא ראשון בענקית ההשקעות של מריל לינץ'.
ועדיין, קשה שלא להתרשם מכך שלפחות במקרה שלו הא בהא תליא - גם הבימה בבית כנסת וגם הבמה במועדון, המשרד בוול-סטריט וההופעה בפני ארגונים גדולים, הבדיחות ששמע בישיבה וההומור היהודי על הבמה. "לפני עשר שנים התחלתי להתחבר לכל הקטע הרוחני, ומאז אני תלמיד במרכז לקבלה", הוא אומר. "גם היום אני משתדל להגיע לשם לפחות פעם בשבוע".
אתה אדם דתי?
"אני לא שומר שבת, אבל אני מאוד רוחני. אני מאמין באנרגיה. אתה קורא לזה אלוקים, מישהו נוסף קורא לזה אללה ואחר God".
ביום חמישי שעבר התיישב מודי במסעדת Olive Tree עם שני קרובי משפחה שהגיעו מהארץ לבקר אותו ואכל איתם ארוחת ערב. עוד כמה דקות יקראו לו לבמה, ומתחת למסעדה גועשים באותו זמן גלי הצחוק של מועדון הסטנד-אפ הכי מפורסם בניו-יורק. מציגים שם מופעי סטנד-אפ כמו שידעו לעשות פעם, חף מגינונים ונקי מפוזות. באולם קטן ועמוס שולחנות מתחככים זה בזה מאות צופים ללא הבדלי גיל או מעמד.
התאורה האפלה לצד העיצוב המינימלי, הקירות הלבנים והחשופים והיעדר החלונות מעניקים למקום אופי מחתרתי משהו. על הבמה מתחלפים סטנדאפיסטים כל רבע שעה. האולם הדחוס והבמה הקטנה הופכים את הקשר שלהם עם הקהל לבלתיאמצעי, ומקטינים באופן משמעותי את מרחב הטעויות שיש לבדרן - או שהם מתמסרים לו באופן מוחלט, או שהוא מאבד אותם כבר בהתחלה.
מודי ממתין בבית קפה שיגיע תורו. הוא מחליף כוס קפה אחת באחרת, מנשנש מהצלחת ונראה נינוח במיוחד. בינתיים באים ויוצאים קומיקאים בולטים בתעשיית הסטנדאפ האמריקנית מהמועדון, שכבר שלושים שנה משמש כבית הגידול של כמה מהשמות הגדולים ביותר שצמחו בארצות הברית. כריס רוק התחיל שם את הקריירה, רובין וויליאמס חרש את הבמה שלו, ג'רי סיינפלד מגיע לשם עד היום כדי לנסות חומרים חדשים ולואיס סי-קיי, שנחשב לסטדנאפיסט הטוב ביותר כיום בארה"ב, ממשיך לראות במקום גם עכשיו את ביתו השני.
וכך גם מודי, שכבר 18 שנה מופיע שם כמה ערבים בשבוע. הוא עובר בקור רוח של סוכן מוסד משולחן האוכל במסעדה למעלה לאחת הבמות הכי מלחיצות בניו-יורק, עולה לבמה בצעדי ריצה קלים ולא מפסיק לרוץ במשך המופע כולו. שם מודי חותך את האוויר בתנועות חדות, מדבר בטונים גבוהים ומעווה את פניו. 15 דקות של סטנד-אפ מרוכז, מתובל בגסויות ובהומור יהודי.
"יש מוסלמים בקהל"? הוא שואל בשלב מסוים של הערב, לפני שהוא חוזר למהומות הזעם האלימות שהציתו בני אותה דת ברחבי העולם בעקבות הקריקטורה המפורסמת של הנביא מוחמד שהופיעה בעיתון דני. "הם הלכו ושרפו בניינים שלמים בגלל קריקטורה אחת", הוא קורא מעל הבמה ומוסיף מיד ש"אנו היהודים רגילים לפתוח עיתון בכל יום ולראות בו קריקטורה של משה יורד מהר סיני עם אף ארוך ושקים מלאים בכסף. אז מה? אנחנו הולכים ושורפים בניינים לאות מחאה? לא. אנחנו קונים אותם. אחר כך אנו משנים את התיחום העירוני של האזור, מעלים את ערך השכונה ושורפים את הבניינים בשביל כספי הביטוח".
קשה להצחיק קהל ניו-יורקי יותר מאשר קהל אחר?
"לרוב שליש מהקהל הם תיירים, שליש ניו-יורקרים ושליש מחוץ לעיר. מבחינת הקהל, מה שעובד פה יעבוד בכל מקום. זה לא קהל שמפרגן לך סתם. כדי להצחיק אותם אתה צריך להיות חכם. הכי קשה הוא הקהל היהודי, ומצד שני הוא גם הכי כיף, כי מדובר בקהל מאוד חכם".
יש דברים שלא צוחקים עליהם בניו יורק?
"על הבמה אתה יכול לדבר על הכול: על סרטן, על השואה ועל הפיגוע במגדלי התאומים - הכול מלבד כסף. ברגע שאתה מדבר על כסף, אנשים מאבדים אותך. במקום זה הם מתחילים לחשוב: 'שילמתי מסים או לא? הייתי צריך לקנות או למכור, להחליף את המשכנתא או להשאיר כמו שהיא'? באותו רגע אתה רואה שהם כבר לא איתך".
הוא נולד בישראל ובגיל שבע עבר עם המשפחה לניו-יורק. כמו קרובי משפחתו לפניו, גם אביו ניצל את המעבר למדינה החדשה לצורך כניסה לעולם העסקים, תחילה כשותף בכמה תחנות דלק ולאחר מכן כאיש נדל"ן.
זהו סוג המשפחות שבהן ההורים אומרים שהם באים לארה"ב רק לכמה שנים?
"לא, כל אלה שאומרים שהם חוזרים לישראל הם אלה שעדיין לא הצליחו. זה בכלל לא במחשבות של אלה שמגיעים לפה ומצליחים. אלה שלא מצליחים אומרים: 'איך אפשר לגור פה? זו לא המדינה שלנו'. מי שמצליח אומר, 'יאללה, תחזרו. אנחנו נשארים"'.
ואבא שלך הצליח?
"ברוך השם". עם זאת, חשוב לו להדגיש כי על אף הניתוק מהארץ הוא גדל בבית ישראלי. "זה היה בית שחוגגים בו את כל החגים, והכי חשוב, זה היה בית שמדברים בו עברית". שם, בבית שהדת שיחקה בו תפקיד משני, התחיל מודי כבר בגיל צעיר את הרומן הלא מוסבר שלו עם עולם החזנות.
"היה לנו בבית כנסת בלונג-איילנד חזן שאהבתי לשמוע", הוא נזכר. "הייתי אז לפני גיל בר-מצווה, ואני זוכר שהייתי הולך לבית כנסת לבד, בלי ההורים, רק כדי לשמוע אותו שר בימי שישי ובשבת. כשסבא שלי נפטר, הוא השאיר אחריו קופסה ענקית של קלטות חזנות ואני למדתי את כולן".
כמה שנים לאחר מכן מודי כבר נרשם ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפיתוח קול באוניברסיטת בוסטון, שם הוא גם מצא את עצמו לראשונה על תקן חזן בתשלום. "אני זוכר שבקמפוס הייתה מודעת דרושים מבית כנסת מקומי: מאה דולר לבעל תפילה ו-500 דולר לחזן. אמרתי לעצמי שבשביל 500 דולר אני גם יכול להיות חזן. אל תשכח שאני יודע לתת שואו. ממש אהבתי את זה".
כשסיים את הלימודים החליט לקחת את החזנות צעד אחד קדימה. הוא קיבל מלגה מבית הספר היוקרתי לחזנות שבישיבה יוניברסיטי של ניו-יורק, ובמשך תקופה ארוכה היה תלמידו של אייקון החזנות יוסף מלובני. מאז, כבר למעלה מעשר שנים שהוא חזן קבוע בבית הכנסת הקהילתי שבשדרה השישית של מנהטן.
"אני יודע למה כל העולם שונא אותנו", מציין מודי במהלך ההופעה, "כי אנחנו הדת היחידה שלא רוצה אותך. כל דת אחרת חושבת שאתה צריך להיות חלק ממנה כדי להיכנס לגן עדן. לך לכנסייה, תגיד לכומר שאתה רוצה להיות נוצרי ובתוך שנייה אתה אחד מהם. לך למסגד, תגיד לאימאם שאתה רוצה להיות מוסלמי והוא יענה לך שאללה מחכה לך. לך לבית כנסת, תגיד לרב שאתה רוצה להיות יהודי והוא יאמר לך 'לא, אתה לא'. תגיד לחבר יהודי שאתה רוצה להתגייר והוא ישכנע אותך שזה רעיון גרוע. הגויים לא מסוגלים להתמודד עם זה שאנחנו לא רוצים אותם".
"אחרי הלימודים התחלתי לעבוד במוסד לחולי נפש, ובשלב מסוים חבר הציע שאנסה להתקבל לעבודה בבנק ההשקעות ING, שבסופו של דבר גם סידר לי את ההכשרה המקצועית ואת כל הרישיונות הדרושים לעבודה בבורסה. משם עברתי למריל לינץ' בתור יועץ השקעות במחלקה הבינלאומית".
בשלב מסוים, הוא נזכר, הציע לו אחד החברים לעבודה לקחת את החיקויים שהיה עושה במשרד על בסיס קבוע לערב במה פתוחה לסטדנאפיסטים מתחילים, שהתקיים באחד המועדונים בניו-יורק. "כל שאר האנשים שהופיעו באותו ערב היו על הפנים. כשעליתי על הבמה, הרגשתי את האנרגיה והבאתי לבמה דמויות מטורפות מהחיים שלי במשרד. ומשהו פשוט הרגיש בסדר - אותה הרגשה שהייתה לי כשעשיתי בתיכון את טוביה ב'כנר על הגג.' כל שאר הסטנדאפיסטים הגיעו להופעה עם סמרטוטים, ואני באתי ישר מהעבודה בוול-סטריט עם חליפה של ארמני במחיר אלפיים דולר".
בסיום ההופעה ניגש אליו בעל המועדון והציע שיעבד את החומרים ויופיע אצלו על בסיס קבוע, ותוך פחות משנה הוא החל להופיע על הבמה של ה"קומדי סלר" המפורסם.
שש שנים ניהל מודי שתי קריירות מקבילות, מנוגדות באופיין: יועץ השקעות בכיר בוול-סטריט הלחוצה והעצבנית ביום וסטנדאפיסט מצליח בלילה. "אני מדבר איתך על שלוש-ארבע הופעות באמצע השבוע, כשבסוף השבוע הייתי טס להופעות בכל ארצות הברית וחוזר לעבודה ביום שני", הוא נזכר בסיפוק.
הכלכלן המצחיק היה מגיע לאולמות אפופי עשן בחליפות שלושה חלקים, היישר מבניין המשרדים המפואר של מריל לינץ'. "עד היום יותר נוח לי על הבמה עם חליפה מאשר עם בגדים רגילים", הוא מבהיר. בכלל, לצד החזנות והסטנד-אפ, מודי מתאר את עצמו כפריק של אופנה, כזה שבורר בקפידה את הבגדים שהוא לובש ושרואה בהופעה החיצונית חלק מרכזי בהצלחה שלו על הבמה. המשיכה הגדולה לעולם האופנה גם הפכה אותו בשנים האחרונות לאחד מצוות הכותבים של מדור "משטרת האופנה" במגזין US Weekly , כשבמקביל הוא עובד כעת על סרט מיוחד שיוקדש לנושא.
הנטייה שלך לחליפות יוקרה עומדת בניגוד מוחלט להרגלי הלבוש של מרבית הצעירים הישראלים, שספק אם יש להם חליפה אחת ראויה בארון בגדים.
"אין דבר יותר מזעזע מישראלי בחליפה. חליפה צריכה לשבת עליך טוב. על הישראלים, בגלל שהם לא רגילים ללבוש חליפות, זה נראה פשוט נורא. הצווארון גדול, השרוול מרושל. איציק כהן (השחקן והקומיקאי הישראלי - צ"י) בא להתארח אצלי פעם בניויורק. הוא היה רואה אותי יוצא לעבודה כל בוקר בחליפה ולא הבין מה קורה איתי. הוא שאל אותי: 'תגיד, אתה מתחתן כל יום"'?
וכשהישראלים עוברים לארצות הברית, הם יודעים לעשות את השינוי המתבקש?
"בוא ואספר לך סיפור. פעם הזמינו אותי לערב ההתרמה השנתי של אגודת ידידי צה"ל בארצות הברית - ואני מדבר איתך על אירוע עם האנשים העשירים שבעשירים, כשכל כרטיס עולה 5,000 דולר. באותה תקופה ארצות הברית יצאה למלחמה באפגניסטן, וכל היום היית רואה בטלוויזיה את הרמטכ"ל האמריקני ואת כל הקצינים עם המדים המרשימים, הכוכבים, עיטורי העוז והסיכות הנוצצות. כולם באירוע חיכו לרמטכ"ל דאז שאול מופז.
"אני זוכר אותו מגיע עם מדים ירוקים, בקושי כמה דרגות על הכתפיים, השם על החולצה וזהו. בלי ז'קט, בלי כלום. אנשים רוצים הופעה, הם רוצים שואו, וזה האיש שעומד בראש הצבא הישראלי. הוא נכנס לאולם רעב, אז קודם כול הוא הלך לשולחן האוכל ולקח פיתה עם חומוס. בתוך שנייה החומוס נמרח לו על המדים".
בשנת 2000 החליט רוזנפלד לוותר על הקריירה המרופדת במריל לינץ' כדי להפוך לסטנדאפיסט במשרה מלאה, עם סיבוב הופעות בכל רחבי ארצות הברית. אז גם פגש בשדרן הפרובוקטיבי הווארד שטרן. "יום אחד הוא ראה אותי מופיע באטלנטיק סיטי והזמין אותי לראיון בתוכנית שלו", הוא נזכר. "תוך כדי שיחה אני מספר לו על הילדות בישראל, על העבודה במריל לינץ' ובין השאר גם אומר לו שאני חזן. כשהוא שמע את זה הוא נדלק. הוא אמר לי 'ברכו את השם המבורך', ואני משיב לו בניגון 'ברוך השם המבורך לעולם ועד'.
"מפה לשם אנחנו שרים ביחד את 'אדון עולם' תוך כדי התוכנית. כשהיא נגמרה, קיבלתי 500 אימיילים לאתר שלי. זה היה מטורף. בין שאר הפניות היו גם כמה זוגות שביקשו ממני לחתן אותם". מאז, הוא מספר, הוא הספיק לחתן קרוב לעשרים זוגות. "כי בסופו של דבר", הוא אומר, "גם החתונה היא שואו אחד גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם