ראשי » תרבות » במה

"בטבעת החנק": זה לא נגמר עד שהגברת השמנה צווחת

אם אהבתם את היצ'קוק, יש סיכוי טוב שתאהבו גם את "בטבעת החנק", אופרת אימה שמרמזת בעדינות על זוועה גדולה יותר מזו שמוצגת על הבמה

פלורה ומיילס הם שני אחים שהתייתמו מהוריהם וחיים באחוזת בליי שבאנגליה. דודם הוא האפוטרופוס הרשמי שלהם, אך הוא מצווה לא לפנות אליו ולא לכתוב לו מכתבים. אומנת חדשה שמגיעה לאחוזה אינה מודעת להתרחשויות העבר, ומגלה לאט לאט שרוחות הרפאים של האומנת הקודמת והמשרת לשעבר משוטטות בבית. האומנת החדשה נמצאת מולן במאבק לחיים ולמוות, ואינה מצליחה להבין מה בדיוק התרחש בעבר בינן לבין הילדים, והאם היו מקרי התעללות בין קירות האחוזה. זוהי, בקצרה, עלילת אופרת האימה "בטבעת החנק", שמשחקת כרגע באופרה הישראלית.

"מי שאוהב את היצ'קוק, יאהב גם את האופרה הזו של בנג'מין בריטן", אומר דיויד שטרן, המנהל המוזיקלי של האופרה והמנצח על ההפקה לפי סיפור של הנרי ג'יימס. "למעשה מדובר בסיפור אימה ויקטוריאני שנבנה כך מאחר שבחברה האנגלית לא דיברו על התעללות בילדים או פדופיליה, זה היה טאבו. האפשרות לדון בזה היתה דרך סיפור אימה. האופרה מאוד אנגלית, עשויה בהרבה טעם, בעדינות ובמרומז, קצת מרוחק, בדיוק כמו שהם יודעים. את התשובות משאירים לדמיון. זה לא רגיל בימינו, כשהכול גלוי, הכל בטלוויזיה".

"טבעת החנק" מושרת באנגלית והיא כתובה בסגנון קאמרי. רק 12 נגנים מגנים בה, אך לעיתים נדמה שמדובר בתזמורת שלמה. "בריטן נוגע במוזיקה אנגלית כנסייתית ולכן שומעים הרבה צלצולי פעמונים", מסביר שטרן, "הנעימות שלו מזכירות קטעי מלודיה גרגוריאנית שמקורה בחזנות. יש כמה קטעים עם נימה יהודית. בכלל, השירה קרובה לדקלום וקליטה מאוד".

שטרן, שנולד בניו-יורק, כבר מרגיש ישראלי ואפילו תל אביבי. "אני מכיר את הארץ יותר טוב מאז שאני בתפקיד המנהל האמנותי באופרה", הוא אומר, " אני גאה להיות כאן, וגאה מאוד בבית האופרה הזה".

זמרת הסופרן הישראלית נועה דנון, שמגלמת את תפקיד האומנת, כבר שיחקה את  אותו התפקיד לפני שנתיים, בגרמניה. "ההפקה שם היתה מאוד מודרנית", היא מספרת. "היו מראות מזוויעים על הבמה וזה השפיע עליי קשות. בלילה הייתי רואה דמויות, ומדמיינת איך הן באות אליי. זה היה סיוט. העבודה על הדמות התגנבה לחיים הפרטיים".

דנון מתגוררת במגדבורג, וחברה בבית האופרה שם. היא נשואה לישראלי והשניים מגדלים ילד בן שנה. היא בוגרת הסטודיו לאופרה בישראל ושמחה מאד לשיר על במת האופרה הישראלית, שבה גדלה וצמחה. "בהפקה הזוהבימוי יותר מסורתי ומאופק" היא אומרת, "אין התעללות ממשית על הבמה. הכל מרומז ואני מחוברת יותר לפרשנות הזו. ובכלל, מאז שיש לי ילד, יש לי חיבור יותר עמוק לסיפור. הסוף שבו מיילס מתמוטט, הוא יותר טרגי עכשיו, לעומת מה שחוויתי לפני שנתיים".

אחת המעלות הגדולות של המלחין בנג'מין בריטן היתה בכשרונו ליצור תיאום מושלם בין המילה למנגינה. מעלה זו עושה את השירה של הזמרים ב"בטבעת החנק" לברורה עד מאוד. למעשה, אפשר לראות בהפקה זו כתיאטרון לא פחות ממוזיקה, שכן סגנון השירה הוא על גבול הדקלום ומשום שיכולת המשחק על הבמה שווה ברמתה ליכולת השירה. במחזה תחושה של התרחשות במציאות, הכל קורה על הבמה באותו הרגע שאנו שומעים עליו, וזו בהחלט גדולה של המלחין וגם של המבצעים. כל צוות הזמרים התאפיין בשירה מאופקת, קצת מרוחקת, אך מה שהוסתר היה חזק יותר מכל התפרצות קולית.
  
הזמרת שינאייד מולהרן, שמשחקת לסירוגין בתפקיד האומנת, היתה מצוינת בכל היבט. אפשר היה לחוש שהיא נמצאת באותו רגע באחוזה והכל מתרחש בשעתיים הללו. יהיה מסקרן מאוד לשמוע ולראות גם את נועה דנון, שתגלם את האומנת בחלק מההצגות.

רוברט מקפירסון, המשרת קווינט, פותח את הפרולוג ושירתו ונוכחותו מופלאים. הילדה פלורה, בהופעתה של שירה פטשורניק היתה מצוינת, ילדותית במידה ומרשימה בדמותה הנרדפת. גם הילד מיילס משחק לעילא, ומפגין יכולת ראויה לציון בהצגת דמות הילד שעבר התעללות. עדית זמיר, בקולה החם והגדול, הפליאה בדמות המטפלת הקודמת והצוות היה קאמרי מושלם. כך גם 12 הנגנים שהרהיבו ממש ביכולתם ליצור צליל גדול, שעוטף את הפקה באינטרלודים ובצלצולי הפעמונים, ובקטעי המלנכוליה בצ'לו ובנבל. על כל זאת ניצח דיויד שטרן בהמון הבנה, בהרבה חום ובשקיפות מוזיקלית נפלאה.  ב"בטבעת החנק" התמימות אמנם אובדת, אך התובנות מתחדדות. ערב שלא שוכחים.

האופרה "בטבעת החנק" כבר עלתה ב-1988 בישראל, בהפקה שונה. אך גם היא, וגם ההפקה החדשה, של האופרה נורת' הבריטית, אינן בדיוק זוכות להערצה רבה של הקהל. למה בעצם?

הבעיה טמונה דווקא בסיפור הנפלא של הנרי ג'יימס, שעליו מיוסדת האופרה, כאשר הקושי כאן פשוט: סיפור טוב אינו בהכרח תיאטרון טוב. התמליל, לכל אורכו, שומר על איכותו הסיפורית, אך התפתחותו הינה בלתי דרמטית בעליל: בתמונה הראשונה נוסעת האומנת לאחוזה שבה מתגוררים שני ילדים חמודים, שעליהם היא אמורה להשגיח. בתמונה השנייה הילדים הרגישים מחכים לבואה של האומנת. סוכנת הבית מספרת לנו בינתיים על הילדים. קשה לצפות, שמנתונים כאלה תתפתח דרמה של ממש. המתח, המאפיין את סיפור רוחות - הרפאים, פשוט אינו עובר אל הבמה.

הבמאי אלסנדרו טאלבי כותב בתוכנייה שהשאלה המרכזית באופרה הזאת היא האם חזיונותיה של האומנת הם אמיתיים או לא. גם זו שאלה ספרותית מובהקת, שכן התיאטרון הוא קודם כל אמנות חזותית. יש לפנינו מה שרואים.היסוד התיאטרוני מתקיים כאן למעשה בעיקר ביחס שבין התמליל והמוזיקה. סיפור על רוחות-רפאים וניוון מוסרי מוצג תוך כדי קונטרסט עם מוזיקה שיש בה דווקא רוגע, כולל שירי ילדים, התורמים נופך אירוני של תמימות מול עלילה אפלה. זה, כמובן, נפלא. אלא שהצופה שמתבונן בבמה אין לו, לפני הכל, אלא מה שעיניו רואות, והצלליות הכהות שמוקרנות ברקע אינן מספקות את הסחורה. הוא הדין בתאורה האפלולית ששולטת בבמה לאורך ההצגה. התוצאה מלאכותית מדי ואף פשטנית .

מה שהצופה רואה על הבמה הוא תמונה סטטית מדי. לא זו בלבד שההתפתחות הדרמטית מצומצמת מצד עצמה, כלומר מסופרת ואינה מתרחשת או מוצגת, גם מה שעינינו רואות הוא קפוא בדרך כלל ועומד על מקומו. צוות הזמרים-שחקנים עושים עבודה מצויינת, מאופקת לרוב, בריטית אפשר לומר. עבודת הצוות כולו ראויה לשבחים, אבל אין ביכולתם להפוך את הצגת הסיפור המצמרר של ג'יימס לחוויה מרטיטה.

אליקים רון

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...