משא ומתן: חודורוב הפך לפנים של המאבק על ערוץ 10
בן-לילה הפך מתן חודורוב מילד-טוב-מקרו-כלכלה לפנים הלוחמניות של המאבק על ערוץ 10. אלקנה שור הצטרף אליו לשבוע הקריטי בחיי הערוץ, ושמע ממנו על מערכות היחסים עם טייקונים, שטייניץ ושלמה ארצי; על המשיכה לכלכלה עוד מאז שההורים התקשו לשלם את המשכנתא; ועל האייטם שהוא הכי מתחרט ששידר. רמז: יהורם גאון, סליחה
בתוכנית: פגישה עם בכירי הערוץ, פוטו-אופ ותמיכה נשיאותית פומבית. בירידה מירושלים, עניין של מזל, חודורוב שוב מעלה טורים. "תעלו את התשדיר הזה עכשיו, או שנוציא את העובדים מהמאבק" הוא צועק. הפעם, רגל מבפנים מנסה להכשיל את שידור סרטון הטאלנטים השותקים של הערוץ. "אנחנו לא מנהלים חצי מאבק", הוא מבהיר.
אבל זהו. פה זה נגמר. חודורוב חוזר לטייס אוטומטי. חייכן, חמים, סבלן עד כדי תמיהה. רעי לב ינסו למתוח את החודורוב, לראות מתי ייקרע. אחרים פשוט ישתכנעו. "גם במאבק שמרתי על פאסון", הוא אומר. "אבל הרובוט הוא יותר דימוי של מבקרי טלוויזיה מאשר אופי או סגנון שידור. אני שמח מאוד על הסרת המחיצה הזו. אני שמח שהצופים גילו פן אחר, כי זה מפיל חומה של קשיחות, של קרירות, של קרחוניות שהייתה קיימת קודם, ועכשיו פחות".
תדמית הרובוט פגעה בך?
"בהתחלה הטרידה ואחר כך הצחיקה. היום אני חושב על הדימויים האלה בחיוך וגם מבין מאיפה הם באים. באופן טבעי, בשידור באים לידי ביטוי רק צדדים מסוימים. מעצמי לא הופתעתי. ידעתי שקיים בי צד אחר. לא הבאתי אותו לידי ביטוי כי לא היה בו צורך. פתאום זה הפך להיות מסוקר ולכן גם גלוי לעיני כל. זה לא שקודם הייתי רובוט, כמו במערכון הזה של 'ארץ נהדרת' ששודר במחאה החברתית. עשו אותי ככה שצריך להוסיף לי שמן מכונות".
מה חשבת על החיקוי?
"הייתי בטיול שורשים באירופה עם המשפחה, ומיד קיבלתי לחו"ל המון הודעות טקסט. לקח הרבה זמן עד שראיתי את המערכון עצמו. אתה רוצה לדעת מה דעתי על החיקוי? זה לא היה דומה. זה היה, כמו שאתה אומר, רובוטי. אני חושב שאם ב'ארץ נהדרת' היו צריכים לחקות אותי היום, הם היו עושים את זה אחרת. לא כי השתניתי, אלא כי הם הכירו אותי יותר".
זו לא הפעם הראשונה שהבנת איך תופסים אותך מבחוץ.
"ידעתי את זה קודם. אני לא רוצה להפוך את החיקוי הזה למשהו מונומנטלי, הוא היה קטן מאוד. הוא הגיע אחרי שנתיים של שידורים בטלוויזיה והתבסס על דימוי הרובוט המוכר. אנשים אמרו לי את זה ומבקרים כתבו את זה, כך שהדימוי לא היכה אותי בהלם. ועדיין, אני לא הולך לישון עם החליפה".
מאבק עובדים סוער, בליל אינטרסים, ערוץ טלוויזיה שטוף טאלנטים ואיום סגירה אחד. מישהו היה חייב להעמיס את זה על הגב. מתן חודורוב, לא בלי היסוסים, עשה את זה. "הכי קל היה לכתב כלכלי בערוץ 10 להשקיף מהצד", הוא מסביר, "לצפות שמישהו אחר יעשה את העבודה. אני חשבתי שדווקא בגלל ההיכרות שלי עם המערכת הכלכלית, אני צריך להיות זה שיעזור".
וכך הפך מיסטר מקרו-כלכלה ליו"ר ועד עובדים ומנהיג פועלים בהתהוות. ולא סתם, מנהיג בחודורוב סטייל. מה אתם יודעים, על העובדים זה עבד. "נפוליאון", משתפכת מנהלת הכספים של הערוץ, מיכל גרייבסקי, ביציאה מבית הנשיא. בדסק החדשות מספרים על בחור של 23 שעות ביממה. בהן צדקי, המציאות לא רחוקה. שלושה ימים (ברוטו) עם חודורוב הם כמו מרוץ משודר בהילוך מהיר.
הוא בן 27. שלוש שנים בערוץ 10, שבע לפניהן בגל"צ - את רובן העביר ככתב כלכלי מוכר, היו שאמרו מנוכר. תמיד רהוט, מדויק, ממוחשב כמעט. אבל התדמית נפרצה עוד לפני שלקח על עצמו את חזית המאבק להצלת הערוץ. סרטון אחד שהועלה ליוטיוב חשף בן-לילה את הכתב הכלכלי המעונב רוקד את עצמו לדעת אצל שלמה ארצי בקיסריה. בהתחלה צחקו. אחר כך גילו בנאדם. "זה חלק מנפילת החומות", הוא מודה. "הפתעה, כן? תחזיקו טוב את העיתון:
מעמתים אותך עם הסרטון?
"זה עדיין מביך אותי מאוד. אני משתדל לא לראות את הסרטון. רק כשמאלצים אותי. גיא לרר אלוף בזה, הוא דואג להראות לי את ההקלטה הזו בשידור בלי שאני מוכן מעוד זווית ועוד זווית. היא עדיין מביכה אותי מאוד ואני משתדל לצפות בה כמה שפחות. הבנתי שהיא הפתיעה אנשים, כנראה כי הם מכירים רק צד שקול, רציני, מעונב".
התגובות התקשורתיות הפתיעו אותך?
"מאוד. הופתעתי מהאינטנסיביות של העיסוק בנושא. לא הבנתי למה זה כל כך מעניין עד שהסבירו לי. בסופו של דבר אני חושב שהכתיבה על זה הייתה מחמיאה ומעודדת. לא קטלנית. כלומר, אני יכול להבין את הדיסוננס שאנשים הרגישו פתאום, אבל אני יותר מאשר פרצוף חמור סבר שמנתח סוגיות כלכליות. אני מבין את ההפתעה ובעיקר שמחתי שהיא שימחה אנשים. לא הרתיעה אותם".
השתחררת מאז?
"אין ספק שהשנים שלי בטלוויזיה מאופיינות בפרפורמנס יותר ויותר נינוח, אבל אני חושב שזה קשור למעבר מרדיו לטלוויזיה. ברדיו לא רואים פנים והבעות. המשפטים קשיחים מאוד. יש משהו שהשתחרר בשפת הגוף, אבל אני מייחס אותו יותר להבנת המדיום הטלוויזיוני. תראה, עזבתי לפני שלוש שנים את הרדיו ועברתי לטלוויזיה. זה התהליך והוא גם יימשך. עד היום אני תופס את עצמי ואומר'מה עם הרצינות הזו? שחרר איזה חיוך, ספר איזו בדיחה'".
יונדאי גטס חבוטה, מודל 2005, עטיפות מסטיקים על מצע עיתונים ישנים, ואפילו "ארבע אחר הצהריים" מבצבץ ליד ההגה. מטה המאבק הנייד של מתן חודורוב מתכתב עם הפרולטריון. "הציעו רכב", הוא מתנצל, "אבל יש בזה משהו לא נכון שאני אקבל רכב בזמן שאנחנו במאבק להצלת החברה". לילה לפני, בחצות, חזר לדירה במרכז תל אביב וגילה חניה קרובה. "הבנתי שאלוהים עם המאבק", הוא צוחק. אבל האינדיקציות האחרות חייכניות פחות. ברקע עובדי הערוץ מוטחים בין תקווה לייאוש. רגע אחד פריצת דרך, במשנהו מפח נפש. האווירה במסדרונות טובלת בדכדוך. לכאן או לכאן - שייגמר כבר.
חודורוב ממשיך לזגזג בין מאבק לעבודה שוטפת. ביום ראשון השבוע מסר לראשונה דיווח חדשותי בעניין הערוץ. "הרגע קיבלתי הודעה מלשכת ראש הממשלה", דיווח לרומי נוימרק בשידור, "הצעת החוק בעניין ערוץ 10 תובא להצבעה". דקות לאחר מכן צצה מהמורה אחרת. כך זה עובד. קשה לתפוס את הזובור שעוברים עובדי הערוץ. מאן דהוא, מלמעלה, משחק יו-יו. ולעזאזל, הוא יודע לשחק. חודורוב מסרב להתייאש, אבל העתיד, שחרחר וקודר, מנפנף במטפחת. מה יעשה ביום שאחרי? "זו שאלה קשה. אני חושב עליה המון. בגלל ההתעסקות היומיומית שלי בנושא, אין כמעט יום שאני לא חושב איך ייראו החיים בלי ערוץ 10".
מה הדבר הראשון שתעשה?
"חופש. עשר שנים לא הייתי בפוזיציה שבה אני מתסכל על דברים מהצד. רוב חיי, מרצי וזמני מוקדשים לעבודה הזו. אני נהנה מכל רגע, מאושר מהעבודה שלי. אם לא זה, בטח הייתי יוצא לטיול-אחרי-צבא שפספסתי. הייתי בוודאי מתחיל ללמוד לתואר שני".
הסלולרי לא מפסיק לטרטר. כמה מאות שיחות, יותר מ-500 מסרונים ביום, הוא מאשר. "הבוקר קיבלתי טלפון מירושלמים שהשיגו את המספר שלי ואמרו שהם רוצים לארגן הפגנה מתחת לבית של רובי ריבלין. שתי אמהות התקשרו, הן רצו להפגין הזדהות ובאו לפה, מתחת לבניין. לא הייתי בבית, אבל הן צלצלו להגיד לי שהן למטה וביקשו שאבוא. התגובות מדהימות. אני מקבל הרבה מכתבים מצופים, אלה שאומרים עליהם שהם לא אוהבים את התקשורת, שהם שונאים אותנו".
חייבים להודות, קיימת שנאה כלשהי כלפי התקשורת.
"אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו איך הגענו למצב שבו התקשורת נתפסת כבעיה ולא כפתרון. הדיון הזה נחוץ. התקשורת לא יכולה לסבול לאורך זמן מאמון ירוד של הציבור. נצטרך להסביר טוב יותר לציבור מה אנחנו עושים, נצטרך להפוך את העבודה בכלי התקשורת לשקופה, להציג את דרך קבלת ההחלטות, לקבל משוב מהציבור ולהקשיב לדברים. אני לא ממי שמבטלים את הביקורת על התקשורת. אני רוצה להקשיב לה יותר ולבדוק אותה טוב.
"יכול להיות שיש משהו לא הוגן בלדבר פתאום עם הציבור. אולי היינו צריכים לדבר על זה לפני שהגענו לשוקת שבורה ולשתף את הציבור אפילו בהפסדים שלנו. אולי היינו זוכים ליותר הבנה. קצת כשלנו בלשקף את המצב, את הדילמות, את הנתונים, את הבעיות. יש פה הזדמנות, עכשיו, כשנפלה החומה בין העיתונאים לציבור. אנחנו כבר לא נתפסים כסלבריטיז עם שכר כוכבים. כולם מבינים שהעיתונאים לא מורמים מעם".
המאבק שינה משהו בתפיסת העולם שלך?
"קודם כל הבנתי כמה גדול הפער בין דימוי המקצוע ובין הכוח האמיתי שלנו. כעיתונאים מסקרים אנחנו רגילים להתקבל על שטיחים אדומים במשרדי ממשלה כשהם רוצים להשתמש בנו כצינור להעברת אינפורמציה. אבל כשאנחנו באים לנהל מאבק על הצלת מקומות עבודה, על חופש הביטוי, פתאום כל החשבונות נסגרים ואנחנו לא עובדים חזקים כמו שחשבנו".
אתה מסקר את שר האוצר ואז מפגין נגדו. איך זה מסתדר?
"הקפדתי לשמור על הפרדה ככל שיכולתי. לא ישבתי בפגישות עם שר האוצר. לא הייתי אפילו בטקס החתימה על ההסדר, כדי לא לחבוש שני הכובעים. גם בפגישות שהיו לי עם שר האוצר ככתב כלכלי נמנעתי מלהעלות בפניו את נושא ערוץ 10".
ובכל זאת, אנחנו בני אדם. קשה לנתק.
"התשובה היחידה שלי היא שהייתי מודע לסכנה שזה יקרה. התוצאה הייתה שבכל פעם שניגשתי לשדר על משרד האוצר הזכרתי לעצמי שחייבים לעשות הפרדה מלאה, סוויץ' מוחלט. אני חושב שזה הצליח ב-99 אחוזים . שום דבר לא מושלם, אבל בתוך המציאות הבלתי אפשרית שלנו, אני חותם לך שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. זו הבעיה. אנחנו נתונים בחוסר עצמאות אינהרנטי. אנחנו מזדחלים כל כמה שנים למקבלי ההחלטות - שאנחנו מסקרים אותם - כדי לבקש מהם להציל אותנו. על זה בדיוק אנחנו מלינים. מהלפיתה הזו אנחנו רוצים להשתחרר".
אתה לא חושש שיצא לך שם של טרבל מייקר?
"אני לא מתנהל לפי הצעות עבודה שיגיעו או לא, אבל לכולם ברור שכרטיס הביקור שלי הוא של כתב כלכלי מנוסה ולא של יו"ר ועד עובדים. את התפקיד הזה לקחתי באופן זמני, והוא גורם לי בעיקר לכאבי ראש. רוב הדיונים מתסכלים ורוב הבשורות רעות. אני בהחלט מחכה לרגע שייפתרו כבר המשברים ואוכל להעביר את התפקיד הזה למישהו אחר. אתה יודע, לפעמים גם כשנגמרות המטלות אני לא ישן בלילה. לפעמים זה מכובד האחריות. לפעמים אני מתעורר בחמש בבוקר ולא מצליח להירדם אחר כך. בכל זאת, הובלנו מהלך. זה יצליח או לא יצליח? אתה לא יודע".
תשע בבוקר, לא שעה של נאומים לאומה. צינת הלם קרב של בוקר מקפיאה את העצמות. לא של חודורוב. הבחור לא צריך להתחמם על הקווים. בעוד דקה יעלה לשידור אצל רזי ברקאי. על הפרק, נו, איך אפשר שלא - המשבר בתקשורת. חודורוב עוצר בצד, מכחכח ומיד יורה ספיץ' מהודק. בלי פרומפטר ובלי בצלם, הבחור דף מסרים מהלך. העברית? "מהבית", הוא מודה. "זה מה ששמעתי סביבי, ספרים שקראתי ומאמרים ועיתונים. הייתי חשוף למילה הכתובה מגיל צעיר. אני מניח שיש אנשים שזה נראה להם לא אמיתי. אני מקבל הרבה ביקורות כאלה, שזה רהוט מדי. זה לא אמיתי, אתה בטח כותב לעצמך, קורא מפרומפטר. לא. אני שמח שאתה שואל. אני לא קורא מהכתב".
חודורוב, זה לא סוד, הוא קוץ בישבנן של חברות רבות. מציק לטייקונים, מתפרץ לישיבות בעלי אגרות חוב, לא אחד שדופק חשבון. אם לבחור בין מסירות לממזרות, האופציה הראשונה יותר ריאלית. אלא שכמו בכל מערכת משומנת, אויב שלא מובס נקנה בחוזה מרופד. "קיבלתי הרבה מאוד הצעות מהשוק בשנים האחרונות", הוא מודה. "ובכל פעם ששאלתי את עצמי איך להתייחס אליהן, הן פשוט התגמדו מול ההנאה שאני מפיק מהעיתונות. וכן, הייתי יכול להרוויח יותר במקומות אחרים, אבל אני מחויב לשליחות העיתונאית. אולי תבוא יום אחד הצעה שאסכים לה, אבל זה לא משהו שאני מתכנן או שוקל. את ההצעה האחרונה דחיתי רק בשבוע שעבר, כשהיה נראה שערוץ 10 הולך להתרסק. הצעה שהיה בה פוטנציאל משמעותי של שיפור בתנאי השכר, מחוץ לעיתונות. חברה טובה".
מצד השני, יש אנשי עסקים וטייקונים שאתה שרוף אצלם?
"כן, חד-משמעית. אני יודע בדיוק מי. סתם לדוגמה, אל על כבר לא תיקח אותי לעבודה. אחרי ששידרתי בשבוע שעבר ראיון בלעדי עם איזי בורוביץ', מבעלי המניות הבולטים בחברה, שאומר את דעתו על ההנהלה ועל אחיו שהוא בעל המניות העיקרי, אל על כבר לא תציע לי עבודה. וזו רק דוגמה קטנה, כי כתבות כאלה אני מפיק על בסיס דו-שבועי. אני מאמין שהבאתי לשידור עד היום פרסומים לא מחמיאים על יותר ממחצית הטייקונים במשק. ברור שזה שורף אותי אצל חלקם".
ספגת ריקושטים?
"המון. אני לא רוצה להתייחס לדוגמה ספציפית. אני רק יכול להגיד שהרבה פעמים אחרי שידור כתבה מתקשרות לפה חברות ומאיימות לבטל קמפיינים פרסומיים. המזל הגדול שלי הוא שאני עובד בערוץ 10, שהודף את הלחצים האלה ומסוגל גם במצבו הקשה לעמוד מול החברות הגדולות".
ביטלו קמפיינים?
"ביטלו קמפיינים בערוץ 10. אני לא יודע לקשר את זה בוודאות לכתבות שלי ולכן אני לא רוצה לדבר על קמפיין מסוים. בערוץ מסחרי הלחץ מצד חברות במקרה של פרסום שלילי הוא יומיומי. בתקופות משבר הוא רק מחריף: הרי כולם רואים שהערוץ הזה בקושי עומד על הרגליים וחלקם רואים בזה הזדמנות להשיג סיקור טוב יותר. במקום פחות ערכי ומקצועי מערוץ 10 הייתי סובל מזה מאוד".
יש אייטמים שאתה מצטער עליהם?
"בהחלט. שידרתי לפני שנתיים ידיעה על יהורם גאון, שקיבל 48 אלף שקל להופעה בפני אסירי ציון. הופעה ממשלתית שהזמין משרד הקליטה. חשבתי שלהופעה אחת, הסכום שיוצא מכספי הציבור הוא מוגזם. שידרתי ידיעה בלעדית, ואחרי הפרסום הבנתי שהוא נפגע. מאז חשבתי כמה פעמים על הפרסום, והבנתי שההופעה כללה גם את שכר הנגנים ואת המע"מ. זה היה פרסום מסתייג ולא תקפתי את יהורם גאון אלא את משרד הקליטה שהזמין את ההופעה, אבל בכל זאת חשבתי שאולי לא היה מקום לשדר את הידיעה".
דיברת איתו?
"לא, לא. זו הייתה מחשבה שלי עם עצמי. הבנתי מאחרים שהוא נפגע ואפילו ביטל השתתפות בכתבה מתוכננת בערוץ 10. התגובה שלו גרמה לי לחשוב שוב על הסיפור. בדיעבד אני חושב שאפשר היה לוותר. תראה, כל העובדות היו נכונות. לא נפלה שם טעות. אבל אני חושב שבפרשנות היה אפשר להקל דווקא מול מי שהוא לא גוף כלכלי ולא אחד מהמפרסמים".
רק מול הטייקונים הגדולים, הנחבאים אל הכלים, חודורוב אובד עצות. "אם פעם יכולת לדבר עם איש עסקים יחסית בקלות, היום הוא מוקף בשלושה, ארבעה ולפעמים גם חמישה יחצנים שמגנים עליו מדין וחשבון עיתונאי. לכל איש עסקים יש עורך דין צמוד. לפני שהעברת את הבקשה לתגובה, הוא כבר שולח את האיום בתביעה. המשותף לשני הדברים-היחצנות והמשפטנות - הוא ששניהם מקיפים את העיתונאי והאמת בחומות.
"קח את סטף ורטהיימר, אחד העשירים בישראל. נגיש, קשוב, פתוח, מופיע, לא בורח משום דבר. אדם אחר מלווה את עצמו לדעת וצובר חובות על גבי חובות לבנקים ולציבור. כשהוא מצליח זה מצוין, וכשהוא לא מצליח יש לו בעיה להסביר את עצמו. הרבה פעמים הוא מעדיף לא לתת הסברים. חסרות להם תשובות טובות ולכן הם מעדיפים לא להישאל".
מילא טייקונים, ההתמודדות האמיתית היא מול לונדון וקירשנבאום.
"שמע, לאייטם בלונדון וקירשנבאום צריך להיות מוכן ברמת השורה התחתונה בדו"ח הכספי ושווי השוק המדויק של החברה המתחרה. הפרט היחיד שלא התכוננת אליו הוא הראשון שתישאל עליו, ולא כי הם נהנים להתקיל או להביך אלא כי הם מכירים את החומר, למודי ניסיון. הם התקילו אותי כמה פעמים כשהם ביקשו נתון ולא היה לי. במשך הזמן אתה מפתח יכולת לצאת מזה בחיוך. התחושה היא שאת מה שעוד לא למדתי, הם כבר שכחו".
אני הכבשה השחורה
עשר שנים מהיום, מבטיחה אתי, הספרית המשפחתית, אתם תראו איפה הוא יהיה. "ראש ממשלה", היא קובעת וגם מזכירה לקליינט, "אתה חלון הראווה שלי בטלוויזיה". אל תטעו, זו לא תעמולת בחירות. זה בא מבפנים. רובוט, גאדג'ט, כלכלן במשקפיים - מה שתגידו. חודורוב הוא קודם כל בנאדם. קדימה, טוקבקיסטים, תוציאו הכל. תנו לרעל לזרום, אל תשאירו כלום על רצפת המקלדת. ואחרי מס שפתיים לספקנות ולציניות, אפשר לומר: יש בו משהו ישיר, תמים לעתים, אנטי-ברנז'אי. גם כשהוא מספר על הפעם האחרונה שבכה השנה, הוא מתכוון לזה. אגב, מדובר בטקס סיום לפרויקט שבמסגרתו תלמידי תלמה ילין מלמדים בני נוער בסיכון לנגן על כלי נגינה. חודורוב, לצד אחרים, אחראי לפרויקט.
יליד תל אביב, שני הורים מורים ("גם סבתא"). תל אביב הישנה, הוא נזכר. חנות ממתקים קטנה ומכולת. אח קטן, תום (22), ועוד שניים - נדב (14) ותמר (11), מנישואיה השניים של האם. בתלמה ילין התקדם כפסנתרן, עד היום מנגן, אבל ברקע הדהדה תמיד גל"צ. "היה לי ברור שבסוף התיכון אנסה להתקבל לגל"צ", הוא מספר. "הסיכויים היו נמוכים בעיקר בגלל הפרופיל שלי, 97. הייתי מהנערים שמנדנדים ללשכת הגיוס יום ולילה במכתבים ובפקסים רק כדי לקבל את הזכות להגיע לבחינות המיון. לא הכרתי אף אחד שהיה יכול לעזור לי, וגם לא רציתי להשתמש בקשר כזה".
כלכלה, על שום מה?
"באופן אינסטינקטיבי, הכלכלה נראתה לי חשובה ביותר. הבנתי את זה עוד כשהייתי ילד, כי לא תמיד היה קל להורים שלי לשלם את המשכנתא על הדירה הקטנה שהם קנו בתל אביב, והם עדיין משלמים עליה. היו פעמים שחשבנו שהם לא יצליחו לשלם. הייתי אומר אפילו שזה היה שיעור הכלכלה הראשון שלי: לראות את ההתמודדות היומיומית של ההורים שלי עם עול המשכנתא, לשמוע סיפורים שאולי יבואו מהבנק ויעקלו את הדירה - העניין גרם לי להתעניין בכלכלה. בתיכון ישבתי וקראתי עיתוני כלכלה. לא היו הרבה. כשהגיע האינטרנט התחלתי לקרוא בכפייתיות. משם למדתי. כשהגעתי לגל"צ התחלתי בתחבורה, תעופה ותיירות. בסוף קיבלתי את המקרו-כלכלה. גם כשלמדתי משפטים התעסקתי בתחום הכלכלי של המשפט".
פסיכומטרי?
"אני לא רוצה להגיד. סמוך עליי שכשאני אומר לך שיש לי ציונים טובים, זה נכון".
מאז גל"צ, למעשה, אין לו חיים. כלומר - יש, אבל הם כוללים תפריט בן מנה אחת. "אני פשוט אוהב לעבוד הרבה. אני אוהב להפיק מעצמי כמה שיותר".
אתה לא מרגיש שפספסת כמה חוויות?
"על כל חוויה שאני מפסיד, אני מרוויח אחרת. אם הייתי יוצא לטיול גדול אחרי הצבא, הייתי מפספס את החוויה של להיות כתב בגל"צ ובערוץ 10. הפסדתי חוויות טיפוסיות לצעירים בני גילי אבל לא הייתי משנה שום דבר. כמו כולם אני אוהב לצאת עם חברים, לשבת בפאב ביום שישי. יש לי חברים טובים ואנחנו יוצאים יחד בכל סוף שבוע. אני אוהב מאוד לקרוא ולנגן".
את המקסימום חודורוב מתעל לריצה במסדרונות בית הוורד. המחיר? זוגי בעיקר. "מטבע הדברים, לוח זמנים עמוס כמו זה שאני מנהל משאיר מעט זמן לחיים ולזוגיות. מצד שני, אני יוצא, פוגש, מכיר. זה עדיין לא הוביל למערכת יחסים רצינית אבל זה חשוב לי מאוד. זו אחת המטרות המרכזיות שאני מסמן לעצמי ליום שאחרי הצלת הערוץ. זוגיות, כמו לכל אחד, תעשה לי רק טוב. המשפחה חשובה לי מאוד, ואני בטוח שגם תהיה לי".
אז העבודה אשמה?
"אחת הסיבות שבגללן קשה יותר להגיע למערכות יחסים קשורה לעבודה בערוץ. כשעברתי מהרדיו לטלוויזיה כולם אמרו 'הנה, עכשיו יהיה קלי קלות עם זוגיות, כי כולם יראו אותך והביקוש יהיה בשמים'. בפועל עולה שאלה חדשה: אחת הבעיות של כתב טלוויזיה היא שאתה אף פעם לא יודע מאיפה מגיעה ההתעניינות. האם היא מגיעה מהמקום האמיתי, מהאדם שאתה, או שהיא מגיעה בגלל הפיגורה הטלוויזיונית, מהרצון להיות עם מישהו מוכר. אז דווקא מהמקום הזה קשה לי יותר".
אתה חשדן?
"אני זהיר. בסוף היום אני בחור רגיש, שכמו כולם לא רוצה להיפגע. וכן, אני זהיר. במיוחד כי בטלוויזיה אתה מבוקש מאוד, מעורר הרבה התעניינות, מקבל מאות הודעות בפייסבוק, אבל אתה לא יודע מאיזה מקום הן באות".
הודעות על רקע רומנטי.
"בוודאי. הצעות. לא מאות הודעות ביום. מאות עד היום. זה מוזר. איך אפשר לרצות מישהו על בסיס זה שראית אותו בטלוויזיה? אני לא מכיר דרך פייסבוק ואני לא מכיר דרך הטלוויזיה. אנשים עוצרים אותי ברחוב, אבל אני לא מכיר דרך הרחוב".
הפעילות במאבק הביאה לעלייה במדד?
"לא, כי מלכתחילה הטלוויזיה מעוררת עניין. אגב, הפניות הפכו מכאלה שמתייחסות לתכונות המקצועיות בלבד לכאלה שמתייחסות גם לפעילות האישית בוועד העובדים. זה לא שפתאום הייתה אינפלציה מטורפת של הצעות או הזמנות. קבעתי לעצמי כלל שאני מתכוון לענות לכל צופה שפונה אליי בכל עניין. בחודשים האחרונים, בגלל כל ההתפתחויות, אני לא מצליח לעמוד בזה. בעניינים הרומנטיים אמרתי לך שלא ככה אני אוהב להכיר מלכתחילה, אז מה זה משנה אם זו פניית פייסבוק שקשורה לוועד או למשהו אחר. בסוף, את האנשים הקרובים אליי אני אוסף מהמעגלים הקרובים לי. לא משום מקום אחר".
רואה רק "ארץ נהדרת", "פולישוק", " מה נסגר" ו"קצת את האודישנים של 'דה וויס'". לגמרי נסלח. ליהיא גרינר, לעומת זאת, תצטרך לתת לחודורוב דקה להיזכר בה. "אה", הוא נזכר, "ההיא שמדברת אנגלית? אני אגיד לך את האמת, אני מאוד עמוס. אני מכבד את 'האח הגדול' ואני יכול להעריך את הטלוויזיה הטובה שהם עושים שם".
ג'קי, אלירז, קותי - מכיר?
"בטח, בטח. זו השכלה בסיסית של כתב חדשות. כתב חייב לדעת מי זה... לא , אני יודע, אני פשוט מתלבט את מי להגיד. בובליל, אלירז. אני חי במדינה ואני יודע מה מעניין אנשים. להגיד לך שזה הטעם שלי לא. אני מכבד את זה כטלוויזיה".
שלישי בבוקר. חודורוב כבר אחרי ראיון לרדיו גלי ישראל וישיבת הנהלה בבניין הערוץ. עכשיו הוא דוחק בעובדי הערוץ לעלות לאוטובוס. יוצאים להפגין מול מצודת זאב. "כמו טיול שנתי", הם צוחקים, אבל הדאגה ניכרת. חצי שעה קודם לכן התבשרו שיקבלו מכתבי פיטורים, באין ערובה להמשך פעילות הערוץ. חודורוב חושש. יגיעו, לא יגיעו. 300 עיתונאים ואנשי תקשורת מגיעים לרחוב קינג-ג'ורג' בתל אביב. תל אביבי או לא, כשאתה חולף עם שלט מול בית קפה בעיר, פוצצת בועה. "אני חושב שהדובר הבא", פותח העיתונאי חיים הר זהב, "הוא דוגמה לאיך שדובר צריך להיראות". חודורוב לא מתבלבל. "צהריים טובים ראש הממשלה בנימין נתניהו", הוא צועק, מדגיש כל מילה. העיתונאים מתעוררים. עדר צלמים מסתער על חודורוב. אחר כך יחסמו את הכביש וינסו לפרוץ למצודה. דקה הליכה מהמצודה, ברחוב צדדי, נמצא הבית שבו גדל. הרחוב, החנות, אתי הספרית. עכשיו חודורוב חוזר לשכונה, נבוך קצת, נושא שלטים, זועק על פרנסה שנגדעת. שואל לאן נעלמו האידיאלים.
מהמרחק הזה, אפשר אפילו להרגיש את הרוח הגבית שמנשבת מהבית. "ההורים שלי מבינים. הם לא מורים במקרה, אלא מתוך המקום הערכי. הם היו מסוגלים לבחור מקצוע אחר, מכניס יותר, מייגע פחות, אולי יוקרתי יותר. הם מאמינים בחינוך ובשליחות שלהם. את זה ירשתי מהם. למזלי אני לא מורה כמוהם, אני הכבשה השחורה במשפחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם