כשבדיסק היה חור: מי באמת מתגעגע לאנלוגי?
הסמארטפון השתלט על כל פיסת כף יד בחיינו, וכבר קשה לזכור שפעם היינו הולכים פה עם דיסקמן, צופים בסרט בקולנוע ומצלמים עם פילם. מישהו מתגעגע?
בסוף השבוע שעבר ציינו חובבי המוזיקה את "יום התקליט הבינלאומי", שכל כולו נוסטלגיה לאותם פלסטיקים שבמשך תקופה נכחו בכל סלון. אבל הזמנים משתנים. הקדמה עורכת שינויים בכל תחומי החיים, וגם באופן שבו אנו צורכים את התרבות שלנו. את מקומם של תקליטי הוויניל תפסו בשנות השמונים קלטות האודיו (היי, אפשר להקליט בבית!), ובתוך כעשור גם אלו הוחלפו בדיסקים.
והמהפכה הדיגטלית לא עוצרת. גם הדיסקים הפכו בשנים האחרונות לאריזות פלסטיק שאין להן הופכין. במקומם הבליחו לרגע הנגנים הניידים, ובשנתיים האחרונות נדמה שהכל כבר נמצא בסמארטפון הקרוב לאוזן שלכם. מלבד הפונקציות השוליות של שיחות טלפון ומסרונים, הטלפונים החכמים הם כבר מזמן יחידת בידור ניידת שמספקת לבעליה לא רק מוזיקה – אלא גם סרטים ותמונות באיכות גבוהה.
בעוד 20 שנה אולי עוד יוכרז "יום האייפון העולמי", אבל לעת עתה זו המדיה השלטת, ששלחה אותנו לבדוק מה קורה במקומות שהיא יורשת ומרוששת. שלושה כתבים יצאו לחנויות מוזיקה, סרטים וצילום, חזרו עם תמונת מצב – ועשו שייר.
כשבן סולימני פתח את דיסק סנטר בתל אביב, לפני 27 שנים, היו לו אינספור חנויות מתחרות – כולן הציעו דפדוף צבעוני באריזות המסודרות טורים טורים. "ואז הגיעו הרשתות", הוא נזכר. טאוור רקורדס, צליל, מוזיקניון, פיקדילי. הדיסקים עפו כמו עגבניות, סניפים נפתחו, הבועה הגיעה לשיא - עד הפיצוץ הגדול. בשנתיים האחרונות נסגרו סניפים רבים של רשת טאוור רקורדס, ובראשם סניף הדגל בבית האופרה בתל אביב. "אף אחת מהרשתות הגדולות לא באמת קיימת היום, וזה מאוד עצוב לי", מודה סולימני, "למרות שהן דאגו לאינטרסים שלהן ולא לצרכן".
כעת, אחרי שהענפים קרסו תחת העומס, נשאר הגזע. חנויות נישה דוגמת "האוזן השלישית" ו"החור בשחור", וחנויות הדיסקאונט החזקות - התו השמיני ודיסק סנטר, עומדות על תלן בשוק מטולטל מתמיד. אלא שגם שארית הפליטה נאבקת באותו מתחרה חופשי, נטול חברות תקליטים, מחירים ומבצעים, מהיר וזמין מתמיד - הרשת.מול הנבירה במדפי הדיסקים, המחירים הגבוהים יחסית, הסרבול הפיזי – נסו להיזכר מתי לאחרונה הפעלתם את הסטריאו הביתי? דיסקוגרפיות שלמות נמצאות במרחק קליק אחד.
אבל סולימני מתעקש: "אצלנו הכל כמו לפני עשר שנים. זה כמו לשתות קפה ממכונה או לשבת בבית קפה. אתה משלם על האווירה. הדיסק ישרוד. עובדה שאנשים חוזרים לזה בגדול. זה חינוך, זה תרבות, זה הרגל - זה איך אתה מחנך את הדור הבא לשמוע מוזיקה". ואחד הקונים, יואב, מתערב: "אני לא מוריד מוזיקה. אוי ואבוי לנו אם לא יישארו חנויות דיסקים".
לא פעם התערער מעמדו של הדיסק - בכל זאת, פיסת פלסטיק לא מתוחכמת במיוחד – אלא שאלעד אייזנשטיין, מוכר בחנות, בטוח שגם החידושים האחרונים לא ינצחו את ה־CD. “פיזית, תמיד יהיו דיסקים”, הוא אומר. “אולי הפורמט ישתנה קצת, אבל תמיד יהיה דיסק. מיני דיסק, MP3... הדיסק שרד את כולם”.
ולא רק הדיסק. לאחרונה הוסיף סולימני במרכז החנות עמדת תקליטים גדולה. “יש היום חזרה לתקליטים”, הוא מגלה. “אנחנו מוכרים עשרות תקליטים בשבוע. הטקסיות מחברת את האנשים. שלשום הגיעה סבתא עם הנכדה שלה. הנכדה קיבלה במתנה פטיפון - והן באו יחד לקנות תקליטים”.
ב־2012, מספרים בחנות, נמכרו יותר תקליטים בעולם מאשר בשנות התשעים. אפילו הקלטת – ללא ספק אחת הדרכים הגרועות להאזין למוזיקה - הצטרפה לגל הרטרו ולאחרונה מגלה סימני חיים.
הסנטימנט, אם כן, הוא הקליינט הכי נאמן של חנויות הדיסקים. הצורך לגעת, לנבור, למצוא אלבום נשכח, לקלף את עטיפת הצלופן, כל אלה הפכו למין טקס מוזיקלי קדוש כמעט שמאחד את חובבי המוזיקה האדוקים. האלבום, כקונספט, איבד מערכו. הדיסק, לעומתו, אולי נחלת מעטים, אבל מסורים מתמיד. ולא רק לדיסק - צרכן המוזיקה הישראלי מחויב קודם כל לאמנים המקומיים. “אנשים קונים מוזיקה ישראלית יותר מפעם”, אומר סולימני, “הקהל הישראלי מכבד”.
מחוץ לחנות, על חלון הראווה, הציב סולימני וריאציה בגודל טבעי למעבר החצייה המפורסם באבי רוד. חבורת נערים, ספק אם הוריהם נולדו כשיצא אותו אלבום מופת, מתמסרת לסדרת צילומים. בעל הבית מרוצה. בעוד המתחרה המקוון נעשה מרגע לרגע יעיל, חינמי וזמין יותר, חנויות הדיסקים נאחזות בסמלים, ברומנטיקה. בינתיים, כך נדמה, זה עובד. מחזיק חנות בסנטר, בכל אופן.
על חלון הראווה של הסרטיה בתל אביב תלוי תקליט ויניל של פסקול הסרט המיתולוגי “בחזרה לעתיד”. ספריית הדי.וי.די הזו באמת נותנת תחושה שעלינו על המכונית של מייקל ג’יי פוקס ונסענו בזמן: פטיפון מנגן תקליט ג’אז ישן של בני גודמן, ואת החנות מקשט מובייל שעליו תלויים לייזר דיסק, דיסקט עתיק של מחשב, קלטות וידיאו וקסטה. הווינטג’ מצוי אפילו בשם המקום.
הווידיאו הרג את כוכב הרדיו, הדי.וי.די חיסל את הווידיאו, והאינטרנט טבח בכולם. היה נחמד לכתוב שמתקיימת איזו תחייה, אבל למרבה הצער אפשר לספור על כף יד אחת את הספריות שנותרו בתל אביב. רק לפני כמה שבועות, למשל, נסגרה ספריית "זמנים מודרניים" הוותיקה ובעלת השם הטוב ברחוב בזל.
“אנחנו אחת משתי ספריות הווידיאו היחידות שנותרו בתל אביב, לצד האוזן השלישית”, אומר ליאור הושע, 30, אחד משני בעלי המקום. “יש גם בית קפה אחד בעיר שמשכיר קצת סרטי די.וי.די, אבל אני לא מחשיב אותו כספרייה. לפחות חמש ספריות נסגרו בתל אביב בשנים האחרונות וגם הרבה וידיאומטים נעלמו”.
ספריית הדי.וי.די שלך מצליחה לפרנס אותך?
"המקום שלנו רווחי, אבל אני עובד במקביל גם כמנהל חשבונות. היה קשה להתקיים רק מהספרייה ללא משרה נוספת, וזה היה לגמרי בלתי אפשרי אם היתה לי משפחה. אבל ניהול המקום הזה הוא מבחינתי הגשמת חלום. אני מאוד אוהב סרטים. למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אבל הפסקתי באמצע כי היו לי ספקות מה אעשה עם תואר בקולנוע".
לשכור די.וי.די במקום להישאר בבית בתחתונים ולהוריד סרטים באינטרנט או לבחור ב־VOD זה הכי שנות התשעים.
"מה שעושה את הספרייה זה היחס האישי והאדיב. היתרון הגדול של ספריית וידיאו הוא שיש אפשרות לקבל המלצות סופר־אישיות. הורדות באינטרנט דורשות התעסקות, קשה למצוא סרטים ישנים, והאיכות לא תמיד טובה. אני חושב שגם לספריות ה־VOD אין מבחר של 10,000 סרטים כמו שיש לנו".
“חוץ מזה המקום הזה הוא מפגש חברתי. אנשים יוצאים מהבית עם הכלב, וחלק מהסיבוב זה לעבור פה. זוג מדבר על איזה סרט כדאי לקחת, זוג אחר ‘מצותת’ לו, ואז נפתחת שיחה ביניהם. השותף שלי למקום, גבי, הכיר כאן את ארוסתו!”.
גילי א. דנון, קולנוען ומשורר, הוא אחד המנויים בסרטייה. “אני בא לפה כי נחמד שיש פרצוף שיכול להמליץ לך, זה יותר אישי ויותר אנושי”, הוא אומר. “אתה לא יכול לנהל שיחה עם הטלוויזיה. בעצם אתה יכול, אבל אז יסתכלו עליך מוזר. חוץ מזה, יש בזה גם אלמנט טקסי. לא מזמן הלכנו עם הבת שלנו, בת 4, בפעם הראשונה לספריית הדי.וי.די. היא נורא התרגשה. היא בחרה את הסרט והחזיקה את קופסת הפלסטיק כל הדרך הביתה, שיתפנו אותה בחוויה הטקסית הזאת. כמו שאמרו שהספר האלקטרוני יהרוג את הספרים והם עדיין כאן, אז עדיין יש מקום גם לדי.וי.די ולמקומות שבהם אתה יכול ‘למשש את העגבניות’ ולעבור חוויה בינאישית”
.
לחנות נכנסות אביטל רפאלי ובתה גל בת ה־13. “אני היחידה בכיתה שהולכת לספריית וידיאו. אני באמת לא יודעת בשביל מה צריך את זה”, היא אומרת, אבל אמה קוטעת את דבריה, ושואלת “אולי ניקח את ‘אבא גנוב’?”. גל, במבט מזועזע, משיבה “מי בכלל אוהב לראות סרטים ישנים?!”. ואז פוסע פנימה הנרי לוי, בן 45 מתל אביב, שאומר שבתו בת ה־11 דווקא מאוד אוהבת סרטי רטרו. הוא מחזיר לספרייה, לא תאמינו, את הסרט “בחזרה לעתיד”.
"יש כל כך הרבה סרטים טובים מהעבר שלא הספקתי לראות. אני לא מוריד סרטים באינטרנט, אבל זה לא בגלל שאני כזה שומר חוק", הוא מודה בקריצה, "אלא רק בגלל שזה התעסקות, וב־VOD אני לא מוצא סרטים בני יותר מעשר שנים. אין דבר כזה שהבת שלי ואני לא נבוא לספריית וידיאו ביום שבת, היא אוהבת שאני מלמד אותה על סרטי קאלט. הספרייה מחזירה אותי לילדות שלי. אם אי פעם ייסגרו ספריות הווידיאו האחרונות שנותרו זה יהיה יום מאוד עצוב”.
אין תל אביבי שלא מכיר את אימפריית הצילום של פרג' ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב, לב העיר שמסרבת לישון. זו אבן דרך שקיימת כבר קרוב ל־45 שנה. נפגשים לידה, מצטלמים בתוכה. האיש הוא אגדה חיה, למרות שחנויות הצילום קיבלו מכה רצינית עם המהפכה הדיגיטלית: אין אחד שלא מצלם עם האייפון, וכבר לא מפתחים כמו פעם.
"אתה לא יכול לעצור את הקדמה", פרג' מסרב להתלונן. "אבל דבר טוב גורר גם דברים לא טובים. אנשים הפכו לקרים. חסרי מאמץ. נכון שהצילום הפך לנגיש גם למי שלא אחז מצלמה מימיו, לא צריך לכוון מרחק, יש פוקוס אוטומטי ולא צריך לבדוק אור. לא צריך לפחד לגמור פילם אחרי 36 תמונות. אבל איבדו את החום ואת המתח, וזה מה שהיה יפה בצילום האנלוגי".
"ובכלל, היום התמונות לא קיימות. הן במחשב או במצלמה - אז האמא לא רואה והסבתא לא רואה, ובשבת כשבאים החברים אין אלבום להציג. אין יותר מצב שכל אחד רב עם השני מי יסתכל קודם. צילמת את הילד, והוא היום חייל. שמרת אלבום בבוידעם, אבל שמרת. לחום של למשש תמונות ביד אין תחליף. אין, אין, אין. אני אומר עשר פעמים 'אין' כדי שיבינו".
ישבתי עם פרג’ באימפריה שלו. בנותיו רויטל ושלי מסייעות בעסק מאז שסיימו צבא, לפני יותר מ־20 שנה. אמנם פחות מפתחים מפעם, אבל עדיין יש קליינטורה קשה שמסרבת לנטוש.
אבל מי הקליינטים?
"כל מיני. אתמול באה סבתא אחת עם שתי נשים. אמרו לה שאני עסוק, אז היא שאלה אם היא יכולה לומר שלום. קראו לי מהמעבדה, והיא שאלה אם אני זוכר אותה. צילמתי שני מיליון אנשים, אני לא אטעה אם אגיד 'אני חושב שצילמתי אותך'. היא אומרת 'אדון פרג', אתה רואה את הבת שלי? צילמת אותה לפני 30 שנה כשהיתה בת שישה חודשים. אחרי זה צילמת אותה כשהיתה בת 6, אחרי זה בבת מצווה, אחרי זה כשהתחתנה, וזאת הנכדה שלי. ועכשיו אני הולכת להראות לך משהו'. הוציאה מהתיק אלבום שזיהיתי, אני עיצבתי אותו. היא אומרת 'זו אני כשהתחתנתי לפני 57 שנים'. התחבקנו. לא מספיק שאתה עושה עבודה טובה, אתה צריך להיות גם בן אדם".
פרג' עבר הכל בצילום. הוא היה עוזר לצלם של מלך עיראק בזמנו, צילם עם נגטיבים מזכוכית. אין סוג פילם שהוא לא מכיר. "בתחילת שנות התשעים נכנסו בארץ לפיתוח קרוב ל־12 מיליון פילם בשנה", הוא מדהים עם נתון מפעם. "לנו היה חלק גדול, כי הפכתי במהירות לראשון שפיתח 'מהיום להיום'. זה הפך למטבע לשון. אבל הירידה היתה דרסטית. אם מישהו היה מפתח אלף תמונות ביום, הוא ירד למאה. אי אפשר להחזיק מעמד. יותר מחצי מעסקי הצילום נסגרו. אבל בשנה אחרונה חזרו לפתח. אם אתה שואל אותי, האנלוגי לא מת. אני החלטתי מזמן שאני לא קובר אותו. השארתי את מעבדת הפיתוח מתפקדת, הפעלתי מדי יום את המכשירים כדי שלא יתקלקלו. היום נכנסים יותר מעשרה קליינטים ביום עם פילם - וזה המון".
ומה יהיה בעוד חמש־עשר שנים?
"עשר שנים זה הרבה, אבל תוך חמש שנים יישארו אלה שיעסקו מבחינה מקצועית בצילום. למרות הסמארטפונים והציוד הנגיש, הצילום כמקצוע לא ייעלם לעולם”.
כדי להחיות את הצילום ולהחזיר אותו לימיו הגדולים החליט פרג’ לחרוג ממנהגו, והשנה, במקום להציג את יצירותיו בגלריה שנמצאת במקום, הוא מאפשר ללקוחותיו לבוא לידי ביטוי. נותן להם כבוד ומקום. לו”ז התערוכות, אגב, סגור עד סוף השנה.
“אני לא עוצר את עצמי ויש לי עוד יתרון”, החמיא למותג, “אני לא יודע ללכת שמאלה וימינה. אני קובע נקודה באופק והולך אליה עם כל הסלעים והקוצים שבדרך, והכי חשוב - לא שוכח מאיפה באתי".
“אלה שנחים, מתים מהר. מתים משעמום. אני יכול לקבל חמישה או עשרה מיליון ולשבת על יאכטה, אבל אני רוצה לבוא לכאן בבוקר לדבר עם האנשים, לצלם. אין יותר טוב מהרגע שאני מכין את הקפה בשבע וחצי ויושב על תוכנית העבודה. לא מחליף את זה בעד שום הון שבעולם. גם לא בעד בריז’יט בארדו או החוף של קופקבנה. זו הסיבה שאני מחזיק מעמד בלב לבה של תל אביב, במקום הכי יקר, ובענף שקיבל את המכה הכי קשה. אני אהיה פה עד יומי האחרון. על גופתי המתה”.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם