ככה סתם ללכת
הפרידה משמוליק קראוס - מלחין גאון שלחניו המופלאים מלווים כל אחד מאיתנו, החלה כבר מזמן, כשהתחלנו להתעניין רק במה שיצר הפה הגדול שלו
אין, לא היה ולעולם לא יהיה ספק בכך שקראוס היה כישרון חד פעמי. מלחין גאון שפיצח, אי שם בשנות ה-60 וה-70, את האלגוריתם המוזיקלי שממיר את רוח הפופ המערבי דאז, משני קצוות האוקיינוס - מהביטלס ועד ולווט אנדרגראונד - בצליל ישראלי אותנטי, מואר, ספוג בתום נערי ובהשפעות של זמר עברי מהפיפטיז.
שמוליק קראוס צילום: ארכיון
לחניו המופלאים והרבים מספור הפכו, בצדק מוחלט, לחלק בלתי נפרד מההרכב הכימי של האוויר שנושם כל מי שחי פה. אבל מעבר לצער העצום על לכתו, יש להצטער גם על כך שהפרידה ממנו אינה מהדהדת בקרבנו בעוצמה שבה הייתה אמורה להדהד. היא קשה ועצובה, אבל יחד עם זאת גם עמומה, מרוחקת. הסיבה לכך אינה קשורה ליצירתו הגאונית של האיש, שכן זו ממילא עדיין חיה, וקרוב לוודאי שתמשיך לחיות עוד שנים ארוכות. הכאב המודחק הוא תוצאה של יחסה של התרבות הישראלית אל האיש עצמו, אל מהותו הגשמית. לאורך 20 השנים האחרונות, קראוס - האיש, לא הקומפוזיטור - לא היה שותף משמעותי להתפתחותה של תעשיית המוזיקה הישראלית.
מאז סוף שנות השמונים הוא נתפס כאן - הן בעקבות פרשיות אלימות וסהרוריות למיניהן שבהן היה מעורב (ע"ע המכות לג'וזי כץ, ההסתבכויות עם החוק, הכלא והאלבום המרדני "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל"), והן בשל המצב הנפשי הלא מאוד יציב שבו היה שרוי - כאמן מעורער, צל חיוור של עצמו, אחד שלא כדאי להתעסק איתו או אפילו לדרוש בשלומו. אחת לכמה זמן הוא קיבל ראיון בעיתון או בטלוויזיה, אך ברוב המקרים מה שעניין את המראיינים נגע פחות לחייו וליצירתו, ויותר לפיו הגדול, שמאז ומתמיד סיפק את הסחורה העסיסית - כלומר, יצא נגד כל מי ומה שלא נראה או לא נשמע לו.
וכן, היו הרבה כאלה. קראוס עצמו, כאישיות חשובה ומיוחדת במינה, כמעט נמחק מהתודעה. צעירים רבים לא יודעים מי היה שמוליק קראוס, כיוון שהפרידה ממנו, זו שאנחנו חווים כעת, בעצם התרחשה לאט לאט במשך שנים, בין אם בגללו ובין אם בגללנו. להבדיל מההיא מהשיר המתוק ההוא של "החלונות הגבוהים", איכשהו , שמוליק קראוס דווקא כן היה יכול ככה סתם ללכת. כמה חבל, וכמה כואב. יהי זכרו ברוך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם