"ליזיסטרטה" של "הבימה": מצחיק אך חסר פואנטה
כן, הבדיחות המיניות מצחיקות ב"ליזיסטרטה", אבל יותר מזה לא תמצאו בעיבוד החדש של ההצגה - וחבל
במאה החמישית לפני הספירה השתוללה מלחמה ארוכה ומתישה בין אתונה לבין ספרטה. המחזאי אריסטופאנס יצא נגד המצב הזה בכלי הנשק שבו הצטיין: הסאטירה. הרעיון שלו היה הברקה מקורית, לפיה על הנשים, בהנהגתה של ליזיסטרטה, לארגן שביתת מין כנגד בעליהן כל עוד נמשכת המלחמה הארורה.
בידור נמוך ללא אמירה חדשה. קאסט "ליזיסטרטה" צילום: ז'ראר אלון
כדרכה של סאטירה, גם זו כללה היבטים אקטואליים ובעלי גוון מקומי מובהק ולפיכך מובן שהחומר הזה תובע עיבוד כיום. אלא שאיני משוכנע שליוצרי ההפקה בהבימה היה משהו משמעותי לחדש על ההברקה הסקסית ועל תוצאותיה האומללות (והמצחיקות) לגבי הגברים והנשים גם יחד. ההצחקות, יש להודות, צפויות, איבר המין הזקור של גבר מיוחם הוא הבדיחה העיקרית, שלא להזכיר את הגניחות של בני שני המינים.לאחרונה נדמה שהבמאי אודי בן משה נמשך למחזות קלאסיים, אך לא חלילה כדי להשמיע באמצעותם אמירות או פרשנויות חדשות ומעניינות, אלא כדי לרדד אותם ולהפוך אותם לערבי בידור נמוכים. הרי רק לאחרונה העניק טיפול מכני ומצחיקני גרידא ל"החולה המדומה" של מולייר
.
מבלי להיגרר אחר סיסמאות פמיניסטיות, המחזה המקורי נוקט עמדה ברורה לגבי מעמדו של הגבר בתרבות היוונית. הגברים, אומר המחזה, מנהלים את העולם - וכך הוא גם נראה. אילו נשים היו מנהלות אותו, היה השלום מנת חלקנו, אך מי אנחנו שנשפוט.
מה צר שבהצגת הבימה אין זכר למורכבות כלשהי אלא רק הזדמנות לצחוק. גם הרעיון שגברים ממלאים את תפקידי הנשים (ביוון העתיקה ממילא נהגו כך), למעט דמותה של ליזיסטרטה, מנוצל רק לטובת ההיבט ההומוריסטי. חיילים במדים לובשים חצאיות טוטו קצרות ועושים תנועות "נשיות" זהו דראג משעשע, אבל קשה מאוד לראות בזה משחק.
מתבלטים כאן שמעון כהן, אלון נוימן ואורי הוכמן, וגם חבריהם חביבים כולם, כולל ליליאן ברטו הנעימה, אבל אני בהחלט מאחל לה ולנו אתגרים יפים מזה, שלא לדבר על הציפיות מהבימה. לצחוק? בוודאי שצחקתי. אך זה מסוג האירועים שאתה שוכח מקיומם רגע לאחר רדת המסך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם