"לה טרויאטה" בבית האופרה: לא לבעלי לב חלש
על אף בעיות תפאורה,ענייני ווקאליות ועודף נועזות מינית, האופרה "לה טרויאטה" שעלתה באופרה הישראלית מצליחה להיות גרנדיוזית ומרגשת
"לה טרויאטה" של ורדי נחשבת לאחת האופרות החשובות של התקופה הרומנטית. אופרה מסתמכת על ספרו האוטוביוגרפי של אלכסנדר דיומא הבן 'הגברת עם הקמליות'. זהו סיפורה של זונת צמרת (ויולטה) בפריז הגוססת משחפת. איש החברה הגבוהה אלפרדו מתאהב בה ומבקש לחיות עימה, אך אביו של אלפרדו דואג להפריד בין השניים בשם שמה הטוב של משפחתו. בימיה האחרונים של ויולטה מגלה אלפרדו את הסיבה האמיתית לעזיבתה, והשניים חוזרים אחד לחיק השני, אך כמובן שזה מעט מדי, מאוחר מדי.
חשיבות מיוחדת להפקה הנוכחית של "לה טרויאטה" ("הסוטה מדרך הישר") של ורדי בבית האופרה: היא מציינת 200 שנה להולדתו של ורדי, ו-90 שנה לקיומה של אופרה בארץ ישראל, מאז הביצוע ההיסטורי הראשון בשנת 1923, בניצוחו של מרדכי גולינקין.
עם העלאת המסך בפרמיירה של אמש (א') קשה היה שלא להתרשם עמוקות מהבימוי של אנדרס זאגארס: מהתפאורה המשחזרת סלון פריזאי של המאה ה19 ומהתלבושות המפוארות. אך אט אט הרושם הזה מתמוסס, כאשר רוב ההפקה מסתמכת על אותה התפאורה הסטטית ולא תמיד תקופתית: לעיתים, למשל, הופיע ריהוט של סלון מודרני למדי על רקע תפאורה של המאה ה19.
ההפקה הנוכחית של אנדרס זאגארס נועזת ואפילו לא פחות משערורייתית, כאשר לכל אורכה ישנו דגש רב מדי על המימד האירוטי של עולם ההפקרות: במערכה השנייה, בסצינת הצוענים והמטאדורים, מתפשטות חלק מהניצבות לבגדים תחתונים, בעוד לבמה עולות שלוש רקדניות חשופות חזה. לגופן לא יותר מאשר חוטיני דקיק והן פוצתחות בריקוד גו גו נועז שלא היה מבייש אף חשפנית. ובכן, האם זה מרתק את העין? בודאי. אך האם זה תורם לקידום הנרטיב הדרמטי-טראגי של "לה טרויאטה"? לא בטוח. מעניין כי גם פראנסיס טובי מבקר את ורדי על סצינות אלה – אם מבחינת כמות ואם מבחינת איכות.
המקהלה של איתן שמייסר הייתה מצויינת. דוד שטרן הוא מנצח בעל נוכחות מוזיקלית מרשימה, תזמורת ראשון לציון הייתה אחידה ברמתה הגבוהה ולרוב לא הפריעה להתפתחות הדרמטית. זאת פרט אולי לסצינת מותה של ויולטה, כאשר נוכחותם של מקצבי מארש האבל היו דרמטיים מדי, כאילו ביקשה כאן התזמורת לגנוב את ההצגה ובכך גרעה מהמעמד הטראגי-אופראי המתאר את מותה.
לנה קוס הקרואטית בתור ויולטה היא באמת שופעת קסם רב ונוכחות בימתית דרמטית. אך החיוניות הרבה שלה מתנגשת במידה עם דמותה של ויולטה השברירית וחולת השחפת. ווקאלית, במערכה הראשונה היא לא הייתה בשיאה ונדמתה מאוד זהירה בצלילים הגבוהים, לכם גם לא נשמעה היטב. מעבר לכך, מבחינת העמדה, בתחילה היא נטתה כל הזמן לעבר הצד האחורי של הבמה, דבר שהפך את פעולת ההאזנה לה לקשה ומאתגרת יותר עבור הקהל באולם. גם מבחינת עוצמת הקול - וזו הבעיה העיקרית שלה, לא תמיד היה קל לשמוע אותה באולם רחב. אך בשלבים מאוחרים יותר ביצירה היא בהחלט ביצעה יפה את אריות הקולרטורה התובעניות והכל כך מדהימות של "לה טרויאטה".
ז'אן פרנסואה בוראס הצרפתי היה נהדר. הטנור בעל גוון הקול העמוק, העשיר והרחב בקלות הצליח למלא את האולם, אך מבחינת משחק רמתו לא תמיד הייתה אחידה. לעיתים נראה כי בוראס היתולי מדי במשחקו, בייחוד במערכה השנייה בה מבייש אלפרדו הנסער את ויולטה אל מול הנוכחים בנשף. ובכל זאת, הכימיה בין השניים האלה עובדת איכשהו.
בעיה מסויימת לדידי, הייתה עם ויטוריו ויטלי בתפקיד אביו של אלפרדו: הבריטון שלו לא היה מספיק עמוק, בייחוד ביחס לטנור העמוק של פרנסואה בוראס. הוא פחות שיכנע בכך, ונראה יותר כניצב מאשר דמות, ובטח שלא כאביו של אלפרדו. כך או כך, "לה טרויאטה" היא הפקה גרנדיוזית, חווייתית ומרגשת שעל אף מגרעותיה, לא מותירה רבים מהצופים בה עם עיניים יבשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם