"גוד מורנינג אימיגריישן: אילן לוקאץ' בשירות עצמו
אילן לוקאץ' מתיימר לחשוף את הסיאוב והעדר המוסר שבפעולת האכיפה אשר נוקט משרד הפנים כנגד העובדים הזרים בישראל. בפועל, הוא בעיקר חושף את היחס האמביוולנטי שלו לתופעה ואת הנקודות העיוורות בראיית עולמו האנוכית
דין בבלי לא כדין שכונת שפירא. אילן לוקאץ' יחצ חדשות 2
בתוך הראיון, מבלי משים, פלט לוקאץ' את המילה "אכיפה". אבל לוקאץ' לא התכוון להגיד "אכיפה" - מילה גסה ומחוררת שמשמעותה חוק, שלטון, כחולי מדים וכתבות של אילן לוקאץ' על בני נוער שיכורים וונדליזם בשכונות של בורגנים. כשקלט מה אמר, מיהר לוקאץ' לעצור ולשנות גרסה. "שים לב, אמרתי אכיפה'. אני כבר אימצתי את הטרמינולוגיה המקצועית", אמר לבן עמי, ומיד תיקן: "אתה יכול לקרוא לזה גירוש' באותה מידה,'הרחקה', 'החזרה' למדינת המוצא שלא מרצונם של המגורשים".
המילה "אכיפה", כאשר היא מוצמדת לפעילות פקחי משרד הפנים, הופכת לטרמינולוגיה מקצועית. מילה נייטרלית, כמעט מוקצית. מדוע? מפני שאכיפה, בעולמו הצודק והאבסולוטי של לוקאץ', היא עניין של צד, דעה, נקודת מבט. שוטרים הפושטים על ביתו של חשוד בפלילים, לפי סולם לוקאץ', הם כנראה אנשי חוק האוכפים אותו. פקחי משרד הפנים שתופסים מהגרים בלתי חוקיים, או לפחות כאלה שנחשדים בכך, הופכים אצל לוקאץ' למרחיקים, מגרשים. הם לא אוכפים את החוק מפני שהחוק לא מוצא חן בעיניו של לוקאץ'.והנה אתמול זכו צופינו הנבוכים ללמוד מפי הגבורה מתי לובש מדים הפועל מכוח החוק אוכף אותו בנאמנות ומתי הוא סתם מעצבן את אילן לוקאץ'.
באותו עניין - מעניין להיזכר בתקופה שבה לוקאץ', תושב האזורים המדושנים יותר של תל אביב הלבנבנה, הקים קול זעקה נגד פעילותם המסוכנת של חסידי חב"ד בשכונה (אתה נרדם לרגע והם שולפים תפילין מול הילדה ולזה אי אפשר להסכים). נראה שאף אחד לא משתוקק לקום בבוקר ולגלות בחנייה למטה דיירים חדשים שהם לא הוא עצמו. לא אילן לוקאץ' ולא תושבי דרום תל אביב, ששכונותיהם הפכו למקום שבו אחרים מגדלים אידאולוגיה וסובלנות. אבל רק כאשר מדובר בפקחי הגירה המבצעים את עבודתם - והיא אינה נעימה לאיש, בזה אין ספק - הפעילות הופכת מאכיפה לגירוש, כלומר, לפגיעה ברצונו של אזרח חוף השנהב לגור בתל אביב רבתי.
זו אולי דוגמה קטנה, משפט שולי וזניח של עיתונאי שמקדם סרט ומוסיף את זנב דעתו על התופעה. דוגמה קטנה אבל משקפת כיצד בפי מקהלה תקשורתית מתוזמרת היטב הפכו פקחי ההגירה לקלגסים המגרשים להנאתם נשים וטף לעניין של יוםיום.
אם בעיני האוכלוסייה המקומית פקחים אלה אמורים להקל על מציאות בלתי נסבלת, הרי שבעיניים תקשורתיות צרותיה של אותה אוכלוסייה הן אבק ברוח. משפחה המסתתרת באישון ליל מייצרת תמונה מחרידה יותר, צודקת יותר, כואבת יותר. כך גם, אגב, משפחה פלסטינית שזוכה לביקור צה"לי, מהגר ישראלי שנבעט מארה"ב (והם יודעים לבעוט, האמריקאים), או אזרח שדחפור עולה על ביתו שנבנה ללא אישורים. מול כולם עומד חוק. רק המצלמה והמדווח, כמו פניה המזועזעות של יונית לוי אחרי שידור קטע מהסרט במהדורה, מחליפים מדי פעם צד. לפי מה שנוח.
שש עם עודד בן עמי, ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם