אתרים מומלצים

מתגעגעים לקיסינג'ר

אחרי 15 שנים ויותר מאלף הופעות, "געגועי לקיסינג'ר" יורדת מהבמה. לקראת הפרידה, חמישה שחקנים ואתגר קרת אחד בוחרים את הסיפור האהוב עליהם מההצגה. אפשר להתחיל להתגעגע

תגיות: געגועי לקיסינג'ר,אתגר קרת,רמי הויברגר,שרון אלכסנדר,תומר שרון,עמי סמולרצ'יק,אורי הוכמן

"געגועי לקיסינג'ר" יצא ב-1994 והפך ללהיט ספרותי. הסיפורים הקצרים של אתגר קרת, ששילבו גבוה עם נמוך, צחוק עם עצב, רצינות עם אבסורד יצרו תת-ז'אנר שרבים אחריו ניסו לחקות, אבל בדרך כלל ללא הצלחה.

מה שכן הצליח היתה ההצגה שהתבססה על "געגועי לקיסינג'ר" ועל ספר הבכורה של קרת - "צינורות". כ-15 שנים ברציפות העלה השחקן אורי הוכמן את ההצגה בתיאטרון הסמטה, ובסך הכל עשה זאת כ-1,050 פעמים. בניגוד לסיפורים של קרת, שלפעמים נדמה כי הם נגמרים כמעט באופן שרירותי, ההצגה נפרדת מהקהל באירוע מיוחד.

ביום שישי הקרוב (15.2) תעלה "געגועי לקיסינג'ר" על הבמה לשתי הצגות אחרונות בהשתתפותם של כמה שחקנים אורחים: שרון אלכסנדר, עמי סמולרצ'יק, רמי הויברגר ותומר שרון. לקראת הפרידה ביקשנו מהמשתתפים- וכמובן גם מקרת עצמו - לבחור את הקטע האהוב עליהם במיוחד מתוך ההצגה. הם נענו לאתגר.

אתגר קרת: "צינורות"

הסיפור האהוב עליי בהצגה הוא "צינורות". זה הסיפור הראשון שכתבתי בחיי וכנראה שאני עדיין מרגיש שאני חייב לו על כך שפתח בעיניי את האפשרות לכתוב.

כתבתי אותו כשהייתי בן 19, במשמרת לילה במהלך השירות הצבאי שלי. בזמן שכתבתי לא הבנתי מה אני בדיוק כותב, וכשקראתי אותו לא היה לי ברור מה הוא מנסה לומר. ממרחק של זמן אני יכול לומר שהוא ניסה לומר לי שאני צריך להמשיך לכתוב, ושכתיבת סיפורים היא משהו שחיוני להישרדות שלי ברמה הרגשית, במהלך אותה תקופה לא שמחה בחיי.

אני מאוד אוהב את האופן שבו אורי הוכמן מבצע את הסיפור הזה בהצגה. יש משהו מאוד נונשלנטי באופן שבו הוא מתמודד עם הכאב והניתוק של הגיבור. ודווקא בגלל שהוא לא עושה מזה עניין, הרגש בסיפור עובר באופן חזק כל כך.

רמי הויברגר: "עמודו!"

זה סיפור על מישהו שברגע שהוא אומר את המילה "עמודו!" כל האנשים ברחוב נתקעים בלי לזוז, כמו המשחק שהיינו משחקים בילדות. הוא מנצל את המשחק לטובתו, ובכל פעם שהוא רואה בחורה יפה הוא צועק "עמודו! " ולוקח אותה אליו הביתה.

אמא שלו מתערבת ומורה לו לחפש קשר אמיתי יותר ורציני, ואכן אחרי אינספור משחקים הוא מחליט להפסיק עם זה. אלא שאז אף בחורה כבר לא מגלה בו התעניינות. יום אחד, אחרי הרבה סירובים מבחורות יפות, הוא נתקל בדוגמנית מפרסומת עם עוד דוגמן מפרסומת של נקניקים, והוא בלחץ שהדוגמן ייקח אותה. אני לא אגלה את הסוף כי הוא מצחיק ומפתיע, כמו תמיד בסיפורים של אתגר קרת.

אהבתי את הסיפור במיוחד כי כשהיינו משחקים "עמודו!" בשכונה לא הייתי בורח בזמן, ותמיד היו מפוצצים אותי עם הכדור. בסיפור הזה הרגשתי איך אני באופן אישי, מתוך הסיפור, נוקם בכולם ונותן להם פצצות בחזרה.

שרון אלכסנדר: "החברה של קורבי"

אני אוהב את הסיפור הזה פשוט בגלל דמות הגיבור. מדובר בקורבי, ערס שבתחילת הסיפור מוצג כוולגרי ודוחה, מסוג הדמויות שאנחנו מתעבים ואוהבים לשנוא ביומיום שלנו. הוא הערס הכי מפחיד של השכונה. מי שמגולל את הסיפור הוא אחיו של מי שמנהל רומן עם מרינה, החברה של קורבי, בזמן שהוא לא בבית.

כשקורבי מגלה את הבגידה הוא לוקח את המספר ואת אחיו ליער כדי לנקום בהם. בסוף הסיפור ישנה איזושהי תפנית מוזרה, וקורבי הערס הוולגרי מתגלה כדמות לבבית, מעוררת רחמים, שמסוגלת לגלות מידה מסוימת של חמלה. על הבמה, אני יכול להגיד שזה אחד הדברים היפים שאורי הוכמן עשה אי פעם
.
יש בסיפור מגוון עשיר של דמויות שהוא משחק, ומצליח לגעת באופן מקסים בכל אחת מהן בנפרד, כאילו הוא מאייר אותן בצורה צבעונית חיה ומלאת הומור. זאת בעיניי הסיבה שבגללה ההצגה שרדה כל כך הרבה שנים על הבמות.

תומר שרון: "עליסה"

הסיפור עוסק בילד שחווה את החוויה המינית הראשונה שלו אצל יצאנית קצת מוזרה, ומכיל בתוכו את הביישנות של גיל העשרה. את הנער שמגיע ליצאנית מלווה אחיו, המנוסה יותר ממנו ובעל ביטחון עצמי.
לפני שהנער נכנס לחדרה של אותה בחורה, הוא מדמיין את הארנב של "עליסה בארץ הפלאות" שמעודד אותו להיכנס בלי חששות. בצאתו מהחדר, היצאנית החביבה לוקחת לו את היד ושמה בה שטרות רק כי היא החליטה שהוא חמוד, ובתולי, ועל הדרך היא גם מחמיאה לו שהוא היה נהדר.

אני זוכר שגם אני הרגשתי כך במשך שנים. הסיפור מדבר אליי בגלל הבתוליות והתמימות של הילד, ואפשר לומר שעד היום אני מרגיש כך לפעמים. אני מאוד אוהב הסיפור של "עליסה בארץ הפלאות" ואת הסופר לואיס קרול, והאופן שבו אתגר השתמש בדימוי המפורסם של הארנב, לוקח את הקסם של לואיס קרול ומניח אותו במקום ישראלי יומיומי, נורא אפור, יוצר קיצוניות מדהימה בעיניי. היצאנית היא דמות מאוד הפוכה ממה שהיא אמורה להיות. היא נשית, מכילה, ומעניקה לו חוויה מינית ראשונה ויפה, לא מלוכלכת. ברוך.

עמי סמולרצ'יק: " כוס שלמה אל הומו הומו"

שם הסיפור הוא בעצם שיר על שלמה, ילד דחוי שכל הילדים צוחקים עליו. המורה המחליפה לוקחת אותו ואת כל הכיתה לטיול בפארק הירקון. היא מבקשת מכולם להסתדר בזוגות, ורק לשלמה לא נשאר בן זוג. במהלך הטיול בפארק ציפור מחרבנת על הכובע של שלמה, ויובל מהכיתה צועק שחרא נדבק לחרא. כמובן שכולם צוחקים. לאזור מגיע מוכר ארטיקים, כולם קונים ארטיק של מאגניבים, אם נשווה, מאגנום של היום, ורק שלמה קונה ארטיק גליגל, של חנונים, נגיד תותי פרוטי של היום.

סוף הסיפור לא ממש מאיר פנים לשלמה. כשהוא שואל את המורה למה שונאים אותו, היא אומרת שהיא לא יודעת כי היא בסך הכל מורה מחליפה, וככה הסיפור נגמר, באירוניה שכזאת. אני מאוד מתחבר לדמות הזאת, כי גם אני הייתי משונה בילדותי, זה סיפור מרגש מאוד. הוכמן מגיש את זה על הבמה כשיר ראפ, וההגשה שלו מופלאה בעיניי. זה סיפור שכמעט כל אחד יכול להזדהות איתו, עם המקום הזה שלפעמים מרגישים בו לא מקובלים, מין עוף מוזר.

אורי הוכמן: "בומרנג"

זה סיפור על ילד שאבא שלו מספר לו שהוא נוסע לים המלח כדי לדוג דגים מלוחים. הוא מפציר בילד לא לספר לאף אחד את דבר הנסיעה, אפילו אם יזריקו לו סם אמת, וש"מי שיזריק לו את הסם הוא סתם נמושה".

בזמן הנסיעה של אביו מגיע רופא משפחה לבית, כי הוא מנהל רומן עם האמא. הרופא נפגש עם האם, והילד תופס אותם מקיימים יחסי מין. הוא רואה את התיק של הרופא ואת המזרקים שבפנים וחושב שהרופא בא להזריק סם אמת כדי לגלות לאן אבא שלו נסע. הוא נכנס לחדר ומבקש מאמא שלא תספר לאן אבא הלך, ואומר לה שהרופא הוא נמושה. הרופא שומע את דבריו של הילד, נבהל ובורח. כשהאבא חוזר, הבן מספר לו את מעללי האם, וכתוצאה מכך ההורים רבים.

מה שמצחיק בסיפור הוא שהילד בכלל לא הבין את הסיטואציה שהיתה בחדר, זו קומדיה של טעויות. מין סיפור על חוסר הבנה בסיסי. אני התחברתי לזה כי כשהייתי ילד בשכונה הסתובבתי הרבה ברחובות והתחברתי לכל מיני ילדים ערסים שעבדו עליי וסיפרו לי כל מיני סיפורי מעשיות. האמנתי כמעט להכל, הייתי פתי.