למה החליט ננסי ברנדס להפסיק עם בדיחות הרומנים?
גם כששקע בחובות, גם כשהעיתונים העלילו, גם כשאיבד את הוריו - ננסי ברנדס לא הפסיק להצחיק אפילו לרגע אחד. בראיון מיוחד הוא מספר על ההחלטה הדרמטית לצמצם את בדיחות הרומנים במופע החדש, ועל ניהול חיי משפחה נורמליים כשהנכדים שלך גדולים יותר מהילדים
על הנייר, הנכדים של ננסי ברנדס יכולים לעשות בייביסיטר לדודים שלהם. "הנכד שלי לא הסכים לשחק עם הבת שלי כשהיא הייתה בת שנתיים", משחזר ברנדס. "הוא אמר לי, 'סבא, אל תכעס, אבל דודה עושה עליי פיפי'".
מסובך להבנה, אבל פשוט להכנה. לברנדס שתי בנות מהנישואים הראשונים. ליאור, הבכורה, אמא לשלושה. אחרי שהתחתן בשנית נולדו לברנדס יונתן ואמה. שני הילדים מנישואיו השניים קטנים יותר משלושת הנכדים. "הילדים שלי לא יודעים איך לקטלג את גרושתי", הוא צוחק. "הם לא יודעים מי האישה הזו שהיא אמא של האחיות הגדולות שלהם. מה זאת אומרת אמא של האחיות שלהם? הם לא מצליחים לפענח את זה ". גם אנחנו, בקושי.
"תשמע, הילדים האלה זה משהו. הקטנה, אמה, לומדת בכיתה א'. בא אליי הגדול וסיפר לי, 'אבא, יש ילד, גיא, שנדלק על אמה'. באתי אליה, ומה היא אומרת לי? 'אבא, תירגע. זה לא מה שאתה חושב'".
ננסי ברנדס, לא מה שאתם חושבים. המבטא עדיין שם, אבל המופע החדש השיל מעליו משקל עודף של בדיחות רומנים. במקומן עבר למגרש הפרטי, למשפחה, איפה שלברנדס יש גלונים של חומר צחיק. לא רק תא משפחתי מרבה רגליים (גרושה אחת, אישה שנייה, ארבעה ילדים, שלושה נכדים ופער גילים מאתגר), אלא גם בת בכורה שהיא חוזרת בתשובה ותיקה. פעם חסידת ברנדס, היום חסידת ברסלב תושבת יבניאל. ברנדס ממהר לשלוף את האייפון ולהתגאות בחתן ובנכדים, חרדים למהדרין. כולם, איך אפשר שלא, הפכו לחומר גלם למופע.
"כשהכרתי את החתן שלי שאלתי אותו מה המקצוע שלו", צוחק ברנדס. "הוא אמר לי, 'אני קבלן'. שאלתי אותו, ?מה אתה בונה?' אז הוא אמר, 'אני בונה עליך'".צחוק בצד, יש גם חיים, ובהם ברנדס מסתגל לאגף האדוק במשפחה. "הם מתארחים פה אבל לא אוכלים פה", הוא מעיד על הנכדים. "אני הולך אליהם ומסתדר הכי טוב. אני מכבד אותם. אתה עושה סוויץ' במוח ונכנס למרחב אחר. יש לי הרבה חברים חילונים שאומרים 'מה זה הדתיים האלה?' אבל לי אין שום קונפליקט. אני מגיע אליהם בשבת עם האוטו עד הדלת, אבל בתוך הבית אני לא מדליק אור וכאלה. הבת שלי יודעת שאם לא אגיע בשבת בבוקר היא לא תראה אותי, כי אין לי זמן אחר. אני אומר לה 'מחר בבוקר אני בא כי אני מתגעגע אליכם'. אין אצלה שום זיוף, היא עד הסוף. מגולחת, פאה, הכול".
ועדיין , זו המשפחה שלך והיא חרדית. בטח לא היה לך פשוט.
"זו נקודה כואבת כי קשה לי מאוד שהנכדים שלי בחיים לא ידעו מי זה שייקספיר, מי זה בטהובן, מי זה ברהאמס, ספילברג. זה חורה לי. יש הרבה נושאים שאני רוצה לדבר עליהם עם הנכדים שלי, והדרכים חסומות. הם מתים עליי, אני מביא להם מתנות וחיבוקים, אבל אני לא נכנס לשטחים שאני יודע שאין אליהם כניסה. הם גם באים לפה. משחקים עם הילדים שלי. אין להם אינטרנט בבית, טלוויזיה, כלום. אין להם מושג אפילו מי זה קופיקו".
בסדר , הילדים שלך לא יודעים מי זה רבי נחמן והרמב"ם.
"נכון, אבל הילדים שלי, כשיהיו גדולים, ידעו מי זה הרמב"ם. נכון שהם לא ידעו להתפלל וכאלה, אבל הנכדים לא יודעים שום דבר על תרבות עולמית אלמנטרית, ובחיים לא ידעו. הם לא בסביבה שיודעת מי זה בטהובן. כל טמבל יודע מי זה. זה חורה לי. מצד שני, הם מאושרים וכל אבא רוצה לראות את הילדים שלו מאושרים. מה לעשות? יש מחיר לאושר".
את הכל העלה לבמה, מול קהל, על חשבון מושא הבדיחות המסורתי שלו, מבית. במשך שנים ברנדס מסתלבט על הרומניות וממילא על עצמו. לא פעם ספג אש וגופרית מהסניף המקומי. "יש אחוז קטן מאוד של רומנים בארץ שהתלוננו מאוד על האירוניה העצמית שלי", הוא אומר. "לדעתי אין דבר חזק יותר מלעלות על הבמה ולצחוק על המוצא שלך, המשפחה שלך, הסטיגמות שיש עליך. יעקב כהן הצליח כי הוא צחק על מרוקאים ואף אחד לא כעס. אצל הרומנים לצערי יש, בוא נגיד, אחוז מסוים שהוא רגשי, בלי הומור, עם הרבה רגשי נחיתות. לפעמים אני מתבייש שהם שייכים לעם הזה".
איפה אתה נתקל בזה?
"הם צועקים לי ברחוב, 'למה אתה לא צוחק על תימנים וגרוזינים? למה אתה צוחק עלינו? תתבייש'. בהתחלה הייתי מקבל מכתבים מעורכי דין, מאיגוד העולים מרומניה. היום כבר לא, כי אני צוחק עליהם הרבה פחות. היום אנשים התקדמו, וחלק מהם הלכו לעולמם. זה יישמע מאוד לא צנוע, אבל בזכותי הרבה ישראלים שינו את הדעה שלהם על רומנים".
אז החלפת את המוצא בהורות מבוגרת?
"בסטנד-אפ? ספר לאנשים כמה לא טוב לך, זה מכנה משותף שעובד בכל מקום. אתה מספר שנדפקת? יופי, עכשיו אנחנו רגועים, תמשיך לספר. הם נורא נהנים כשאצלך יותר גרוע. זה המנגנון שלי".
מנגנון, רק מנגנון. בפועל לננסי ברנדס טוב, תודה ששאלתם. כבר יכול לשיר את הלהיט של מקרטני על מספר הזהב 64, להשוויץ במשפחה, בחברים, בקריירה, במיוחד בזו המוזיקלית, שתודות לקריירת סטנד-אפ ארוכה כמעט נשכחה לגמרי. הוא הרי עלה לארץ מבוקרשט כרוקר מצליח ופסנתרן, אבל פה הפך למעבד מוזיקלי. "3,400 עיבודים רשומים באקו"ם על שמי", הוא מזכיר. כעולה חדש בן 25 התחיל אצל אילנית ומיד זינק. "את 1982 לא אשכח. 'הפרח בגני', 'הורה'. בשנה ההיא הפכתי מפסנתרן למוזיקאי מבוקש. זה היה מטורף. ישנתי באולפן. עבדתי עם זוהר ארגוב, חיים משה, שלומי שבת בתקליט הראשון, מרגול, זהבה בן, שימי תבורי, כולם. קיבלתי פרסים על מוזיקה לשני סרטים, 'אבא גנוב' ו' טיפת מזל'".
אפילו עם המנוח שמוליק קראוס עבד כמה חודשים. "איש אלים", הוא נזכר. "עבדתי איתו כמה חודשים בסך הכל. הייתי עולה חדש והוא היה מספר עליי בדיחות שלא הבנתי. בדיעבד אני מבין שהיה לו פיצול אישיות. היו רגעים שהוא היה נחמד וחם ונותן לי חיבוק, והיו רגעים שהוא היה אלים עם הסביבה. אנשים היו נעלבים ממנו"
.
גולת הכותרת הייתה האירוויזיון. אז גם פרץ כמעבד מוזיקלי מוכר. פעם עם אבי טולדנו ו"הורה" ופעם עם "חי" ועפרה חזה. ברנדס מסרב להתגעגע. "איבדתי עניין בתחרות הזו לפני עשור", הוא אומר. "היא הפכה לתחרות של הפגנה טכנולוגית, של הייטק, תאורה וביגוד. פחות מוזיקה. לשבת ערב שלם ולשמוע 24 שירים שתשעים אחוז מהם משעממים - זה מיותר. אין לי סבלנות לזה. אתה זוכה את השיר שזכה לפני שנתיים? אין לך מושג. אבל שיר שזכה לפני 30 שנה אתה זוכר. התחרות הזו איבדה את הרלוונטיות שלה. זה שואו של ערב אחד ואין שום השלכות עתידיות על הזמרים האלה. לא יקרה להם כלום. זה שזכית באירוויזיון לא מעניין אף אחד".
שנים , עוד פרט שכמעט נשכח, ניצח על תזמורת חיל האוויר. ברנדס במדים, לא ממש מסתדר. גם לצה"ל לא. "יום אחד הופענו בטקס צבאי", הוא מספר. "נגמרה חלוקת האותות בטקס ומפקד חיל האוויר דאז, הרצל בודינגר, עלה לברך את כל הטייסים. הוא עלה לבמה, כנראה יום לא טוב, ואמר 'חיילים, עלו והצליחו'. לא היססתי. עליתי אחריו ואמרתי 'כבוד המפקד, אני חייב להגיד לך משהו: שמעתי בחיים שלי הרבה נאומים אבל כזה דבר מרגש לא שמעתי. כולי צמרמורת. אני יושב בחוץ ובוכה כמו ילד. מאיפה אספת את המילים? מישהו כתב לך את זה. בטוח. זה לא אתה. לא יכול להיות'. הקהל נקרע, והוא בא לבמה, חיבק אותי".
ברנדס נשאר על הבמה, אבל המיר את המוזיקה בסטנד-אפ. הקים הרכבים, העלה מופעים ושיתופי פעולה, והשתדל לשלב את שני התחומים, המוזיקה וסטאנד-אפ. בפרויקט האחרון, "סופרנוס", הוא מספר בגאווה, שילב 44 נגנים, זמרות סופרן, טנורים, נגיעות אלקטרוניות ואת עצמו על הדאחקות. "זו מפלצת", הוא מעיד. את המופע החדש "חי בסרט" הוא מכוון לקהלים צעירים יותר, בגילאי 40-30 (ב-15 לחודש יגיע המופע להיכל התרבות בנס ציונה).
אבל גם כשהוא לא מופיע, ברנדס מתניע סיטואציות, מחפש קהל. "לפני שנה בערך הגעתי לאיזו פגישה. היו לי עוד 20 דקות, חיפשתי מה לעשות. הלכתי למגרש גרירה של העירייה. באתי לשומר ואמרתי לו, 'אדוני, האוטו שלי חנה כל הבוקר באדום לבן ולא גררתם אותו. המצפון שלי מעיק עליי, הבאתי לכם את האוטו'. הבנאדם היה בהלם. 'אדוני, אין דבר כזה'. התעקשתי והכנסתי את האוטו. ארבע שעות, לא שילמתי שקל. חניה בחינם. בהומור, במקרים כאלה במיוחד, אתה יכול לצאת הכי פאתטי. הנורה הזו של הפאתטיות דלוקה אצלי 24 שעות ביממה. לא להיות פאתטי וכפייתי. ברגע שאתה מתעסק בהומור זו הסכנה הכי גדולה. שתי הסכנות".
יש רגעים שכבד עליך להצחיק?
"ברור שאם הייתי יכול וזו לא הייתה פרנסה הייתי מוותר על כל מיני הופעות. אני שונא להופיע בחתונות, למשל, מול שולחנות. למזלי יש לי כאלה אולי פעם או פעמיים בחודש. יש לי מפעל שלם של ילדים ונכדים, אני עוזר לכולם, אז קשה לי לסרב להופעות".
מה עם פאנלים בטלוויזיה, "צחוק מהעבודה" למשל?
"זה לא המרחב שלי. אני מעריך אותם מאוד. קובי מימון נשמה, שחר חסון, אורי חזקיה. אני מת על הילדים האלה, אבל אני נטע זר שם כמו שאני נטע זר ב'מצב האומה'. אלה מנגנונים אחרים לגמרי. כל מה שקורה שם זה אותו סוג, אותו דיבור. אני בא עם הומור אחר לגמרי. בעבר היה דיבור, וסירבתי. זה לא טוב לי. זה מסוכן. יש לי את הנורה הזו ששומרת עליי. מזמינים אותי לתוכניות טלוויזיה. איפה שאני מרגיש שאני הולך להיות לא טוב, אני לא הולך".
אתם מצטרפים אל ברנדס בעיצומו של אביב אישי. אחרי כמה שנים של חורף, של סופה שאיימה לטלטל את הקריירה עד כדי קריסה. לפני כמה שנים החלו לצוץ ידיעות שטפטפו טענות על חובות אישיים של ברנדס. השיא, או השפל, הגיע בדמות צו עיכוב יציאה מהארץ, עיקול על הבית ותיקים בוערים בהוצאה לפועל. לבסוף הגיע להסדר שלפי הפרסומים סגר חוב של כשני מיליון שקלים. "הכנסתי שותף להפקות", משחזר ברנדס. "אתה קם בוקר אחד ומבין שהבנאדם ברח לחו"ל, רוקן לך את כל הכסף כי הייתה לו זכות חתימה, ואתה חייב כסף לבנק. זה לא רגע פשוט. הבנקים הוציאו כותרות. הם רצו שאשלם מחיר תדמיתי על הדבר הזה. הם הבינו שהשגתי דרך בית המשפט הסדר של החזר חובות, הסדר שעבד כמו שעון. שילמתי עד השקל האחרון. מה אמרו הבנקים? טוב, הוא יצא בזול. אז הם הוציאו כתבות 'ננסי חייב מיליונים לבנק'".
לא חשבת לבקש עזרה?
"לא. ידעתי שאצא מזה. הייתה לי וילה מפוארת מאוד בהדר יוסף. ארבע קומות. מכרתי אותה וככה גמרתי את החובות שלי. מובן שיש עוד כמה תשלומים, אבל מבחינתי זה נגמר ולא מצלצלים אליי או מטרידים אותי. הכל מאחוריי. ברוך השם עשיתי הסדר חוב לפני שנתיים בערך, אבל אתה מבין שאתה פתאום בהתרסקות כלכלית, ובערב אתה צריך להצחיק אנשים. אתה חייב, לא חשוב מה קורה, להמשיך הלאה. אתה נשוי לאישה צעירה, ילדים קטנים, יש לך מחויבות ופתאום אתה מוצא את עצמך במצב כזה. את המדינה אתה לא מעניין. אתה בעל החשבון אז אתה חייב".
איך התמודדת עם כל הסיפור הזה?
"אני מודה לאלוהים על החומרים שאני עשוי מהם. אני בנאדם אופטימי מאוד, ובחיים לא אתן לשום מצב שלילי או דיכאוני להשתלט על החיים שלי. יש לי כפתור דיליט במוח, אני פותח דף חדש וממשיך הלאה. לא רק זה: כשאתה מגיע למצב כזה בא לך להתלונן ולספר ולבכות כמה רע לי, כמה נדפקתי. נשבע לך, רוב החברים שלי - לא היה להם מושג שקרה לי משהו, כי לא סיפרתי לאף אחד ולא התלוננתי".
למה לא רצית לדבר על זה כל השנים?
"כי זה מפריע לי ליצירה, למצב הרוח, לכל ההתעסקות בחיים. אני לא אוהב לספר דברים עצובים. אני בשר ודם. לכל בנאדם קורים דברים עצובים. אתה יודע, אמא שלי נפטרה ביום האירוויזיון. מסכנה, היא לא ראתה אותי מנצח באירוויזיון וזה כאב אין קץ. אני לא אוהב לספר את זה. למה לספר? איזו סיבה יש לי? זה רק עושה לי מצב רוח לא טוב ולא פותר את המצב. בשביל מה? למה זה טוב? יש לי חברים, אולי בין הכי עשירים בארץ, גם ברומניה. חברים הכי טובים שלי. בחיים לא הלכתי לבקש כסף מאף אחד מהם, כי היה לי חשוב יותר לשמור על החברות שלי איתם".
במקביל נפל עליו תיק כבד לא פחות. ברנדס, זעקו הכותרות, נחקר בחשד שקיבל אשראי להימורים מהעבריין חגי זגורי. "אני זוכר את היום שפרסמו את זה", הוא מספר. "הייתי באוטו והתחילו לצלצל אליי מכל מיני תחנות רדיו. חשבתי שזה פספוסים, מצלמה נסתרת. 'ננסי, מי זה זגורי?' אני לא אשכח. בהתחלה צחקתי, אחר כך הייתי המום. תחשוב שמחר כתוב בעיתון שאתה שרפת את המועדון של בית"ר. זה אותו הדבר. ממש. זה מפחיד. עד שקראתי את הכתבה הזו לא היה לי מושג שיש בנאדם בשם זגורי ושאני לוקח ממנו עשרות אלפי דולרים בשביל להמר בקזינו".
על מה התבסס הפרסום?
"לא יודע, לא דובים ולא יער. בחיים שלי לא חקרו אותי על זה שאני לוקח כסף מהעולם התחתון או מהמר. אלה הדברים הכי מסוכנים שיכולים לקרות לך. אתה קם בבוקר ומגלה שמפילים עליך דברים שלא קשורים אליך. בחיים לא נכנסתי לקזינו, בחיים אני לא מהמר. אתה מבין את הפרדוקס? הבאתי אלף עדויות לזה".
" נגרם לי נזק כלכלי מטורף", הוא מגלה. "המון מוסדות תרבות לא רצו לעבוד איתי. חשבו שאני שייך לעולם התחתון. אלה נזקים של מאות אלפי שקלים. מאות אלפים. יש לי מכתבי ביטולים ממוסדות ומפעלים, כולם כתבו שביטלו את ההופעה בגלל הקשר שלי לעולם התחתון. אני מארגן עכשיו תביעת ענק על הוצאת דיבה ועוגמת נפש נגד מי שעשו לי הכתבות האלה. אני מזמין אותך, תבוא למשפט. אני איש חוק. יש לי כזה שם טוב, זה הנכס שלי".
נולד בכלל כסילביו. ננסי הגיע מאוחר יותר. בן יחיד לזוג הורים בבוקרשט, שניהם עוסקים באופנה. ההורים, הכל מתחיל ונגמר בהורים, אחראים בעקיפין לקריירה. "היה להם בן אחד", הוא מספר, "אבל להורים שלי זה לא התאים. אלה הורים נורמטיביים, לא שיכורים, לא סמים. אבל מה? לא הייתה מודעות. כאילו הפרעתי להם. הם אהבו מאוד לצאת ולבלות ביחד. מגיל שלוש ראיתי כל צורה של פנימייה שאתה מתאר לעצמך. משני עד שבת. אני זוכר שבכל שני בבוקר היו לוקחים אותי בכוח ומכניסים אותי לוואן בדרך לפנימייה. בדיוק בגלל כל זה פיתחתי את ההומור. פיתחתי אותו בתור נשק, הגנה. כל המורים שנאו אותי כי הייתי מטרד, וההורים שלי עוד יותר שנאו אותי כי הייתי תלמיד על הפנים. הבאתי ציונים גרועים. זה היה מטורף. זה רק דרבן אותם לעוד פנימיות ועוד פנימיות. הם אמרו לי 'אתה ילד כישלון'. ככה גם בבית ספר, עד גיל 16-15".
אביו בכלל בנה על פסנתרן מוכשר, אבל אחרי כמה מורים שכשלו הגיע המיואש מכולם. "המורה אמר לאבא שלי 'מר ברנדס, הבריאות שלי חשובה יותר מהילד שלך'", נזכר ברנדס. "עכשיו, איך חזרתי למוזיקה? נורא רציתי לתפוס בחורות. בגיל 14 ראיתי בצוות הבידור של בית הספר פסנתרן שניגן פי עשר גרוע יותר ממני, והוא מושך את כל הבנות סביבו. אמרתי לעצמי, אני הרבה יותר טוב ממנו, וחזרתי למוזיקה".
ברנדס הנער הקים להקה ו"פתאום הייתה להם סיבה להתגאות בי". "רוזו נגרו", הלהקה של ברנדס, עשתה שמות ברומניה האדומה והקומוניסטית. "לפני כמה שנים הייתי ברומניה והנשיא הזמין אותי אליו למשרד והראה לי את התקליטים של הלהקה", הוא נזכר. "הוא היה מעריץ. האמת היא שכל בנאדם מגיל חמישים ומעלה ברומניה מכיר את הלהקה שלי. היינו הטירוף של רומניה".
והטירוף של רומניה הרגיע את ההורים. "פתאום היחס של ההורים שלי, שהיה איום ונורא, השתנה ברמות שאי אפשר לתאר. אם לא הייתי חוזר בשלוש בלילה הייתי רואה אותם בחלון, בוכים מדאגה. הם היו קיצוניים כאלה. לשני הצדדים. באיזה מקום זה השפיע עליי, גרם לי לצורך להיות אהוב".
ואחרי הכל, ברנדס לא פולט טיפת מרמור. עניין עקרוני אצלו, זחיחות 24/7. " אתה מדבר עם בנאדם שטוב לו", הוא אומר. "מצטער להגיד לכם, חברים, טוב לי. פשוט טוב לי. אתה יכול לעשות מזה כותרת: אני בנאדם שטוב לו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם