יפתח קליין מתמודד עם המוות ונשאר בחיים
רוזינה קמבוס ז"ל היא אמו בסדרה "אמא ואבאז". ענת גוב ז"ל כתבה את ההצגה "סוף טוב", שבה גילם את הרופא שמטפל בזהרירה חריפאי ז"ל. חודש עצוב במיוחד עבר על יפתח קליין, השחקן הכי עסוק והכי חתיך בארץ, אבל ההצגה, מבחינתו, לגמרי נמשכת
בכלל, יפתח קליין הוא אדם חייכן. הפעם, לצורך העניין, חיוכו מביע בעיקר אמפתיה פחות כלפי אלה החוששים מפני סוף העולם בנוסח בני המאיה ויותר כלפי אלה החוששים מפני סופו של העולם שבו אנשים קוראים עיתונים מנייר. כלומר העולם שלנו, עיתונאי הפרינט.
דאגתו כנה ורצינית לגמרי. לא מדובר בסמול טוק אקראי שנקלענו אליו אפרופו דיון בנושא חברתי אחר. הוא דיבר על זה והקשיב למה שהיה לי להגיד במשך רבע שעה לפחות. האיש באמת משתוקק לדעת, להבין ולהרגיש את חברו לשיחה, ממש כאילו אותו חבר - במקרה זה, העיתונאי שמראיין אותו - היה אחת הדמויות שהוא מגלם, בכישרון עצום, בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון.
השמים ממשיכים להמטיר את יגונם על בית הקפה. הם, בכלל, שיחקו השנה תפקיד מרכזי בחייו של קליין. הם לקחו לו השנה את רוזינה קמבוס ז"ל, שמגלמת את אמו ב"אמא ואבאז", את ענת גוב ז"ל, שכתבה את "סוף טוב", ההצגה המצליחה של הקאמרי בכיכובו (הוא מגלם שם את דמותו של ד"ר קליין, הרופא המטפל בחולות הסרטן), ובשבוע שעבר גם את זהרירה חריפאי ז"ל, ששיחקה לצדו במחזה הקומי-טרגי הגאוני ההוא.
גוב, אגב, אולי גם אחראית, מלמעלה, לכך שהקאסט שסחב על עצמותיו את המציאות הכואבת של חייה ממשיך כעת לשחק יחד, כמשפחה אבלה, ב"רומן משפחתי" - המחזה החדש של עדנה מזי"א, שותפתה של גוב ליצירה וחברתה הטובה.
עם זאת, בתוך כל הכאב הזה, קליין (40) הוא הברזל הכי חם והכי יציב בתעשיית הבידור הישראלית כיום. הוא שולט ללא עוררין במשולש הקדוש טלוויזיה-תיאטרון -קולנוע. הוא באמת בכל מקום. ולא, הוא אפילו לא מהרהר במחשבה להוריד הילוך. להפך. דיבוק המשחק שלו אינו מרפה, לא נותן מנוח.
השמים, מבחינתו, הם לגמרי הגבול אבל נכון לעכשיו, כשהוא מביט בהם, הוא רואה, ושומע, בעיקר את ידידותיו הטובות שהלכו לעולמן.
"תקופה מאוד מוזרה ועצובה עוברת על הקאמרי לאחרונה", הוא אומר בשקט, "ממש מכות מתחת לחגורה. בשבילי, הקאמרי הוא הרבה יותר ממקום עבודה, וכשאני נחשף שם עכשיו, מדי יום, לכאב הנורא הזה, תחושת האובדן שלי היא בלתי נתפסת. עשיתי משהו כמו 200 הצגות של "סוף טוב" עם זהרירה, היא נתנה שם תפקיד שהוא ממש קפיצת ראש, זה היה פשוט מדהים. עכשיו אני רק יכול לומר שזו היתה זכות גדולה עבורי לשחק איתה ושעצוב לי מאוד מאוד להיפרד ממנה, אבל ברור לי לגמרי שהיא שחקנית שהגשימה הכל ומיצתה הכל על הצד הטוב ביותר".
בכלל , עושה רושם שמשהו מוזר, מפחיד, קורה סביב "סוף טוב".
"אני מבין על מה אתה מדבר. יש שם שורה שבה ענת (וקסמן, שמגלמת את טליה, בת דמותה של ענת גוב) שואלת אותי 'כמה זמן נשאר לי לחיות? עשר שנים?' ואני עונה לה 'את אופטימית'. ובאמת , זה מה שקרה בסוף עם ענת. בכלל, הכל מקבל עכשיו משמעות חדשה, כואבת. הדיאלוגים הפכו לסוריאליסטיים עד אימה. ובכל זאת, יש משהו קצת אופטימי בעובדה שהיא הלכה כמו שהיא רצתה ללכת: צלולה, בראש מורם. שלושה ימים לפני שהיא מתה היא שלחה לענת סמס עם תמונה של עצמה עושה פרצוף מצחיק. היא נראתה נפלא, כמו שתמיד ראיתי אותה. שמע, הלב שלי פשוט נשבר. זה קרע אותי לגמרי".
באופן טבעי, החזרות ל"רומן משפחתי", הצגת הסוג של-המשך ל"סוף טוב", התקיימו באווירת נכאים, תחת העננה הכבדה שהותיר המוות של גוב. "מתחילת החזרות ידענו שהמצב לא טוב ושהזמן של ענת קצוב", אומר קליין, "החזרות נעשו בקצב מוגבר כדי שכשזה יקרה עדנה (מזי"א)
המחזה , שכתבה וביימה מזי"א, הנפש התאומה של גוב, הוא מיזוג בין הספר "רומן משפחתי" שפרסמה ב-2010 למחזה "סיפור משפחתי" שכתבה לפני כ-15 שנה וביים עמרי ניצן. הסיפור מתפרש על פני 30 שנה, מתחיל בגרמניה של שנות השלושים ומסתיים בישראל. תקציר העלילה: רות שטיין (ענת וקסמן), אישה נשואה שחייה לא מספקים אותה, מנהלת רומן סוער עם רוברט (יפתח קליין), דוקטורנט לפיזיקה, וכשזה מבין שהיא לא תעזוב את בעלה למענו, הוא מחליט, על רקע התעצמות הנאציזם בגרמניה, לעלות בגפו לישראל. שנים מאוחר יותר, בפלשתינה של שנות החמישים, מתרחש המפגש המחודש והמפתיע בין השניים.
קליין מביע תרעומת קלה לנוכח תפקיד המאהב הקלאסי שתמיד נותנים לו בתיאטרון. זה קצת משעמם אותו. מנגד הוא אוהב את השינויים שהדמות עוברת במהלך השנים - מ"צעיר שרק מחפש לזיין הוא הופך לאבא, אידיאליסט, גבר שמזדקן מול הקהל", כלשונו . "בשבילי", הוא אומר, "לשחק מול אותה אישה כשהיחסים אליה משתנים עם השנים זה משהו אחר לגמרי ממה שאני רגיל אליו. זה הרי כבר לא אותו הגבר שישב בג'רמיה והסניף קוקאין. השינויים האלה שאני עובר במחזה ריתקו אותי כשחקן ונתנו לי יכולת להביא לבמה הרבה יותר ממה שמכירים בי".
כשקליין מסביר שיש צדדים שעדיין לא גילינו בו, כדאי לקחת אותו ברצינות. אין בכך רמז ליהירות. כישרונו הוא באמת רב תחומי. בין שלל עיסוקיו הוא מגיש את התוכנית "הבימה מערכה שנייה" - סדרה תיעודית של החינוכית שבה הוא מציג את סיפורו של התיאטרון הלאומי דרך ראיונות עם אנשים מעניינים. עכשיו הוא מקווה שיוכל להביא למסך גם את ותיקי הקאמרי, התיאטרון שאליו הוא שייך.
"חוץ מההלבשה האיומה - טוב נו, הרי אני תמיד מקטר - האמת היא שדי נהניתי שם, באולפן", הוא מודה, "זה יצא מקסים. כלומר יש לי עוד מה להשתפר בזה, ברור, אבל הם מדהימים, השועלים האלה של הבימה, אנשים גדולים. דווקא כשכיבו את המצלמות הם סיפרו לי המון דברים מרתקים. גילה אלמגור, למשל, סיפרה לי שכל מה שהיא בעצם זה סוס עבודה. זה מאוד מצא חן בעיניי. העובדה שהיא לא רואה עצמה ככוכבת. ככה הייתי רוצה שיסתכלו גם עליי".
למה , בעצם? מה רע בלהיות כוכב?
"זה לא רע, אבל שחקנים הם קודם כל שכירי חרב. לא קל להיות שחקן. יש כל הזמן את הדיאלוג הזה, שבו מודדים אותך: איך אתה נראה, נמאס ממך, לא נמאס ממך, מיצו אותך, לא מיצו אותך. אולי יום אחד אפנה מקום בחיי לכתיבה, ליצירה. לא יודע. כמה, כמה כבר אוכל להמשיך לשחק? מתישהו אני אצטרך להמציא את עצמי מחדש, אין לי ספק. זה יגדל ויגדל בתוכי, ובסוף זה יקרה. כלומר אני אוכל לקחת חלום, לביים אותו ולהפוך אותו למציאות".
בינתיים קליין מככב, כאמור, גם בסדרה "אמא ואבאז", המשודרת בהוט. אבנר ברנהיימר, יוצר הסדרה, הביא את החיים האישיים שלו ושל בן זוגו אל המסך, במטרה להגדיר מחדש את המושג "תא משפחתי בישראל". קליין מגלם בסדרה את ארז, הומו נוירוטי, אכול חרדות, שמבלה חלק ניכר מזמנו ברביצה על ספת הפסיכולוג. את בן זוגו, סמי, משחק יהודה לוי, שכבר היה הומו אצל ברנהיימר ב"יוסי וג'אגר". ארז וסמי מביאים ילד עם טליה (מיה דגן) - רווקה סטרייטית שמציגה בעיקר עייפות נפשית והרבה רוחב לב. המשולש הזה רווי מתחים, דרמות וצחוקים, ומזכיר לי, באופן אישי, משפחה מסוימת אחרת בארץ - המשפחה שלי.
תקשיב, אני חושב שהייתי יכול ללמד אותך דבר או שניים על תחזוק של משפחה כזאת.
"או-הו, היו הרבה שהציעו לי ללמוד מהם. היה נורא חשוב לאנשים מהקהילה להסביר לי ולהדריך אותי, אבל האמת היא שאפילו עם אבנר (ברנהיימר) כמעט לא דיברתי. רציתי להיכנס לתפקיד בלי הכנה, להביא משהו אחר, חדש. מה כבר היית יכול ללמד אותי? אה? מה? ".
טוב , אולי הוא צודק. אחרי הכל, ארז הוא לא ההומו הראשון שקליין מגלם. עוד לפני הצרפתיות שהוא הדביק ליהודה לוי בסדרה, הוא עשה את זה עם גבר בסרט "חופש גדול", שעדיין לא עלה לאקרנים. אה, ולפני שתשאלו: לא, זה לא עורר אצלו שאלות כלשהן בנוגע למיניותו. "כמו שההומואים טוענים שבכל סטריייט מתחבא הומו, אז גם לארז, שלא מסוגל להתמודד עם שינויים, יש פנטזיה לשכב עם סטרייט", הוא אומר, "זה כמו הפנטזיה הזו של סטרייטים לשכב עם בתולה".
ואיך היה לעשות את יהודה לוי?
"היה טוב. משהו איתו הרגיש כמו זוגיות ותיקה. למרות שזו היתה הפעם הראשונה שבה עבדתי עם יהודה, שמחתי מאוד על המפגש בינינו. בסיטואציה כזאת, אנחנו, השחקנים, מגיעים קצת חשדנים, כל אחד והטריטוריה שלו - אבל במקרה הזה היתה בינינו כימיה מהרגע הראשון, ומהר מאוד זה נפתח והפך לשכונה, עם דאחקות וצחוקים. שמע, יהודה פשוט מהמם. יש בו קסם אינסופי".
מתברר , אגב, שהאהבה הזאת הדדית ושהיא אפילו גלשה אל מעבר לסט הצילומים. קליין מראה לי סמס שקיבל מיהודה באחת בלילה: "אני עף עליך. . . אתה גאון. . . מצחיק אותי בטירוף. . . קורע אותי מצחוק". ההומופוביה , בקיצור, מהם והלאה. "אני מוקף בהומואים בחיים שלי", מתגאה קליין, "העובדה שאין לי חברים עם התא המשפחתי החדש הזה נובעת בעיקר מהעובדה שלשירי ולי כמעט אין חיי חברה. אבל עזוב אותך, נו, אני אומר לך: הומואים זה כיף. אני אפילו אוהב את הישירות שבה הם לפעמים פונים אליי, מתחילים איתי. אני נהנה מתשומת הלב".
בתור אחד שמכיר את שני הצדדים של המטבע מקרוב, אתה יכול להיות רגע יוחאי - הדמות יראת השמים שגילמת ב"למלא את החלל" - ולהגיד, ממקומו, איזה טיפ לחיים ללא חרדות היית נותן לארז ההומו?
"אני מאמין שהוא היה אומר לו'שחרר, שחרר. הכל בידי שמים, אתה לא יכול לשלוט בכל '".
ומה ארז היה לוקח מהחיים של יוחאי.
"ארז היה רוצה לעשות את יוחאי".
אפרופו חרדות, גם אתה חי מהן.
"כן, חרדות הן חיי. אשתי והילדים כל הזמן צוחקים עליי שזו הדמות שהכי דומה לי במציאות. אני עמוס בחרדות. אני חרד לבריאות הילדים, פוחד מכישלון, דואג לפרנסה, לא חסר. האמת שנמאס לי לחיות עם החרדות האלה. במיוחד בגלל שגם שירי מאוד חרדתית. אתה מבין? אנחנו מזריקים לילדים את החרדות שלנו לתוך הוורידים".
טוב , זה באמת קצת לא אנושי המרוץ הזה שלך השנה. לאן אתה חותר, בעצם?
"אני קם כל בוקר בשבע. עושה הכל כדי שהילדים (מיכאל, יהלי ונעמי בת השנתיים) יידעו שאני שם, אבל אני רואה על הפנים של הילדים שהם רוצים יותר. גם אני רוצה יותר. לעצמי אני בקושי מגיע. לשיעורי בית אני לא כל כך מגיע איתם, אבל אני שם, נוכח. סנדוויצ'ים, הסעות, נותן תמיד את התמיכה הזאת שילדים זקוקים לה. גם אני זקוק לתמיכה מהם. אפילו דורש את זה. שיתעניינו בי ובמה שאני עושה, שייתנו לי לדבר, שיעזרו לי ללמוד טקסטים בעל פה".
ומה עם קצת חופש?
"הנה, עכשיו היינו בחופשת סוף שבוע, שירי ואני, בצימר בממילא. משתדלים למצוא זמן גם לזה. בקיץ נפשנו עם הילדים בארה"ב, שלושה שבועות של כיף גדול. בכלל, נראה לי טריפ מדליק לקחת את המשפחה ולעבור קצת לעולם הגדול לשנתיים-שלוש, להתנסות. העולם מגניב".
חשבתי שהוליווד היא חלום שוויתרת עליו.
"אז אמרתי. עכשיו אני חושב אחרת. היום אפשר לנהל קריירה גם מכאן. אנחנו בעידן שהכל בו אפשרי".
בית זה באמת המקום הכי חשוב לקליין. טוב לו שם. הזוגיות שלו ושל הסופרת והתסריטאית שירי ארצי כבר בת 15 שנה, אבל רק לאחרונה השניים נישאו, בבית כנסת בנווה צדק, אחרי שיפתח הפתיע אותה עם שמלה, נעליים, ספר ומאפר. "בית הוא הסוד של החיים", הוא אומר, "צריך רק לדעת איך להחזיק אותו".
וכשמדברים על הבית, אי אפשר שלא לגעת בייחוס המשפחתי. קליין, שנכווה בעבר מדיבורים על שלמה ארצי, אבא של שירי, אוהב מאוד להשאיר את הבית בתוך הבית. ובכל זאת. "חמי האהוב והמעורר השראה שלמה נמצא בחיים שלנו במקומות שבהם הוא צריך להיות", הוא אומר, "אני מעריץ את הכוח המניע שלו, הדרייב, היוזמה, הפרפקציוניזם, הרעיונות. כשאני יוצא מהופעה שלו אני אומר לעצמי'וואו, אני חייב לעשות עוד ועוד'. משהו בו דוחף אותי לעשייה והלוואי שיום אחד הוא יהיה חלק מהיצירה שלי".
שירי , לעומת זאת, היא כבר עכשיו חלק מהיצירה שלו, לפחות ברמה הרוחנית. "אני מת שהיא תכתוב לי", הוא אומר, ובהמשך, כשאני דוחק בו לגלות לי את חלומו המקצועי, מוסיף: "אני רוצה תפקיד של מאהב. אבל משהו אחר ממה שעשיתי עד היום. רומן סוער שיהיו בו אהבה גדולה ותשוקה".
בינתיים , עד ששירי תכתוב לו את את תפקיד חייו, הוא לוקח כמה צעדים אחורה, לימים שבהם היה טוראי גידי מ"טירונות" של בני ואורי ברבש. הדמות ההיא, שמיצבה אותו כהשתקפותו העדכנית של המאצ'ו הישראלי, היא הגזע שממנו צמחו תפקידיו הבאים בתור "גבר שבגברים" - בתיאטרון, בטלוויזיה ("בלו נטלי", " עד החתונה", " רביעיית רן" ו"האקס המיתולוגי") ובקולנוע (" למלא את החלל", " נודל", " מלח ים" ו"השוטר" ).
"תמיד יש עוד טריטוריות לכבוש ועוד דימויים לנתץ", הוא אומר, "וזו משימה שלי בתור שחקן. אני מבין לאן אתה חותר ואני מניח שיש משהו בזה-כלומר כן, אני אולי יושב על הטייפקאסט של הגברגבר - אבל אני חושב שארז ב"אמא ואבאז" בהחלט מנסה לנפץ את הדימוי הזה שדבק בי".
טוב , זה גם קשור לזה שאתה נתפס כסמל סקס.
"גדול עליי הדבר הזה שנקרא'סמל סקס'. בתוכי אני כל כך לא מאמין לזה. הלוואי שהייתי יכול להתחבר לזה. תאמין לי, הייתי מסתובב כמו מלך. בפעם הראשונה שמישהי אמרה לי שאני חתיך הייתי בן 22 - ואני זוכר את ההלם. אם באמת הייתי מתחבר לזה, הייתי עף על עצמי. אין לי חיבור לדבר הזה של מעריצות. הן לא ניגשות אליי. אולי הן מפחדות ממני, אני אף פעם לא נדבק לזה באמת".
ואולם , לא רק הנשים משתגעות על קליין. גם המבקרים נוטים לפרגן לו. למעשה, עוד ב-2004, בהצגת היחיד שלו "בצהרי היום" (תיאטרונטו), הוא זכה לביקורות סוחפות ונלהבות, אבל מתברר שמאז הוא מרגיש הכי טוב דווקא בטלוויזיה. בקולנוע, לעומת זאת, למרות שעשה השנה את תפקיד חייו ב"למלא את החלל", הוא זכה לקיתונות של צוננין מהאקדמיה - מה שגרם לו לנפילה קלה. "מה זה בכלל האקדמיה? ", הוא תוהה, "אני לא יודע מי יושב שם בכלל. מבחינתי - כמו שסיפרה פעם יונה אליאן בראיון, כשהיא נשאלה על כך שלא פונקה בפרסים - הפרס הכי הגדול הוא התפקיד הבא שלי ".
האמת היא שהאקדמיה ממילא רחוקה מאוד מהעם בכל הנוגע למקרה שלך. אוהבים אותך פה, בקיצור.
"אני חושב שתופסים אותי כמצליחן כזה, עירוני - אבל אני מושבניק. אני ילד שגדל במושב בצרה ליד רעננה. כשאבא שלי התחיל לנהל מפעל של התעשייה הצבאית עברנו לראש פינה, למדתי באורט חצור הגלילית, שום דבר לא בא לי בקלות כמו שחושבים. נלחמתי קשה בשביל להגיע לאן שהגעתי, ולמרות זאת, גם היום אני לא חושב שאני סיפור הצלחה. הכל זמני. זה רגעי, כל ההצלחה הזו. כמו לחם יבש שמתפורר. כמעט אי אפשר להחזיק את זה. הכסף שיש לי עכשיו, עוד מעט לא יהיה לי".
קצת מוזר לשמוע פרזנטור של בנק גדול אומר את זה. בכל זאת, לקחו אותך לקמפיין של בנק לאומי כי אתה נתפס כאחראי ושקול, בנוסף להיותך גבר הורס.
"שמע, כולנו מתמודדים עם האוברדרפט, אי אפשר לברוח מזה. גם כשאתה מרוויח טוב, המסים כל כך גבוהים שאתה כל הזמן מתנדנד על המקום הזה. אתה יודע מה? בסדר, תרשום שאני חצי כזה, כמו שחושבים, וחצי פרחח, אוקי?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם