סופר נני: קרקס הפורנוגרפיה של הסבל הישראלי
התכנית "סופר נני" ששבה אמש למרקע, היא רק עוד חוליה בשרשרת תכניות שמתיימרות לתקן ולעצב מחדש את הישראלי הנחשל. בפועל מדובר בקרקס ערוץ שתיימי, לא שונה במהותו מפרסומת בעלת ניחוח פדופילי
רפה וחסר אונים. כדי לעזור לו לתפקד נחלצה הטלוויזיה לעזרת הצופה חסר הישע. כיצד? אלון גל נשלח לחשבון הבנק שלו; פרופ' רולידר מסייע לו לנצח את הילדים; מיכל דליות מסתערת על אותו יעד, רק עם מצלמה; וחיים הכט, שוטר המקוף הלאומי, פונה לחריץ הקומבינטור שטבוע בכל אחד מאיתנו.
כמה מושלם ומחונך אמור היה להיראות הצופה הגנרי של ערוץ 2 (לולא פגש בדרך כמה ניאנדרטלים בבית "האח הגדול") אחרי סדרת החינוך הטלוויזיונית.
"סופר נני", או בשמה ההגיוני מיכל דליות, היא הדוגמה הכי יעילה לסדרת החינוך המדומה של ערוץ 2. היא אמינה, לא תיאטרלית במיוחד, ונדמית לעובדת סוציאלית חביבה אחרי קופסה וחצי "טיים" בנסיעה הלוך. והנה, דליות מוצנחת למקרים סוציאליים קשים, כאלה שיצחק קדמן יפה להם, ומהם היא רוקחת תבשיל שכולו מסמך אנושי מזעזע ונפנוף פומבי בזוועות. אם ירצה מישהו ממטופלי התוכנית להשתקם, ארכיון הזכיינית קשת ירדוף אותו עד החופה או הקבורה. מה שיבוא קודם.
אם כן, יושב הצופה הממוצע מול נתיניה של דליות זו, ומיד נדבק לה לסינר. מבחינתו, הוא אחד משלה. אצלו בבית הכל פיקס. הילדים מתוקתקים, הזוגיות דבש, הסלון מדיף ניחוחות לבנדר. הרי אף אחד לא רוצה לזהות עצמו בתוך הפיגועים הסוציאליים שאליהם נדרשת סופר-נני. אלא שלפי ערוץ 2, הצופה והמטופלים - חד הם. כולם כישלונות חינוכיים, תשע בסולם גואל רצון. שאם לא כך, מדוע הובהלה לפריים-טיים יועצת חינוכית?
אבל, ותודו שהאמנתם, את ערוץ 2 לא מטרידה במיוחד היכולת או החדלות ההורית שלכם. המציצנות, הסקרנות, השמחה הקטנה והדוקרנית לאדם של האומללים על המסך - הדשא שלהם יבש וצהבהב ובביתם פורחת בוקה ומבולקה - אלה המנועים של תוכנית כ"סופר-נני". הצופה , איך לא, מרוצה. והמשפחות המצולמות? אף אחד לא יוצא נורמלי ומתפקד אחרי הופעת אורח בקרקס הלאומי, על מזבח ערוץ 2.
ילדים הם מרכיב מרכזי בקרקס הזה (הם גמדים, משולחי רסן ועוברים מסך). אמש נדרשה דליות למשפחת ארשבן. ההורים עלו מארה"ב, הילדים עדיין בג'ט לג. חינוכי בעיקר. שלושה ילדים מושלים במשפחה, שלידה בית "האח הגדול" הוא מנזר שתקנים. "כשאני רואה אותך", ממלמלת האם כשהיא פוגשת בדליות, "אני רואה את המשיח". הפרק אתמול, מלבד תמריץ למחוקק לקדם לאלתר רישיון להורות, הסתיים כשהשלווה, כלומר השפיות, התנחלה בבית. לכאורה ומול המצלמה, הפכו הילדים מדמונים קטנים למלאכי שרת.
במה שונה מיכל דליות מחברת תלמה למשל? עד אתמול שיווקה תלמה מוצר חדש בעזרת פרסומת שמשלבת פדופיליה פרי-סטייל וקריאייטיב שיבלבל גם את יו הפנר(ואם לא הרשות השנייה שבעטה אותה לתהומות הקיבינימט, הפרסומת עוד הייתה משתוללת על המסך). בשני המקרים ילדים הם כלי, אמצעי, מקדם. פה דגנים במילוי שקר-כלשהו; פה יועצת לענייני הורות, זכיינית וים של פרסומות.
כשיגדלו, ייפגשו ילדי המבחנה הטלוויזיונית לשיחת זיכרונות צפופה. "אותי הפכו לפלייבוי", ייזכר אחד. "אותי חינכה נני צרודה מול מדינה מדושנת", ייזכר השני. ומה אנחנו נגיד? בשבילנו היה זה עוד ערב קיצי בקרקס.
סופר נני, ערוץ 2, 21:20
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם