אתרים מומלצים

גם בגיל 81 ניקו ניתאי לא מפחד מהנפילה

ב-38 השנים האחרונות העלה ניקו ניתאי את ההצגה "הנפילה" כ-3,600 פעמים . אם לא הספקתם לצפות בה, אל דאגה, גם בגיל 81 הוא לא מתכוון להפסיק

בגיל 81 ניקו ניתאי לא מפסיק ליצור. שמונה הפקות תיאטרון שונות שניתאי מעורב בהן רצות כיום, והוא לא מראה סימנים שבכוונתו להאט את הקצב. לאחרונה זכה בפרס לנדאו לתיאטרון, ובמקביל חגג 3,600 הצגות ל"הנפילה", שאותה ביים ובה הוא משחק מאז 1975. לשאלה אם לא הגיע הזמן לעצור ולנוח, ניתאי עונה מתוך ההצגה "המערכה האחרונה" של צ'כוב, שבה הוא משחק: "אני נח. הבמה זו המנוחה שלי", ומוסיף: "לי זה מובן מאליו, קשה לי בשבועות שאני לא נמצא על הבמה".

אינפנטיל מוצהר. ניקו ניתאי צילום: אריק סולטן

מה מניע אותך להמשיך להופיע?
"האדרנלין במשחק. להתמלא ברגשות שאתה לא יכול להרשות לעצמך להתמלא בהם ביומיום, זה דרייב פנטסטי. גם הקשר עם האנשים הוא סיבה להישאר על הבמה. אם המחזה טוב וההצגה טובה, זה מבריא אותך. זה, אגב, קיים בכל המקומות שאנשים אוהבים את העיסוק שלהם, עד סוף החיים הם יכולים לתת ולקבל בחזרה. יש אנשים שמזדקנים מוקדם, לכל אחד יש סיבות משלו, יש כאלו שרצים אחרי מעמד, אחרי כסף. יש אנשים שפוחדים להתחיל את החיים מחדש, ורוצים את הביטחון, אבל הביטחון הזה, לדעתי, מזקין. הוא מוריד ממך את ההרפתקנות שקיימת אצל ילד".

"אני לא עושה מהגיל עניין. אני מסתכל על הנכדים שלי - יש לי חמישה - והכי קטנים מביניהם מסתדרים איתי הכי טוב, כי אני אינפנטילי. אני לא מרגיש הבדל ביני ובינם. אני נשאר באותן השאלות של תחילת הדרך. הסכנה הכי גדולה היא לאבד את הסקרנות. בטח יש אלפים שעוסקים במקצועות שלהם עם התחושה שהם כל הזמן בתחילת הדרך. הדבר החשוב הוא לא לפחד לבזבז אנרגיה. אנרגיה זה דבר שחוזר ברגע שאתה מוציא אותה".

"הנפילה" היא, כמעט מיותר להגיד, ההצגה הרצה הוותיקה בישראל (המועד הקרוב: מוצ"ש, 6.4). המחזה הוא עיבוד לספרו של אלבר קאמי, וניתאי העלה אותה לראשונה בבית הקפה "בית הובן" (משחק מילים על שמו של המלחין המפורסם). משם ההצגה המשיכה איתו לתיאטרון "הסימטה" ביפו, לתיאטרון "קרוב" בבית מרכזים (שעלה באש) ומשם עברה איתו לתחנה המרכזית, מיקומו הנוכחי של התיאטרון.

כשהתחלת, דמיינת שההצגה תחזיק מעמד כל כך הרבה זמן?
"מה פתאום. אם ההצגה היתה נגמרת אחרי 40-30 הצגות , אולי היא היתה נכנסת בשורה קטנה להיסטוריה, כי זו היתה הפעם הראשונה שעיבדו את הספר של קאמי".

ולא משעמם אותך לעשות את אותה הצגה בפעם ה-3,600?
" מבחינתי, 3,000 פעם אני בתחילת הדרך. אני אוהב את ההתרגשות, לראות איך אנשים יגיבו, אם אני אצליח ליצור איתם קשר. זה מחזק אותי. אני טיפוס די פחדן מיסודי, אבל דווקא בגלל זה אני משתדל לעשות דברים שיתגברו על החששות".

במה טמון הכוח של "הנפילה", שמושכת אליה קהל כבר 38 שנה?
"קאמי הצליח לתפוס במדויק את המבנה הפנימי של האדם המודרני. השילוב בין השאיפה לפסגות, להיות אדם נאור, לבין השפלות של האדם, האגואיזם, הגועליות והפחדנות. אנחנו לא יכולים לשאת את עצמנו כיצור נחות. מעטים היו יכולים לחשוף את הצד האפל שלנו כמו ז'אן בפטיסט קלמנס, גיבור ההצגה".

ניתאי נחשב לאבי תיאטרון הפרינג', ו"הנפילה" היתה הצגה חדשנית בכך שביטלה את המחיצות בין הבמה לקהל, והפכה את הצופים למשתתפים פעילים בה. חלק בלתי נפרד מההצגה הוא קטעי אימפרוביזציה, שכמה מהם הפכו לחלק מההצגה. זה כמעט 40 שנה שניתאי פועל מחוץ לתיאטרון הממסדי, ואין בו געגועים. "אני לא עובד היום בשביל קהל אנונימי- 700 או 1,000 אנשים שיושבים בחושך ואתה לא יודע מי הם", הוא מסביר. "זה אולי יומרני לומר, אבל אני חי לא רק מהיצירות שלי על הבמה, אלא גם מהאנשים הקונקרטיים שבאים להצגות שלי. אני רואה אותם ויודע שנתתי להם משהו, שהם לא הלכו ממני בידיים ריקות".

אלמנט הפרינג' של תיאטרון "קרוב" בא לידי ביטוי גם במיקום שלו, בלב התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בשנים האחרונות הפכה התחנה לאבן שואבת עבור עובדים זרים ומהגרי עבודה, וישראלים רבים נרתעים מלהגיע אליה. "אותי זה מרגיז שאנשים אומרים שהם לא דורכים בתחנה המרכזית", אומר ניתאי, "זה מין סנוביזם. הרי התחנה היא חלק מהארץ, חלק מתל אביב".

כחלק מהתפיסה החברתית של התיאטרון, בתו, דורית נאמן, מפעילה במקום תיאטרון קהילתי, בעיקר בהשתתפות נוער בסיכון. "במובן הזה אנחנו עושים פה עבודה אמיתית", אומר בגאווה ניתאי, "אני לא יכול להתיימר שאני נושא דגל, אבל אני רואה את השינויים והתמורות המיידיות באוכלוסיות האלה. לאוכלוסייה המתורבתת יש מסכה של תרבות, היא תגיד שההצגה נהדרת. אבל אצל נערים בסיכון זה עולם חדש שמתגלה. פתאום אתה תופס שאמנות זה לא סתם מותרות, זה משהו כמו לחם שאפשר לאכול אותו, זה מזין. וזה בדיוק מה שהייתי רוצה לראות על הבמה. לבוא להצגה ולהרגיש את המוחשיות שהאמנות נותנת. לאכול את השחקן, להרגיש את הטעם, כמו סטייק טוב".