אתרים מומלצים

"האדרת" של תיאטרון החאן: הסיפור של כולנו

יואב היימן, השחקן הראשי בהצגה "האדרת", עיבוד לסיפור של גוגול שעלה בתיאטרון החאן, מגלה בעצמו את הבירוקרט הקטן חובב השגרה, ברוח המחזה. גם המחזאית המעבדת שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג מדברות על החיבור שלהן ליצירה

אין ספק שהיה קשה ולא פשוט לעבד סיפור של ניקולאי גוגול למחזה, אומרת המחזאית שחר פנקס, שעיבדה את "אדרת", אשר עלה השבוע בתיאטרון החאן: "יש משהו מאוד מרתק בסיפור הקלאסי הזה, אבל כמו תמיד, בעבודה של עיבוד, למרות שכל סופר הוא מעולם אחר - העולם הספציפי שלו, הקצב שלו, זה היה מרתק לצאת למסע הזה ולראות איך אפשר להפוך להצגה את הסיפור שהקול של גוגול מאוד נשמע בו, ולשם כך לקבל כל מיני בחירות. כמו, האם יש מספר או מספרים? האם העלילה היא סגורה? בחרתי שיהיה גם זה וגם זה. שהדמויות יספרו לקהל, וזה מתחיל ונגמר בזה, וגם עלילה המתפתחת בפני הקהל. זאת על מנת לשמור על הרוח של גוגול, שאצלו יש את הקול של המספר שאומר לפעמים הערות. וניסיתי לשמור על זה".

כשבגדים משנים חיים. "האדרת" יח''צ

ההצגה מגוללת את קורותיו של פקיד זוטר בשם אקאקי אקאקייביץ' באשמאצ'קין, העובד במשרד להעתקות. השגרה האוטומטית הקבועה שלו משתנה כאשר הוא מחליט להשיג לעצמו אדרת חדשה, כדי לגונן על גופו מפני הקור החודר בעירו אפופת הרוחות המקפיאות פטרבורג. האדרת אמנם משנה את דינמיקת חייו והלך רוחו של אקאקי, אבל בהמשך מאורעות לא מתוכננים יגרמו לו מפח נפש קשה.

"כשקראתי את הסיפור, עוד לפני שעובד, חיפשתי את מה שמחולל את הדבר הזה", מסבירה הבמאית שיר גולדברג. "יש כאן את המרכיב האחר של העיר פטרבורג, שביקרנו בה, וזו הרוח, שהיא באמת תרתי משמע, פיזית ובעלת ניחוח מיסטי. וזה מה ניסיתי לקחת מהיצירה, שהרוח הזו תחולל את כל הסיפור כמעט - שהכל כאילו קורה בתוך התוכנית הגדולה של הרוח. ניסיתי להביא את זה לתוך התנועתיות, הן של החפצים והן של הדמויות. וכמובן לא ויתרנו על האלמנטים שגוגול ידוע בהם - ההומור, האירוניה והסרקזם והציניות כלפי המערכת וכלפי עצמו, וביקורת כלפי החברה הרוסית שבה הוא חי".

היה חשוב לכן להתחבר לאיזו רלוונטיות עכשווית, או ניסיתם שהכל יהיה נאמן למקור?
פנקס: "מבחינת שפה, מאוד היה חשוב לי לשמור על שפה שהיא לא יומיומית, שפה שמפעילה, שיש לה קצב מסוים ושהיא שומרת על העולם של גוגול, בהתייחסות בטקסט, שיהיה בו לרגעים את המקום העל-טבעי, אם אלה האזכורים של הרוח או דברים אחרים. יחד עם זאת, ניסיתי מאוד שזו לא תהיה שפה של פעם. לא בגלל שאני מפחדת מזה, אלא משום שאני חושבת שהיא צריכה גם לשמש כדימוי".

למרות מורכבות הסיפור, ריבוי הלוקיישנים והמעמדים השונים, יש בו איזה זרימה טבעית.
גולדברג: "דיברנו על זה המון, על המהלך הגדול שהדמות של אקאקי עוברת, וגם של הדמויות שהוא פוגש בדרך, שיש להם בכל זאת את העולם שהן נתונות בו, העולם הבירוקרטי עם המעמדות, שתמיד יש בו מישהו מעליך ומישהו מתחתיך, והאימה התת-קרקעית הזו שניסינו להוליך אותה כל הזמן, וזה פרגמנטלי גם לסיפור וגם למחזה, שמייצרת איזו מגמה ותהליך נמשך, שהולך ומתגבר".

אין לכן חשש שבבחירת חומר קלאסי כזה מאבדים חלק מהקהל, שמחפש משהו יותר עכשווי?
פנקס: "אנחנו מנסות לבחור חומרים רלוונטיים לכל תקופה. זה לא העיבוד הראשון שעשינו יחד. עבדנו יחד גם על 'תהילה', על פי ש"י עגנון, ועל 'אדם לא מת סתם' על פי סיפור של דבורה בארון. אנחנו בוחרות חומרים שאנחנו מאוד מחוברות אליהם ושהסיפור נורא ברור לנו".

"אני חושבת שאם אתה הולך עם הסיפור ומחובר אליו, זה לא משנה אם הוא נכתב לפני זמן רב או היום. אם מצליחים להעביר את זה כמובן. במקרה כזה הקהל הולך עם הסיפור, יכול להתרגש ולצחוק ממנו, ולהבין ממנו משהו לגבי החיים שלו. כי הסופרים הגדולים מדברים על דברים שבדי.אן.איי שלנו, שמעסיקים גם אותנו. המוטיב האנושי, שאתה יכול לקחת אותו אליך. תמיד נשאר, ויש למה להתייחס. יש בריכה לשחות בה, זו לא שלולית".

גולדברג: "אנחנו מאוד מתחברות אליו במובן זה שאם אנחנו בוחרות חומר קלאסי, במקרה זה גוגול, אין באמת לאן ליפול, או לפחות ידוע שיש מתחת יסודות איתנים. וזה כמובן בזכות העובדה שהיוצרים הגדולים מתעסקים בגנום האנושי, בדברים שנוגעים לכולם".

נחשפתן לעיבודים בימתיים אחרים, בחו"ל, של "האדרת"?
פנקס: "לרוב אני עושה את זה רק אחרי שהטקסט שלי כבר נכתב. באופן טבעי אתה קצת מושפע ומגיב לדברים, ואני אוהבת קודם להבין את המבנה ואת מה שאני רוצה, מה מעניין ומעסיק אותי, ולבחון אם אני מצליחה לעשות את זה בכתיבה, ויודעת שזה שלי ושאני לא מוסטת. אחר כך אני קוראת הרבה, וזה כמובן לא קשור למחקר שאתה קורא הרבה לפני ההצגה העצמה".

גולדברג: "גם אני נמנעת מהתרשמויות מהפקות קודמות. רק אחרי שאני מעלה משהו, אני מתפנה לראות הפקות דומות שנעשו במקומות אחרים. אני אוהבת לעבוד נקי, כשאת ההשראה אני סופגת ממה שזה עשה לי מהמקום האישי שלי".

את הדמות הראשי בהצגה, של אקאקי, מגלם כאמור יואב היימן. "זה בהחלט תפקיד נהדר, אני עובר איתו עוד התנסות", הוא אומר. "זה תפקיד גדול, אבל עשיתי כבר תפקידים גדולים מספר פעמים ב'החאן'. אני כבר קרוב ל-15 שנים בתיאטרון, ועשיתי קרוב ל-30 הפקות וזה מאוד מגוון אם מסתכלים על המכלול הן מבחינת נפח התפקידים והן מבחינת מהות כל תפקיד, שזה הדבר היותר מעניין בשבילי, במובן של לעשות דברים שעוד לא התעסקתי בהם ולא להיות מקובע באיזה טווח או מנעד משחקי מוגבל. זה קורה לכולנו - שמקבעים אותנו או שאנחנו מתקבעים במקום שנוח לנו".

"זה קצת מתחבר לאקאקי, כי מה בסך הכל הוא רוצה? את מה שכולנו רוצים. לשמור קצת על השגרה הנוחה, הבטוחה, הידועה והמוכרת - וזה הדבר האחרון שהוא מצליח לעשות. ולי הדבר הזה מאוד ברור מהחיים שלי. הפחד משינוי. זה רק דימוי, אבל הרבה פעמים אני זוכר את עצמי במהלך שנה בחיים שלי שפתאום אני נתקל בסיטואציה לא צפויה וצריך לנהוג אחרת עם תוצאה אחרת, אם זו התנהגות או תגובה אחרת. אם הייתי יכול הייתי בוחר להישאר באיזה מסלול מצומצם, קטן ובטוח. וכולנו יודעים שהחיים צוחקים לנו בפרצוף על הדברים האלה".

- אתה אומר שהוא חפץ שגרה, אבל הוא גם סוג של אנטי גיבור, מן פקידון כזה שחבריו לעבודה לועגים לו והוא נמצא די בתחתית ההיררכיה הפקידותית.
"נכון. כשאני אומר 'לשמור על שגרה' הכוונה היא יותר להיאחז בה, שכן יש משהו מאוד הישרדותי באקאקי, כאדם שרוצה רק להתקיים. שיהיה לו מספיק לאכול, מספיק להתלבש. בעניין העולם הפקידותי, ודיברנו על זה המון בחזרות, כל העולם הזה הוא פקידותי. בכל מקום אנשים מחוייבים למקום עבודתם ולהשתלבות שלהם בחברה. כולם פקידים כאלה ואנחנו רואים הטלת זרקור על אחד מהם. הוא לא שונה בהכרח מהפקידים שיושבים איתו במשרד, חוץ מזה שהוא שקדן יותר מהם ושהעבודה היא כל חייו".

אגב, הוא עוסק בהעתקות, וגם זו סוג של אמירה.
"הסיפור נכתב ב-1842. מה שהיום נראה לנו כמעין מכונת צילום אנושית, וזה מגוחך לחלוטין, היה כנראה הכרח אז לכמה תפקודים כאלה במשרד. אבל גם לגוגול זה נראה חסר היגיון שאדם צריך לבטל את עצמו לחלוטין ולהתרכז באיזו מיומנות שמערבת מעט מאוד יצירתיות וחופש אישי. הבחירה שלו באנשים שרק יושבים ומעתיקים היא גם חלק מהביטול העצמי של האדם והרצון רק להיות מן בורג קטן וחסר חשיבות במכונה".

כשאתה מתמסר לתפקיד כזה, כמו לכל תפקיד אחר, מה אתה מביא לזה מעצמך?
"אני חייב תמיד להביא משהו מעצמי. אם לא אצליח למצוא רגשית את נקודת ההשקה או החיבור עם הדמות, זה ישאיר אותי קצת בחוץ. אני חייב לנסות להעביר את המקבילה של זה מחיי. לדעתי, בכל חומר קלאסי כתוב, למשל של שקספיר, מולייר, צ'כוב או גוגול, הגדולה שלהם היא העל-זמניות. בכל עת אדם יכול להתחבר להמלט, ללבטיו, למצוקותיו, לרצון שלו לדעת אם כדאי לו להמשיך לחיות או לא. כך אצל גוגול, יש משהו סופר מודרני באמירה הזו שלכאורה בן אדם משנה משהו חיצוני ונסחף אחרי זה. אם זה פרארי, בית, חברת סטארט-אפ או באמת אדרת, ופתאום הוא מקבל מן דחיפה לחיים שהוא לא יודע כמה הוא יכול להפיל עליהם ותוך רגע זה נשמט, נגנב ונעלם לו, והוא מאבד את הקרקע".

ולפני כן, כשהוא חמוש באדרת, הוא מתחבר לעולם רגשי פנימי לו לא היה מודע, ואפילו מזהה בתוכו דחף רומנטי, שחדש לו.
"זה משהו שאני מאוד יכול להבין. לפעמים סטייה אחת קטנה בחיים שלך פותחת לך לכאורה דרך מסעירה ומרגשת, אבל גם מפחידה ומאיימת על כל מה שהכרת והחזקת בו חזק. זה המקום שמאוד דיבר אליי ב'האדרת', כי על פניו האמירה מאוד פשוטה. גם בסיפור וגם במחזה אנחנו רואים ש'האדם החשוב' , עד לא מזמן היה אדם לא חשוב שלאחרונה הפך לחשוב ודרגתו שיבשה עליו את דעתו".

"אנחנו כל כך מכירים את זה. כמו מישהו שבצבא מקבל דרגה בכירה, למשל. כאילו התקדמת והגעת לאיזה מקום שאין דרך חזרה ממנו. הכתיבה הזו זורקת אותנו לכל כך הרבה רבדים. הרי בסופו של דבר כולנו רוצים להרגיש בעלי ערך וחשיבות, ועם זה פוחדים לעשות את השינויים שיגרמו להם להיות כאלה. מאוד אנושי הרצון לעשות משהו שאתה מאוד מפחד לעשות אותו. לחיות. להעז".

ברוח המחזה, גם בך מסתתר איזה ביורוקרט קטן?
"בהחלט. מהמקום הזה אני מבין את אקאקי שמנסה לשמר את הקיים. זה בא ממקום אובססיבי בחייו, שכל דבר ייעשה כפי שהוא מכיר ויודע. אם זה בהעתקות ואם זה בשגרת יומו. הדיאלוג שלי עם הדמות עדיין בהתהוות ומתפתח, כי מעבר למחזה, אני מנסה כל הזמן לחזור לסיפור כדי לקבל השראה, כי היופי העושר והיופי בכתיבה של גוגול זו הירידה לפרטים הכי קטנטנים בסיפור. קראתי על כך גם בביוגרפיה של נבוקוב על גוגול. האפקט המצטבר הוא שיש בסיפור הרבה דמויות קטנות נוספות שהוא מספר עליהן ועל עלילותיהן לפרטי פרטים, שהם מעבר לסיפור המרכזי".

העולם שמתאר גוגול הוא במידה רבה גם קפקאי.
"וזה גם מסע בשבילנו, כי זה לא העולם המוכר לנו בישראל ב-2013. מדובר באמצע המאה ה-19, באנשים שחרדים למקום עבודתם ושכל אדם שבא איתם במגע הוא איום וצריך למצוא מהר את מעמדך מולו. עובר משהו נורא קיצוני בקריאת 'האדרת', ושחר ושיר העבירו את זה לעיבוד, שיש עולם ובו מדרג שבו אדם צריך לדעת את מקומו מול זה שעובד מולו".

איך עבדת מול חבריך השחקנים, יעל טוקר, דודו בן-זאב, אדי אלתרמן ודוד קיגלר?
"הקרדיט לכך מגיע לשיר ולשחר. עבדתי איתן לפני כן גם ב'תהילה', וגם שם נוכחתי ששתיהן מאוד יצירתיות ומגיעות מוכנות לעבודה ברמה הכי עמוקה שאפשר. הן באות עם איזה חזון של איך הדבר צריך להיראות, ומה הרוח שלו, ועצם זה שהן באות עם תפישה תנועתית ומהותית על מה הדבר, מאוד עוזר מהר מאוד לדחוף את כולם. גם יש משהו בעבודה איתן, לפחות בחוויה שלי, שמאוד מעודד ומטפח את הקבוצתיות, את העבודה יחד, שכולם מחוברים לנתינה אחת מחייבת. עם כל השחקנים הנפלאים האלה פשוט כיף לי להיות. הם הצליחו ליצור מצב שבו אנחנו מנסים לספר את הסיפור הזה יחד, בדרך הכי יצירתית, אפקטיבית ונוגעת שאפשר".

היימן, 39, התנסה בקריירה הקטנה שלו גם בכתיבה, במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, שם עלה מחזה מפרי עטו, "שש". "יש לי לפעמים חשק לעשות גם משהו אחר, לכתוב למשל. היה לי ניסיון כזה שניסיתי לעבד מחזה בהשראת סיפור קצר של גבריאל גרסייה מרקז שקראתי. ביים אותו מולי שולמן, שהוא במאי וחבר. אני קודם כל שחקן, אז אני מנסה לכתוב ברוח זו, במובן של 'מה יהיה נוח לשחקן לבצע'. זה משהו שמאוד מסקרן אותי ואני רואה את זה כחלק מהיצירה שלי, גם כשחקן. אני מאמין בסל יצירתי שכל אחד יכול לזרוק לתוכו את מה שהוא יכול. לא תמיד יש את הזמן והביטחון לבצע את זה. אני מאוד מקווה שיהיה לזה המשך, כי אלה דברים שמאוד מעניין אותי לעשות".

במקביל ל'האדרת' מופיע היימן בהתאם לצורך וללוח העלאת המחזות, ב'תהילה' 'שני קצרים וחתול', של צ'כוב, 'תעלולי סקפן', של מולייר, 'האדרת', של גוגול ו'חוקר פרטי', של מיקי גורביץ'. "לכל שחקן ב'החאן' יש בארסנל חמש הצגות שהוא עובד עליהן, פעיל בהן ומעלה אותן בו-זמנית", הוא מסביר.

נראה כאילו 'החאן' לא מתעסק בקלאסיקות ישראליות, כמו במחזות של נסים אלוני וחנוך לוין למשל.
"באוקטובר אנחנו נכנסים לעבודה על 'הצוענים של יפו', של נסים אלוני, ובאשר לחנוך לוין, האמת היא ש'החאן' עוד לא נגע בו. אבל אני בטוח שהיד עוד נטויה. בוודאי שיש מקום לעסוק בקלאסיקות ישראליות".

מבחינת ביטוי במדיות אחרות, קולנוע וטלוויזיה, יש להיימן עדיין מעט מאוד קרדיטים. "עשיתי בעיקר כל מיני תפקידי אורח", הוא מודה. "אין לי יותר מדי ניסיון בזה. אבל אשמח כמובן להשתתף במשהו יצירתי, מעניין וטוב במדיות האלה. זה חלק מהמקצוע להתבטא גם בתחומים האלה, אבל גם חשוב מאוד התוכן. מדי פעם יש תחושה שכל עולם הריאליטי מאיים לבלוע כל מה שמסביבו, אבל עדיין יש כאן כישרונות גדולים בכתיבה ובבימוי בטלוויזיה ובקולנוע, כך שבהחלט אשמח להשתלב בזה".

היימן, יליד וושינגטון, בירת ארה"ב, הוא בנם של העיתונאית הותיקה תחייה אדר וג'רי היימן, שהיה שחקן, קריין ואיש פרסום שהתפרסם כאן בזכות הופעתו, יחד עם סוזי מילר, בסדרה הטלוויזיה ללימוד אנגלית "Sing a Song". אבל לדבריו, היותו "בן של" לא השפיעה בכלל על החלטותיו המקצועיות, אפילו לא בבחירה ללמוד בבית הספר התיכון לאמנויות התל-אביבי עירוני א'.

"למדתי ביסודי בצבי שפירא בכביש הטייסים", הוא משחזר. "כל מי שלפני הלך באופן טבעי ללמוד בעירוני ט', לפי מפתח אזור מגורים. אבל בתקופה שלי זו הייתה הפעם הראשונה שעשו אינטגרציה של הצפון עם הדרום ונשלחתי לעירוני א'. זו לא הייתה בחירה שלי. גם הכניסה למגמת לתיאטרון הייתה מקרית. הייתי בהפקת סיום של כיתה ט' ופתאום מאוד נהניתי מהעבודה על זה, להכיר בחורות חדשות וחברים חדשים, וממש מתוך עניין כיפי של נער מתבגר חשבתי שאולי כדאי לבחון את מגמת התיאטרון".

שאלה קלישאית: רעייתך היא שחקנית ומורה לתיאטרון. מה היתרונות והחסרונות של לחיות עם מישהי מאותו מקצוע?
"במקרה שלנו מאוד ברור שאת העבודה משאירים בעבודה והבית זה הבית (הזוג מתגורר בדירתם המשותפת בצפון הישן של תל-אביב). אני חושב שזה משהו שגם קצת הילדים (אלבה, בת 4, ואלון בן שנתיים) גרמו לנו להבין., שכשאנחנו נמצאים בבית אז זה לא רק חלקית. הבית הוא העיקר, והילדים זה הפרופורציה העיקרית לגרום לך להבין מהו הדבר החשוב בחיים".

"משפחה וילדים זה הדבר החשוב שממנו אתה יכול לקבל כוחות לכל דבר בחיים. זה שמרב (שפר, אשתו) גם היא שחקנית גורם לכך שההבנה בינינו מאוד עמוקה, ברורה ומוחלטת. כשאחד מאיתנו בתהליך עבודה, השני מבין שצריך להרפות, לעזור ולתמוך בו. יש גם הבנה למה שאתה משלם בתהליך עבודה. וזה דווקא יתרון".