"אלבום 61": מלחמת עולם שקטה
"אלבום 61", סרטו של חליל אפרת אודות השחמטאי בוריס גלפנד, הוא פיסת קולנוע תיעודי מופתית, מהסוג שלא מקדש את הניצחון או ההפסד, אלא מגלה את הסיפור האנושי הקטן שבין הרגעים הגדולים
חשב כמו רבים בישראל ש"יהיה בסדר". שהרי לא יהיה, אם לא ניאבק ונילחם. וגלפנד הוא לוחם.
"אלבום 61", הסרט שמתעד את קרבות הענק שניהל גלפנד באליפות העולם ההיא במוסקבה, האליפות שבה כמעט חזר עם הכתר, רק מחזק את התחושה. תיקו ועוד תיקו, ניצחון לזה ומיד ניצחון לשני - הקרבות שניהל גלפנד מול השחמטאי ההודי וישי אנאנד בוודאי זכורים כאן בארץ. הם גם סוקרו רבות, כיאה לנציג ישראלי במעמד יוקרתי כל כך, אבל ספק אם צרכן החדשות הממוצע, זה שאינו מתמצא בנבכי השחמט, מבין את גודל המעמד.
"אלבום 61" מסביר אותו. ועוד איך מסביר. "שח זה מאבק, ממש לחץ", מסביר איליה סמירין, פרשן התחרות. "אתה מנסה לשבור אישיות של בנאדם אחר וזה לא קל". בטח במשחק שבו שני מוחות אדירים מתחרים ביניהם, במשחק שבו מספר האפשרויות גדול יותר מכמות האטומים ביקום, כפי שמציין סמירין.
אבל הסיפור הוא גלפנד, לא המשחק. 60 אלבומים הכין לו אביו מיום שנולד. תמונות, נתוני גדילה, ציוני דרך, אפילו קבלות על מזוודות - הכל תועד בקפדנות מרשימה. לצד הפריטים רשם אביו הסברים קצרים. כל שרצה אביו, וגם הצליח, זה להפוך את הבן לשחמטאי-על. והנה, לצד הביוגרפיה והראיונות עם בני משפחה, מאמנים מהעבר ומההווה, מלווה "אלבום 61" את ההתמודדות המתישה והשקולה במוסקבה. שבע שעות משחק, לחץ אין-סופי. "לפחות הוא לא מתחרה בצניחה חופשית", צוחקת זוגתו, "מה כבר יכול לקרות לו ?"
מבחוץ, נדמה שמדובר בלחץ יבשושי; בהתמודדות למביני עניין בין שני מחשבים אנושיים. "אלבום 61" מוכיח בדיוק את ההיפך. אלה קודם כל הצופים במשחק. המתח על פניהם, מתח שנראה כאילו נלקח ממגרשי הכדורגל; הבכי וההתרגשות אחרי ניצחון; האכזבה השקטה אחרי הפסד. רק גלפנד, כמעט לכל אורך הסרט, שותק. "אנאנד קצת השחיר", מתאר הפרשן את השחמטאי ההודי תוך כדי מהלך לא מוצלח, "פניו ממש השחירו, רועדות לו הידיים, הוא איבד עשתונות". אבל ההודי, בעיני הדיוט, נראה שליו לגמרי, שקול כהרגלו. הנה אפוא, דרך נוספת לבטא היסטריה: בשקט.
רגע לפני הקרב האחרון, קרב הכרעה קצר, המצלמה תופסת את גלפנד מגניב חיוך קטן לכיוון המשפחה. מיד בסופו נשמעת שיחה עם הבת הקטנה, שנשארה בארץ. היא מבקשת מתנה, גלפנד מבטיח. פסגת המתח, הלחץ, העצבים, הראש שמאיים להתפקע - כל אלה מתפוררים ברגעים קטנים שנתפסים במצלמה, רגעים של לוחם גדול. זו לא רק התוצאה, זו הדרך. ולפרפקציוניסטים תמיד יש דרך. היא אף פעם לא נגמרת, בטח לא אחרי הפסד.
סרטו של חליל אפרת הוא קולנוע תיעודי למופת; הוא קליל במידה, סבלני אבל לא טרחן, עדין ומרגש לכל אורכו. גלפנד ואליפות העולם נעטפים ביד אמן והופכים לסיפור שאינו יכול להותיר את הצופה אדיש.
ובסוף - החזרה הביתה. מחיאות הכפיים, השריקות, הצלמים. "לא חיפשנו שקט בקרבות", מתנגן ברקע שיר רוסי כשגלפנד עושה את דרכו לאולם מקבלי הפנים בנתב"ג, "ידידי, זה לא נורא". ובכן , זה אפילו מצוין.
אלבום 61, יס דוקו, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם