אי אפשר להתעלם, גם אם רוצים
סרטה של גליה עוז על בעיית הפליטים והמסתננים בתל אביב אינו מתוחכם או אמנותי, אך הוא מביא את הנושא הבוער ישר לתוך הפרצוף ומחדיר אותה מתחת לעור
עולם מקביל. דרום תל אביב, מתוך "שקופים" צילום מסך
בדרום ת"א מתקיים כבר שנים עולם מקביל. אלפי פליטים ומסתננים ממלאים את הרחובות ויוצרים בעיה רצינית, ואין פה ניחוח גזעני אלא תמונה עגומה של גטו מוזנח. מקום שנמצא על סף פיצוץ בין המקומיים הוותיקים ובין האורחים הזרים. האונס האכזרי של הקשישה בתחנה המרכזית, ממש לא מזמן, הוא עוד נורה אדומה ומהבהבת.
עוז, במאית הסרט, לא נקטה עמדה. זו הנקודה החזקה בסרט: הוא הביא את הבעייתיות דרך עיניהם של שני הצדדים, כשהגיבורים לא מתכסחים בצעקות אלימות אלא מספרים סיפור של אנשים סובלים. את נקודת המבט המקומית מייצגת קורין גלילי. אמא שלה, אסתר, נרצחה לפני כשלוש שנים בידי פליט סודני, לא רחוק מהתחנה המרכזית.
מאז המקרה הטרגי, קורין, אם חד הורית, היא אישה כבויה שכמעט לא מסוגלת לחייך. היא מגיעה לכל ההפגנות והאספות, אבל בזמן שמסביבה צועקים "סודנים לסודן" ומנפצים שמשות, היא מספרת באוזניו של עיתונאי שיש בטח גם סודנים טובים, אבל מכיוון שלא מטפלים בהם כבר קשה להבחין. קורין מדברת ברהיטות ובכאב, אבל היא שקופה. את מי מעניין בכלל הדרום העני של העיר?
מול קורין גלילי הציבה עוז את מוסא, שהגיע מסודן השסועה. האנגלית שלו מצוינת. בוגר אוניברסיטה, למד היסטוריה, מכיר את מלחמות ישראל ואת הסכם קמפ דיוויד. בלילות הוא ישן בגינת לוינסקי, והוא מספר שאין לו לאן לחזור. אבל גם כאן, בעיר המקלט, לא מקבלים אותו כבן אדם. שקוף.
רובנו לא מגיעים לדרום תל אביב מרצון. זה לא אתר תיירותי שנציג לדוד מאמריקה. אבל קיימת בו בעיה שרק הולכת ומתחזקת, כשעוד ועוד פליטים מגיעים מדי יום ביומו לאזור. אם הבעיה לא תיעצר, היא תגלוש גם לחלון הראווה של העיר.
הרי מוסא הזהיר בפני המצלמה שאם האנשים האלה לא ימצאו עבודה ומקום להניח בו את הראש, הם יתחילו לגנוב. ואז יהיה כאן ממש רע.
זהו לא סרט מתוחכם עם זוויות מפתיעות וחיתוך אמנותי. הוא נראה כמו כתבת יומן, שבמקום שתימשך עשר דקות נמשכת שעה. אבל הוא מביא את העליבות, ומחדיר אותה עמוק מתחת לעור כך שאי אפשר להתעלם, גם אם רוצים.
המצלמה של שי כהן מציגה את חדרי המדרגות המטונפים, את החולדות המתות בחצר האחורית, את האנשים שסובלים מהזנחה. אין טיפת אופטימיות; רק פסימיות מזוקקת, שאין מפלט ממנה. כך צריך להציג בעיה בפני מקבלי ההחלטות: כשהיא מונחת מדממת על השולחן, ואי אפשר להתעלם מהסירחון החריף. אבל כמו שקורין אמרה, היא כבר צעקה בעבר והיא צועקת בהווה, ואיש לא שומע.
אחרי הבחירות יטפלו בכל מי שיש מאחוריהם מפלגה שמבקשת כוח, אבל מי יטפל בפליטים ובתושבים החלשים באמת? אל תדאגו, הם יישארו בזוהמה ובעצב, ומי יודע - אולי החולדות יעשו טובה ויחסלו בעצמן את הבעיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם