איש קטן - במאי גדול
איתי טיראן לקח את ספרו של הנס פאלאדה "איש קטן, מה עכשיו?" והפך אותו להצגה שכולה וירטואוזיות סגנונית ומשחק מדהים. מזל טוב, יש לנו במאי
בהצגה המיוחדת הזאת קודם כל נולד במאי. קוראים לו איתי טיראן, במקור הוא שחקן־כוכב, אבל כאן הוא מתגלה גם כבמאי בעל חושים חדים, דמיון מרשים ומקוריות רבה. טיראן השכיל לזהות את הפוטנציאל הבימתי הגלום בספרו של הנס פאלאדה, "איש קטן, מה עכשיו?", עיבד אותו לבמה (יחד עם דורי פרנס, שגם היטיב לתרגם ולערוך את המוזיקה) והעלה הצגה מרהיבה, שמצליחה, מעבר להיותה שואו מפואר, גם לרגש.
שילוב הפזמונים ברוח התקופה של רפובליקת ויימאר בגרמניה עשוי בקפידה – מה שבא לידי ביטוי בהעצמה של המורכבות התיאטרונית, בלי להפוך את המוצג למחזמר. מדובר, כמובן, בהישג משמעותי בפני עצמו, הודות לתרומתו המשובחת של פרנס בעיבודיו המוזיקליים. בדידותו של האיש הקטן, בזמן שהשמים הולכים ומתקדרים, נותרת הנושא המרכזי, והתנופה הבלתי רגילה של ההצגה אינה רק עניין של תזמור משובח בין כל מרכיביה, או של קצב מצוין, אלא בעיקר של סגנון.
השחקנים כאן התבקשו להתרחק מריאליזם ולהתבטא בסגנון שיש בו מידה של גרוטסקיות מכוונת. הפשטות הריאליסטית היא רק מנת חלקם של בני הזוג המרכזיים - האיש הקטן ובת זוגו, שנמצאים במוקד העלילה. סביבם העולם מעוות. ההישג הסגנוני טמון גם בכך שהשחקנים המצוינים מבצעים, לרוב, תפקידים אחדים, כולל חילופי מגדר. בנקודה זו גם ניכר היבט וירטואוזי מובהק.
נכון, יש כאן גם מקום לתהייה מסוימת: האם האחדות הסגנונית המרהיבה הזאת מניבה גם אמירה מגובשת – כלומר מעבר להישג התיאטרלי? האם הווירטואוזיות הזאת, מרשימה ככל שתהיה, אינה הופכת למטרה בפני עצמה? ייתכן מאוד שכן, אבל מנגד ניצבת כאן קבוצה מופלאה למדי של שחקנים (עירית קפלן, יואב לוי, גדי יגיל, גיא אלון, דודו ניב, ערן מור, דנה מיינרט, יוסי צברי, יוסי גרבר והלנה ירלובה), ובכלל, אם ישנן הסתייגויות כלשהן מההצגה, הן בעיקר בתחום העיבוד, שמקדיש מקום רב מדי לפרטים טריוויאליים, למשל מדידת החליפות בחנות הבגדים.
בשורה התחתונה, כאמור, מדובר בהצגה מסוגננת באופן מעורר השתאות, שלעתים קרובות מפגינה וירטואוזיות של ממש - גם בניצול של עיצוב הבמה המשובח, בתאורה המפוארת וגם בצוות השחקנים המצוין. בקיצור, עבודה די מושלמת של איתי טיראן.