הכתבה על צאלים כיווצה את הצופה מול המסך
הפריים-טיים אמנם מעודד צחוק ושכחה, אבל עמרי אסנהיים, ששיחזר את האסון ב"עובדה", חשף עד כמה הפצע צורב במסמך יסודי
הרמטכ"ל דאז, ברק, מדגישים המרואיינים בתחקיר, לא ברח. הוא נשאר בשטח, הודיע לרה"מ וניסח הודעה לתקשורת. אלמנטרי. ברק עצמו - קורקטי, יבש, קר רוח - מסביר שתיפקד כרמטכ"ל, לא כחובש. חובשים, הוא אומר, היו שם מספיק. מה שכן היה חסר אחרי אסון צאלים זו אחריות.
הקצינים הבכירים נפוצו לכל עבר. אחד נתפס כמפקד המבצע ונלחם בגפו על שמו הטוב. השאר נחלצו בשן ועין. סיומו המדכדך של הקרב על האחריות לאסון מסתכם בלוחמים בשטח. שני מפקדים, דורון קמפל וסרן דרור, שהיו מפקדי הצוותים במבצע, הועמדו לדין. קמפל מתראיין מארצות הברית, לשם ירד מיד אחרי המשפט ולא שב.
דווקא המפקדים בקו הראשון, אלה שהיו אמורים לרוץ קדימה על אדמת עיראק, נאלצים להרחיק נדוד. תחקיר אסון צאלים שהביא תחקירן "עובדה" עומרי אסנהיים, הוא מסמך טלוויזיוני מדוקדק ויסודי (לצד ספר שהוציא לאחרונה).
אסנהיים הצליח לפתוח את שארית המגילה החתומה, להגיע לאנשים - אלה שטרם דיברו - ולקבל מהם עדות ראשונה. אולם מעל הכל, הצליח לשרטט אחת ולתמיד את האסון על כל שלביו - גם המכוערים שבהם - בלי להידרדר למלחמת גרסאות מסובכת וטרחנית. רק השורה התחתונה אינה יכול להיתפס לטרחנות. היא מהדהדת וחקוקה בסלע התחקיר: תרגיל יבש שהובן בטעות כרטוב, טיל "תמוז" אחד, טיל שני. חמישה חיילים הרוגים.
אסנהיים צועד עם אלה שנכחו בתרגיל, צעד אחר צעד. מהרמטכ"ל, מפקד היחידה והלוחמים דאז, ועד לאחד הניצולים, אייל כתבן, שתפקידו בתרגיל היה לדמות את סדאם. כתבן מתאר כיצד נפנף לתומו מול טיל ששוגר לעברו. יובל מרום, אז חובש הסיירת, קפץ לטפל בפצועים. מאז, מספר אסנהיים, לא השתקם. כל אלה בולטים מול שאלת האחריות לאסון, שאלה שנבדקת בפרוטרוט.
ככל ששחזור האסון מתקדם, החיטוט בפצע נעשה צורב יותר ויותר. לעומת זאת, ככל שחילופי האשמות בין הקצינים נמשכים,
אסנהיים לבטח היה מעדיף לחשוף מבצע סודי ומוצלח שפרטיו נותרו חסויים, לראיין את המפקדים בשטח, לצלם חיוכים וצ'אפחות. במקום זאת, טיפל, לאורך שנים, בסיפור טראגי, קשה, צלקתי. כזה שמעורר דחייה אצל הצופה הישראלי, שאינו שש לראות כיצד נורו למוות חמישה חיילי יחידה מובחרת בידי חבריהם ליחידה.
הפריים-טיים, רגיל הצופה, מעודד צחוק ושכחה. המרואיינים בסרט, חלקם לפחות, תזזיתיים. נסערים ממש. יובל מרום מתאר במשפטים קצרים את לווייתו של אלעד שילה, אחד מההרוגים באסון. "ביקור מולדת," הוא נזכר, התנגן אז מעל הקבר. "לאן נעלמו הילדים"? מהדהדת השאלה על רקע תמונות החללים. הצופה, איך אפשר שלא, מתכווץ מול המסך. הנה כי כן, זו טעות וזו שכרה.
> צפו בכתבה המלאה מ"עובדה"
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם