"אני לא עפה על עצמי"
גיל 50? "זה נראה רחוק". אמהות? "אני סמרטוט רצפה". הניצחון בתביעה מול תיאטרון גשר? "עוד לא תכננתי מה אעשה בכסף". עם עליית הצגה חדשה בכיכובה, יבגניה דודינה סוקרת את הנקודות הדרמטיות (והקצת פחות דרמטיות) שמרכיבות את חייה
לאחרונה יבגניה דודינה מצאה עצמה מככבת בעמודי החדשות, ולא בגלל תפקיד חדש. שמונה שנים אחרי שנפלה ושברה את קרסולה על במת תיאטרון גשר, בית המשפט פסק לדודינה למעלה מ-600 אלף שקל פיצויים. בכך הסתיימה הסאגה הממושכת, שבמהלכה דודינה עזבה את תיאטרון גשר, שבו כיכבה במשך 17 שנה, ועברה להבימה.
זה קרה במהלך ההצגה "מדיאה", שבה גילמה דודינה את התפקיד הראשי. דודינה יצאה יחפה מבריכת השחייה שעל הבמה, החליקה על שלולית מים ונפלה אל רצפת האולם. כתוצאה מהנפילה קרסולה הימני נפגע באורח קשה, ורגלה גובסה למשך חודשיים. בעוד מנכ"לית גשר, לנה קריינדלין, טענה בעדותה שהתיאטרון לא אחראי לפציעה וכי השחקנית סטתה מהוראות הבימוי, השופטת ארנה לוי קבעה כי אם התיאטרון היה נוקט באמצעי הבטיחות הנדרשים, התאונה הקשה, שהרחיקה את דודינה מהבמה למשך שבעה חודשים, הייתה נמנעת.
"אני לא חושבת על עצמי במושגים של גברת ראשונה. אני עסוקה בעבודה".
"אחרי שעזבתי את תיאטרון גשר ועברתי להבימה, שמעתי שיבגני אריה אמר שאני בוגדת. היה לנו חיבור אמנותי, יחסים ארוכים, ואני לא מתכוונת ליחסים רומנטיים. כשעזבתי, היה לי קשה להתמסר לבמאים אחרים. בגשר הייתי פרימדונה, וצריך להיות משוגעת כדי לעשות מה שעשיתי, לקום וללכת. אבל בגידה זה אקט שנעשה מאחורי הגב, זה ייאוש ואכזבה קשה. בפרמטרים האלו לא בגדתי ביבגני. אני לא בוגדנית. בגידה בין גבר ואשה בעיני זה דבר קשה מאוד".
יש טענה שהסיבה למעבר היא כסף. ככוכבי התיאטרון, את וסשה דמידוב דרשתם העלאה.
"באותה תקופה נשבר לי הקרסול, ישבתי בבית, וכנראה שעם הקרסול נשבר עוד משהו. אם לא היה נכנס הגורל עם הקרסול שנשבר, אולי היינו עוברים את משבר השכר שלי. בתיאטרון טוטאלי כמו גשר זה נגד חוקי הטבע לדבר על כסף. כסף זה דבר נורא אישי. בהבימה אני מרוויחה סכום כפול מגשר".
"מחזה חדש שבו אני משחקת בתיאטרון הבימה, על פי סיפוריה של דבורה בארון. אני מופיעה שם בכפל תפקידים - ככפרית מוזנחת עם דבלולי שיער ושן זהב, וכפראדל, אשה יפה שבנה הקטן נפטר בילדותו, ומאז לא הצליחה להרות".
היית מסכימה לגלם זקנה מכוערת אם לא היית מלוהקת גם כפראדל היפה?
"את שואלת אם אני מפחדת להתכער ולהיות זקנה על הבמה? אני לא מפחדת, כמה שיותר מכוערת וזקנה אני יותר מגיעה לעומק התפקיד".
"אסור לי להסתכל בעיניים של אף אחד מהצופים. אם אסתכל בעיניים אני אאבד ריכוז. אני רואה קהל, לא פרטים".
"בדצמבר הייתי בת 48. זה יקרה בעוד שנתיים, וזה נראה רחוק-רחוק. אני לא מרגישה את הגיל, אני מרגישה מחוץ לכל גיל. אני אפילו שמחה שקצת התבגרתי, פחות ילדותית. ההתבגרות הביאה אותי למחשבה יותר שקולה, יותר יציבה, יותר מסודרת. להילחם בזמן זה כמו להילחם בטחנות רוח".
"אני עושה פילאטיס מכשירים שלוש פעמים בשבוע. אני עוברת ממכשיר למכשיר ומרגישה ילדה טובה. סתם לשכב על הרצפה אין לי סבלנות, ואחרי חמש דקות אני מסתכלת על השעון וסופרת את הזמן. אני גם לא מסוגלת לעשות פילאטיס בקבוצה, אני לא יכולה להתרכז ומחפפת. אני מרגישה כאילו אני בפיקוח, ואם דורכים לי על החופש - נעשה לי חושך בעיניים".
"גם היום אני לא מודעת לזה שאני יפה. הייתי נערה שמנמנה, 70 ק"ג עם צמה. אני לא עפה על עצמי. יש ימים שאני מרוצה מעצמי, ויש ימים שבסולם האושר אני אפילו לא 1. אני אפס".
"יש לי חברה טובה, רונית אלקבץ. החברות התחילה כשהופענו בסרט 'לא רואים עלייך'. הסתכלנו במראה. שאלתי מה הקמטוט הזה ומה הקמט הזה, ורונית סיפרה שהיא עושה דיקור. מאז, כל שבועיים אני הולכת למומחית לדיקור פנים. אני מאמינה בדיקור. את חושבת שאני צריכה משהו יותר דרסטי? עד עכשיו זה כל מה שעשיתי. אני מאמינה בלישון טוב".
"אני מכורה לתיאטרון, לספרים ולעישון. הקו האדום שלי הוא שאני לא עוברת את הקופסה ביום. עישון נותן לי אשליה מרגיעה. סיגריה ראשונה בבוקר אני משתדלת לעשן בנחת, לא לרוץ לשום מקום. בעישון אני נלחמת רק כשאני מגיעה למלון ומבקשת דווקא חדר בלא מעשנים. ככה אני מנסה קצת להיגמל עד הסיגריה הבאה. תענוג אמיתי".
"בגיל 17, יום לפני שטסתי למוסקבה ללמוד משחק, יצאתי לטייל עם חברה. ראינו את אחד מהבחורים הרעים שאיתם לא הסתובבנו, והמשכנו לטייל. בינתיים החושך ירד, וכל מה שאני זוכרת זה את הבחור מעלי עם סכין יפנית ביד".
"יש לי זיכרון מעורפל ממה שקרה. הוא הניח סכין על צווארי והתחיל להפשיט אותי. מתוך האימה לא ידעתי שהחברה שלי ברחה. פתאום שמעתי קול של גבר אחר שהחברה שלי מצאה וביקשה שיציל אותי. הבחור עם הסכין היפנית ברח. שתינו רצנו אלי הביתה במשך רבע שעה. רק כשסגרנו את הדלת, ראיתי שרצתי כל הדרך עם חולצה וחזייה פתוחות. למחרת טסתי למוסקבה והדחקתי את הזיכרון. בסרט 'לא רואים עלייך' חיפשתי נקודת חיבור אישי לדמות, והצפתי את הזיכרון הזה מגיל 17, שכמעט נאנסתי".
"בגיל 21, במוסקבה , התאהבתי בבמאי שמבוגר ממני ב-25 שנה , גרוש. הכרנו במסיבת סילבסטר. בלילה שבו הכרנו הלכנו אליו הביתה, ומאז היינו ארבע שנים ביחד, אבל גרנו לחוד. אם הוא היה מציע לי בתחילת היחסים להינשא, הייתי מתחתנת איתו, כי הייתי מאוהבת. אבל לו לא היו תוכניות להתחתן איתי. אני הייתי תלויה, חיפשתי גב להישען עליו".
"כשנסעתי עם הקבוצה של מייסדי גשר לישראל, היחסים איתו היו כבר בגסיסה. הוא בא לבקר אותי בארץ והפעם רצה להתחתן איתי, אבל אני כבר הכרתי את המלחין והמוזיקאי אבי בנימין".
"אני עם אבי עשרים שנה, ועדיין הוא גורם לי לחייך. מהרגע שבו הראש שלו הציץ מחצי דלת בדירת התיאטרון בדיזנגוף שבה גרתי, וראיתי את העיניים שלו, התאהבתי".
הוא היה אז נשוי ואב לבן.
"כן, אבי היה נשוי. ברוסיה הוא התגרש פיקטיבית מאשתו שעלתה לישראל עם הבן שלהם, ואבי נשאר עם להקת הרוק שלו. כשעלה לישראל הם חזרו להיות נשואים וגרו בירושלים. כשאבי הכיר אותי, לא נשאר הרבה מה לפרק בנישואים שלו".
"למרות היהדות של שנינו, עמדתי ברבנות תחת חקירות. הם טענו שבגלל שאני שחקנית אני משכנעת גם אם אני משקרת, וביקשו לצלצל לאמא שלי. בנוכחותי צלצלו לאמא ברוסיה ושאלו אותה ביידיש: 'יש לך בת בישראל?'. אמא שלי נבהלה וחשבה שקרה לי משהו. חטפתי מהרב את השפופרת והרגעתי את אמא. נשברנו ובחרנו להתחתן בקפריסין. עשינו מסיבת חתונה בארץ, ובתור שולחן אירוח השתמשנו בגשר ששימש לתפאורה על בימת תיאטרון גשר".
"מחזרים, בגילי? אם אני רוצה - הגברים מחזרים, אבל אני לא משדרת".
"אנה, הבת שלי, היא כיום בת 17, פסנתרנית מצטיינת ותלמידה בבית הספר לאמנויות תלמה ילין. כשהחלטנו להביא ילד והפסקתי לקחת גלולות, שנה שלמה לא נכנסתי להריון. ואז יצאנו לירושלים. בכותל לקחתי עט ונייר, ופניתי הצדה כדי להישען על גדר לכתוב בקשה אישית. פתאום אני שומעת קול אשה במבטא אמריקאי:' אל תעשי את זה. עכשיו שבת, זה אסור. תחזרי לכאן מחר-מחרתיים'. לא כתבתי את הבקשה. אחרי כמה ימים נכנסתי להריון עם אנה".
אנה היא בת יחידה משיקולי קריירה?
"אולי זו הייתה טעות. עוד ילד היה מביא לנו שמחה נוספת. אם הייתי נכנסת להריון לא מתוכנן, לא הייתי עושה הפלה. במקום הריון רצתי אחרי תפקידים בתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. אנה הקטנה רצתה אח".
"אנה מאוד קשורה אלינו, אבל מגינה על העצמאות שלה. לאבא שלה היא מקשיבה, וכל מילה שלו מוערכת. אני סמרטוט הרצפה שלה, ודווקא עושה בשמחה מטלות שהיא מטילה עלי, כי אני לא רואה אותה הרבה. אני בתיאטרון. אנה לא ילדה של מאחורי הקלעים בתיאטרון. היא עסוקה. אני אוהבת לשמוע אותה מתאמנת על פסנתר הכנף שלנו".
"לאחרונה הוא התקשר, וכאילו דיברנו רק אתמול. הוא סיפר שהוא ראה אותי בלילה בחלום, ואני כל כך שמחתי. אני הרי חולמת כל לילה. חבל שאי אפשר לרשום את החלומות שלי ולעשות מהם סרטים".
"לפני שנתיים הדלקתי ביום העצמאות משואה בהר הרצל, בשם התיאטרון והעלייה הרוסית. זה היה רגע בלתי יתואר כשעמדתי בהר הרצל עטופה בשמים, ואמרתי 'לתפארת מדינת ישראל'".
"גור, בנו של בעלי, שהוא היום בן 28, נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. הוא שירת אז ביחידת אגוז. הם נכנסו ללבנון, צלף ירה והקליע חדר לפה הפעור של גור. כששני חיילים התייצבו בדירתנו ושאלו איפה אבי בנימין, אמי, שלא מדברת עברית, לא ידעה מה המשמעות של חיילים שדופקים בדלת. אני ישנתי, ואמא שלחה אותם לאבי בתיאטרון. כשאבי צלצל בדרכו לרמב"ם. הייתי משותקת מפחד".
"אלוהים אהב את גור. הקליע לא פגע בעין, חדר ויצא פחות ממילימטר מהמוח. כשגור היה קטן והתרוצץ באולם החזרות בגשר, הוא נפל וירד לו דם מהראש. לקחתי אותו לבית חולים, וכשהוא התעורר הוא עשה מין תנועה בפנים, כאילו - מה קרה? ברמב"ם, אחרי כמה ימים כשגור פתח עיניים, הוא עשה את אותה מימיקה ילדותית. כיום גור הוא נכה צה"ל, לאחר תקופת שיקום שבה חזר בתשובה, ובעזרת השם נולדה לו ולאשתו תינוקת, תמר".
אז את סבתא חורגת?
"סוג של".
"אני חולמת לגלם את פדרה, דמות ייצרית המפתה את בנו של בעלה המלך בטרגדיה של ראסין. אף פעם לא העזתי לומר מה החלום שלי. אני מפחדת שאם אגיד, זה יחליש אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם