"המשרד" עונה 2: עדיף לעבוד מהבית
הקאסט הנהדר והכוונות הטובות לא ישנו את העובדה שמשהו בהומור של "המשרד" השתנה בעונתה השניה. העובדה שישראל נמצאת בשיאו של תהליך התבהמות אינה תירוץ לכך

קראו לזה רגרסיה, משבר עונה שנייה או סתם ניסוי וטעיה, אבל נדמה שמשהו באדפטציה הישראלית המוצלחת של סדרת הלהיט הבריטית פנה בעונתה השניה למחוזות קומיים אחרים, נמוכים יותר מאלו אשר בהם שוטטה בהצלחה רבה בעונתה הראשונה.
דוגמה קיצונית במיוחד היא השינוי שחל בדמותו של אותו אבי משולם. בעונה הקודמת הוכיח דביר בנדק שגם הבלתי אפשרי קטן עליו כשסיפק גרסה מקומית יותר מראויה לדמות שגילמו לפניו ריקי ג'רוויס הבריטי וסטיב קארל האמריקאי. בזכות שילוב של תסריט טוב, אינסוף מימיקות והבנה מלאה של דמותו הפך בנדק, מהשחקנים היותר מוכשרים שיש לנו כאן, את אבי משולם לדמות קאלט כבר בהופעותיו הראשונות, ועשה זאת בדילוג קליל מעל משוכת הפאה הנוכרית והמיותרת שהוצמדה לראשו.
משולם בגילומו של בנדק הפך תוך פרקים ספורים למקבילה הסיטקומית של טוני סופרנו: דמות בעלת אמות מוסר מפוקפקות והגיון פנימי רקוב מהיסוד. כזו שעל אף היותה מפגן גרוטסקי במיוחד של הישראליות המודרנית, הצליחה להתחבב על הצופים ולהתלוצץ עם שונאיה כל הדרך לאבדון. כמוה גם דמותו של יריב שאולי, המגולמת על ידי מעיין בלום המצוין. עוזר המנהל (או – העוזר למנהל, אם תרצו) שהמושג ''מודעות'' רחוק ממנו כמעט כמו עברו הצבאי המוטל בספק.
אבל אם מה שעשה את אבי ויריב לדמויות חביבות על אף שלל מגרעותיהן היה טמון בגרעין תמימות חשוב שהוביל אותן ברישול לאורך התנהלותן בעולם, הרי שבעונתה השניה של ''המשרד'' נדמה שהתמימות הומרה ברשעות, או לפחות בטמטום בלתי נסלח.
ניכר כי עצם הבעיה טמונה דווקא בתסריט ופחות בשחקני הסדרה, אשר עושים כמיטב יכולתם בהתמודדות עם מצבים שסיכוי הסתברותם במציאות נע בין הלא רצוי לבלתי הגיוני בעליל.

גזענות, צביעות, אווירת חלם וחוסר מודעות בהמי מהווים כבר לא מעט זמן הלחם והחמאה של יצירתו הסאטירית של עוזי. כמצופה מהכותב המוכשר, אלמנטים אלו מוסיפים להיות נוכחים מתמיד גם ביצירה זו, אך נדמה כי הרפתקאותיהם החדשות של אנשי ''המשרד'' רוויות כמויות לא מבוקרות של מיץ זיעה ישראלי.
אם לפני כן צפייה במשרד הייתה תענוג הטומן בחובו התרוממות רוח והרגשת עליונות אל מול האחר הנחות, הרי שבעונה זו נדמה כי מינוני הצחוק הופחתו משמעותית והתחלפו בגועל טהור, מהסוג שנוטה להרחיק כל צופה עם קיבה רגישה.
ההומור הדק וכמויות הרפש המדודות הומרו בפרזנטציה של טעם רע, הסאבטקסט העדין הפך לכפית הנדחפת עמוק אל תוך גרונו של הצופה, המואבס קלישאות גזענות חבוטות.
לא חסרות דוגמאות. הבולטת מכולן באה לידי ביטוי בדינמיקה הביזארית
במילים אחרות – השניים מזדיינים בשירותי המשרד ומנהלים רומן פנים משרדי די מנוכר מתחת לאפם של הקולגות לעבודה. אם לא די בעובדה כי דמותו של גואטה היא חידת הגיון מוחלטת גם ביחס לשאר חבריו למשרד, הוא משוחק בצורה כל כך מוגזמת ותיאטרלית, עד שהיא פוגמית באשליית הדוקו שמכתיבה את פורמט הסדרה. קו העלילה שלקח אותו אל פגישה עם ממוניו כאשר באחוריו מכשיר עינוג מיני המופעל בשלט רחוק נראה מופרך במיוחד, תרחיש שמתאים יותר לפרק של סאות'פארק מאשר לסיטקום שמתרחש ביהוד.

דוגמא נוספת ניתן למצוא גם בפרק ששודר בסוף השבוע האחרון, במרכזו שני קווי עלילה: האחד מהם מתמקד בניסיונו של מנהל המשרד משולם לשחזר תהילת עבר מפוקפקת, בדמות להקת הרוק שהקים בנעוריו. האחר נע סביב דמות בן המנקה של מקום העבודה, אשר נחבט מכל עבר ונזרק בין קצה אחד למשנהו בסקאלת הגישות השונות לשירות צבאי בישראלינה.
בכל הנוגע ללהקתו של משולם – מדובר בסיטואציה לא סבירה ומעלת תהיות מזן ''למה חברי ההרכב מקיימים חזרה במשרד?'' או ''פיטר גריפין והומר סימפסון לא עברו אפיזודה דומה?''
קו העלילה השני כל כך פשטני שהוא כבר מאבד כל קשר עם המציאות. יש גבול להשהיית המציאות שצופה יכול לכפות על עצמו, והוא נמתח במקום בו מצופה מאיתנו להאמין כי ביום אחד בלבד נער בן 18 יתלה עצמו, יתאושש במהירות וישוב לחייך לאחר שיחווה את החוויה המינית הראשונה בחייו.
כמובן שלא הכל חורק ב"המשרד 2". כמה מחברי הקאסט אף זכו להעניק תצוגת משחק מרשימה בדמויות האפרפרות שהרכיבו כבר בעונה הקודמת. הבולטת מכולן היא כמובן מלי לוי, שהפרק בו בת דמותה דנה הייתה קורבן למקרה התעללות נוסף מצד בן זוגה השתלטן (ובמיוחד המונולוג שהעלתה בסופו) סגר רשמית את פרק הדוגמנות בחייה.

שלא תהיינה טעויות: עוזי וייל עדיין כותב מבריק והקונספט של "המשרד" עדיין עובד. הצגת מקום העבודה כמיקרוקוסמוס של הספרה בה הוא מתקיים עדיין אפקטיבית כפורמט טלוויזיוני, במיוחד בארץ מוכת סטריאוטיפים וכשלים מהותיים כישראל.
אבל משהו בהגשה, בתפירה הסצנות הגסה ובאובדן ההיגיון הפנימי של רוב הדמויות, הופך את היכולת לקבל את המשרד כסאטירה ריאליסטית בעלת מסר ברור - למשימה בלתי אפשרית.
תהליך הקצנה של דמויות הוא דבר טבעי וכמעט בלתי נמנע בסדרות טלוויזיה שרצות לטווח הארוך. זה קרה בסימפסונס, זה קרה גם ב-''חברים'' . אך על תהליך זה להתבצע באופן הדרגתי, לאחר מיצוי רוב יכולות המשחק ה''קטנות'' של שחקני הסדרה, בוודאי לא בעונתה השנייה.
בחלק מהמקרים נדמה כי פיתוח הדמויות והעמקתן, מבורך ככל שיהיה, בא על חשבון התייחסות למציאות הישראלית. עד כה, בחלק זה של העונה טרם נחשפנו לפרק עם פוטנציאל פולחן ואמירה על זמנית דוגמת הפרק מהעונה הראשונה שעסק במבצע צבאי דמוי "עופרת יצוקה". חבל שכך, שכן פרקים מסוג זה הם אלו המבדילים את "המשרד" מחבריו לז'אנר הסיטקום הישראלי.
הרי בסופו של דבר, ''המשרד'' במהותה היא ממתק טלוויזיוני חמוץ-חריף, מותאם למידותיה של מדינתה הביזארית. העובדה שישראל נמצאת צעד אחד לפני נפילה לשאול הגיהנום, לא אומרת ש"המשרד" צריכה לתת לה את הדחיפה האחרונה לשם.
