אתרים מומלצים

ימי התום: תום יער היא הלנה דנהאם הישראלית

תום יער, הסטנד-אפיסטית הכי קרועה והכי קורעת בארץ, לא יודעת היכן עובר גבול הטעם הטוב, לא רוצה לדעת ולא אכפת לה משום דבר ומאף אחד. תפסו מחסה

מסר תקיף וזועם במיוחד נחת לאחרונה בתיבת הדואר האלקטרוני של הסטנדאפיסטית הקורעת והשובבה תום יער, יום אחרי מופע מוצלח נוסף שלה. המוענת הייתה פמיניסטית קשוחה, קצינת מגדר באקדמיה, והיא כתבה לה, בין השאר, כך: "המופע שלך כולל רמות קיצוניות של מיזוגיניה, לסבופוביה ואפילו טרנספוביה, מהקשות שבהן נתקלתי אי פעם. הוא מקדם שנאת נשים באמצעות הפצה של כלל הסטריאוטיפים שפועלים בשירותך: גועל מגופניות נשית ואובייקטיפיקציה של נשים עד לרמה של 'אם את לא יפה, או לא רזה, אין לך זכות קיום ומגיע לך להיאנס'".

מקדמת שנאת נשים. תום יער צילום: אריק סולטן

"זו הייתה הופעה בערב של לסביות באיזה בר בתל אביב - וזה היה נורא מגניב", מספרת יער. "הכנתי לשם סט מיוחד של כתישה: אמרתי להן 'ממש קשה להיות אישה, אבל אתן בטח כבר לא זוכרות'. אמרתי שאני לא מבינה למה נשים פוחדות להיאנס, כי הלוואי עלי. כאילו, על ידי כושי, כמובן. עפתי שם כמו חולת נפש. לא יודעת מאיפה זה בא לי. באתי באלימות. חלק צחקו, אבל מסתבר שהיו שם כל מיני מגדריסטיות זועמות. לי היה ברור שכל מה שאני אומרת בא ממקום פמיניסטי, שבגלל שאני אישה ואני אומרת את הדברים הכל כך קיצוניים האלה, אני מתכוונת הפוך. חשבתי שהן יבינו את האירוניה, שאני חלק מזה באמת".

מסתבר שהן לא הבינו.
"נכון. יום אחרי זה קיבלתי את המכתב המטורף הזה - מכתב ארוך עם מילים שאני לא מבינה. טרנסופוביה הבנתי, לסבופוביה הבנתי, אבל היו שם עוד פוביות שלא הבנתי. היא אמרה לי שהצלחתי לשלב ברמות הכי גבוהות מיזוגיניה ביחד עם הומופוביה".

איך הצלחת לשלב ביניהם?
"קראתי את זה בזמן שישבתי ליד חבר שעושה קולנוע ואמרתי 'אוי מיי גאד!'. הוא אמר לי 'מזל טוב, עכשיו את סטנדאפיסטית רשמית. אם מישהו היה רואה את אחד הקליפים העלובים שאני עושה, וזה היה פוגע בו ברמה האישית, הייתי גאה!'".

יער, מצדה, הלכה עם העצה ההיא עד הסוף. "לקחתי את המכתב, צנזרתי את השם שלה והעליתי אותו כפוסטר להופעה הבאה. אני באמת פמיניסטית, אגב. יש נשים שעושות עבודות אמנות ומראות ציצים כרותים. אני, באמנות שלי, ניסיתי לעשות את ההיפך. זה שהיא לא הבינה אותי - זה הרג אותי. דווקא מהפמיניסטיות נדפקתי".

טוב, את צריכה לעשות מילה מוסלמית כדי לרצות אותן.
"כן, אבל אני לא אעשה את זה, כי אני מאוד נהנית ממין".

נהנית מאוד, אפילו. גם מהאקט עצמו, כמובן, אבל בעיקר מדיבורים על אודותיו, רצוי מול מאתיים צופים, כולל הורים, בן זוג והכבוד העצמי שמנופף לה מירכתי המועדון. גם הקהל נהנה. עובדה: בשנה האחרונה הפכה תום יער, בת ה-25, ממצחיקנית פריסטייל ובעלת טור משעשע במגזין "רייטינג", מנוחתו עדן, לחלוצת הסטנד-אפ ההיפסטרי – כלומר, סטנד אפ בלי מישהו מבת ים, בלי "מכירים את זה ש?" ובלי בדיחות על גרוזינים.

יער, בראש ובראשונה, הצליחה להחזיר לז'אנר את אחד מיסודותיו האבודים: הכנות. דימויי גוף, יחסים, מין, לוזריות כרונית - הכל הולך אצל יער. הכל, כלשונה, "צחיק". "יש לי עכשיו חבר", היא מספרת, "הוא חמוד מאוד, מת עלי וזה נורא מוזר, כי עשיתי עליו הופעה שלמה. אמרתי שהוא לוזר כי הוא איתי, כי הוא נמשך אלי. בסוף יצאתי החוצה, נישקתי אותו וכולם הסתכלו עליו במבטים של 'וואי, איזה סוטה! סוטה מין!', כי בהופעה ציינתי שהוא סוטה ופסיכופט".

ואיך הוא מגיב לזה שאת פותחת עליו הכל?
"זה מצחיק אותו. הוא גב-גבר. זו פעם ראשונה שיש לי חבר במהלך תקופה שבה אני מופיעה. 200 איש יושבים וצוחקים על זה. אמרתי לו שזה שהוא מעצים את הנשיות שלי ונמשך אלי זה מפחיד אותי, כי אני עושה כסף מלספר כמה בנים לא רוצים אותי וכמה אני עיגול לבן שנראה רע, ופתאום יש משהו שאוהב ומנשק אותי".

דופק לך את המוג'ו, בקיצור.
"בדיוק. בגלל שהוא כל כך אוהב אותי, הוא סוטה מין. זה מגעיל אותי. כשאני עושה איתו סקס זה כמו לראות מישהו מ'אפקט הפחד' אוכל ג'וקים. אני נגעלת בשבילו".

כמו על הבמה, כך גם מחוצה לה: יער שומרת על רף כנות קשה להשגה. לא, היא מספרת, גם הבאז המקומי לא הביא להסתערות גברית: "לא מתחילים איתי, נקודה. חד משמעית לא. האמת? כמה שאני מרגישה שאני נראית רע, אני חושבת שהאופי שלי הוא הבעייתי. אני יכולה להיות מאוד מאיימת. נראה לי שיש לי פיגור קל ושאני לא מצליחה להבין איך העולם עובד. הכל מקדש, מבחינתי, את הלהצחיק. ההומור זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם, ואני יכולה להיות חברה מזעזעת בגלל זה, כי אף אחד לא חסין. יש לי כמה חברים ממש קרובים שאני גם עובדת איתם, והם נורא סובלים ממני. הם מתבאסים עלי נורא. אני מתנצלת בפניהם כל הזמן"

"גברים כבר מזהירים אותי. עושים לי 'תקשיבי, לא עומד לי, אבל אני מפחד שתגידי את זה בסטנד-אפ'. בכלל, אני הולכת על ז'אנר מסוים של בנים שמלכתחילה ישכבו איתי כי הם ראש טוב. הם יודעים שהם עשו טעות ועכשיו הם משלמים עליה".

במובנים רבים, יער היא מעין גרסה מקומית של לנה דנאהם - כוכבת ויוצרת הסדרה המצליחה "בנות". כולם אומרים לה ככה. היא, מצדה, לא ממש מסכימה עם זה. "אני עובדת עכשיו על סדרה יחד עם המנהל שלי, אבירם בוכריס", היא מגלה. "כשירון, החבר שלי, ראה את הפרק הראשון של 'בנות', הוא מיד אמר לי 'תקשיבי, את בבעיה קשה. זו פשוט את. זה דומה מדי'. עכשיו, אני מסכימה שיש בינינו דמיון, אבל לא באמת, כי היא מאוד חלבית, מנומסת, ביישנית, עושה דברים כדי לרצות אחרים. אנשים שראו את הסדרה החדשה שלי אמרו לי 'מה זה, עוד 'בנות'?', אבל זה לא יכול להיות 'בנות' כי יש בי משהו הרבה יותר דורסני. חוץ מזה, היא בחיים לא הייתה עושה סטנד אפ. בחיים לא".

קבוצת הסטנד-אפ שיער הקימה מפוצצת ברים בתל אביב. לאחרונה, היא נאלצה להעתיק את הערב למועדון גדול ומרווח יותר (בחמישי הקרוב, היא והליצנים שלה יופיעו בבר "הטוניק" בתל אביב). הכללים בקבוצה ברורים: כתיבה משותפת, פרגון, חומרים חדשים בכל ערב. "לא עושים את זה באף מקום בעולם", טוענת יער, "אני כל הזמן מחפשת אנשים מוכשרים, מכווני מטרה, וכולם עובדים ביחד על דאחקות של מישהו אחר. ההצלחה שלהם מרגשת אותי כי בזכות זה אנשים באים. אין לזה פרסום. זה רץ מפה לאוזן בפייסבוק, ובאים 200 איש בערב".

החיים, מביכים שכמותם, הם אלה שכותבים את החומרים בעצמם. "כשאני כותבת, אני חושבת מה הדבר שאני הכי לא רוצה שידעו עלי, מה הכי יביך אותי", מספרת יער, "אני מרגישה שאני צריכה להיות קורבן. פחות רלוונטי לי אם זה יצחיק או לא - העיקר להגיד את האמת. אבל אמת דוחה. אני חוזרת כל הזמן למקומות של שנאה עצמית. זו התמה. זה כזה 'אני שונאת את עצמי, בואו תראו כמה קל לעשות את זה איתי' - אבל כנראה שאני מתחילה למצות את זה. היתה לי הופעה נורא כיפית ואחריה איזה חבר אמר לי שמישהי שישבה לידו אמרה שבא לה לקום ולחבק אותי. זה בדיוק מה שאני לא רוצה. יותר בא לי שיצחקו איתי ויגידו 'כן, היא באמת שמנה מאוד'".

יש מקומות שלא פתחת עדיין?
"כל יום יש משהו. אני נורא פחדנית. ראיתי שני סרטי אימה בחיים שלי. אני לא יכולה להיות לבד. אני גרה עכשיו לבד וזה מאוד קשה לי. אין לי לילה לבד, אם צריך, אני הולכת לישון אצל חברה. בדירה שלי תמיד יש אנשים. זה תמיד 'אל תלכו, רק שלוש, עוד לא דיברנו על המון דברים אחרים'. יש מישהי שעושה איתי סטנד אפ בקבוצה ואנחנו חברות. יום אחד היא אמרה לי 'יש לך המון כלים בכיור, זה נורא לא מתאים לך'. נכון, זה באמת לא מתאים לי, אבל אני מפחדת לעמוד במטבח לבד בלילה ולשטוף כלים, כי אני מרגישה ששדים וחייזרים מסתכלים עלי. בקיצור, ההיא אמרה לי 'תקשיבי, את צריכה רעש בבית. של ישראליות, של משפחה, של חיים, מציאות. תתחברי לעידן פלוס ושימי ערוץ 2 ברקע', אז הבאתי טלוויזיה, היא פתוחה כל היום ואני רואה שם רק את 'המקצוענים' עם שירה פליקס. כאילו, אני לא בדיוק רואה את זה. לא הסתכלתי על המסך אפילו פעם אחת. הם מדברים והכלים שטופים".

"המקצוענים" זה גדול.
"כן, הם מדברים כאילו הם יודעים שאף אחד לא צופה בהם, אבל אני שומעת הכל!".

היא רמת השרונית במקור, "טריפוליטאית מצד אחד, מצד שני משהו צברי כזה" . ילדות מופרעת, התבגרות של כיף וצחוקים, הווה מעורער. "אתה שומע רמת השרון ואתה חושב כוסיות עשירות, אבל אצלי זה היה לק שחור מקולף וחשיש", היא מסבירה. אחרי גיחה צה"לית לא מוצלחת, היא הופנתה לשירות לאומי בקיבוץ בדרום. עם הילדים שם היא הסתדרה יפה. עם הבוגרים קצת פחות. "יש שם אנשים רעים, אנטיפטיים, בורים, מסוגרים בתוך עצמם וחושבים שהמיקרו-קוסמוס שהם חיים בו, בתוך הערסל שהם יושבים בו, זו המציאות וזה העולם והקיום", היא אומרת, "אנשים על הפנים. זה מה שיש לי להגיד. חרא של אנשים. רעים ומגעילים. המנהל שלי אמר לי היום 'תיזהרי לדבר על אנשים, אבל קיבוצניקים הם אנשים רעים'. הוא צודק".

מהקיבוץ הגיעה לקופה בקולנוע "לב", לעבודה במלצרות ולמיני-מדור משעשע ב"רייטינג", שבו תיעדה את ניסיונותיה להתמנגל, תוך הפגנת חוסר מודעות קיצוני ומכוון, באירועי השקה למיניהם. "בידור לא עניין אותי באמת. עניין אותי להצחיק. הייתי ברייטינג לא כי אני עיתונאית מחוננת, אלא כי באתי ליהודה לוי ואמרתי לו 'אתה זמר? אתה מוציא אלבום מתישהו?'. זה היה מצחיק וכיף. לא הכרתי אף אחד. אולי את נינט. הגעתי לאנשים 'אוקיי, מי אתה? אה, אתה עופר שכטר. למה? מה אתה עושה פה?'".

חטפו עלייך קריזות?
"לא יודעת, זה עובר לידי. אני בכאוס, לא שמה לב למה שקורה. אני יכולה לדבר עם אנשים באיזה מקום, 'היי, מה העניינים? שרמוטה!', וללכת. אני לא שמה לב בכלל כמה אני דורסנית".

לא דורסנית ולא בטיח. נעימה לשיחה, גם כשזו עטופה בשכבה דקיקה של ציניות. משכנעת, גם כשהיא באמת חוששת מהמקום שאליו ישלח אותה הפעם הפה הגדול. "אל תגידי עלי שום דבר", היא פוקדת בחיוך על המלצרית בבית הקפה הקבוע. "היא משאירה חשבונות פתוחים", פולטת המלצרית.

יופי, זה נכנס.
"זה נכנס? חבל מאוד. אגב, אני לא שותה אלכוהול בכלל. מעולם לא. בכיתה ח' הבנים של השכבה השקו אותי, זרקו אותי בגינה של אבא שלי - וקמתי רע מאוד. מאז לא שתיתי אלכוהול. אני שותה פפסי. אני היי בנטורל וזה הכי עלוב, אבל אני מתנהגת כמו שיכורה כל הזמן. עושה לעצמי פדיחות בלי לשתות".

היפסטרית בלאי.
"כן, אבל אני גם קצת סחית. אני מאוד מתרגשת מישראליות, למשל - שזה משהו מאוד לא היפסטרי. המהות של היפסטרים זה שהם כאילו חו"ל, ניו יורק, ברלין, 'אמריקן אפרל'. אני מוקפת אנשים שבזים לישראליות, אבל בסתר ליבי אני מאוד מתרגשת מלשמוע גלגל"צ בשישי בצהריים. לא רק זה. אני אוהבת את ישראל, אוהבת ישראליות. אוהבת את הבהמות, את הבלוטות' באוזן, את הסיגריות ואת המפתחות ביד. אוהבת".