חסמב"ה דור 3: ממש לא מה שציפיתם
בעוד היא לא בדיוק מממשת את הציפיות ממנה להיות התגלמות טלוויזיונית של סדרת הספרים עליה היא מבוססת, "חסמב"ה דור 3" היא מותג מבוגר לבוש אקססוריז למתבגרים. מבחינה זו, בחירת יוצריה להקלילה ולהוריד בלחץ מתבררת כנכונה עבור הסדרה וצופיה
אבל עזבו עלילה. חסמבה (במאי: דני סירקין, יוצרים: רותי זייד, דרור נובלמן וגל זייד) נמצאת כאן בשביל הכיף. היא משתעשעת על התפר שבין חלומות נעורים לדרמת פשע עלקרצינית עם טוויסט נוסטלגי. יותר מכל, היא קורצת.
הנה למשל באחת הסצינות, רומזת הסדרה לרנטגנים למיניהם, מרפאים בחסד עליון תמורת ח"י כפול ח"י שקלים, אמן. בסצינה, פונים שני גמלאי חסמבה למקובל האלוקי "המיקרוגל הקדוש", כדי שיאציל מברכתו לאחד מהם ויפתור בעיה בקיבה. "המיקרוגל הוא המקובל הכי חם היום", סח מנשה התימני (גבי עמרני), "כל גדולי היישוב מגיעים אליו. שחקני כדורגל, זמרים מזרחיים, חברי כנסת ".
גם חופני התימני (איתי תורג'מן המצוין), הנכד של, הוא הפוגה קומית מתמשכת. נ-נח-נחמן עם כיפה תואמת, מאובזר בלודה (יוליה פלוטקין) המצודדת והבלתי צנועה בעליל. אבל אלה כבר חדשות ישנות, שאותן כבר מכיר מי שצפה בעונה הראשונה. אל העונה הזו מצטרפות דמויות נוספות שמאפשרות לפתל קצת את העלילה ולהמשיך להשתעשע עם כל מה שמסביב.
כשעלתה העונה הראשונה, היה מי שראה בעיני רוחו את הספרים קמים לתחייה. הוא אולי חשב על התמימות ההיא, בישראל המפוחדת דאז, שאפשרה לחבורת ילדי בלורית להביס את הרעים קלי-קלות ולחזור הביתה, למעריצים. כאן ועכשיו זה לא היה עובד. לכן הבחירה של יוצרי חסמבה להוריד במשקל, להקל על הלחץ ובעיקר לשחרר - נכונה. חסמבה, הסדרה, היא מותג מבוגר שלבש אקססוריז למתבגרים ומתעקש ללכת באמצע. קהל יעד? תחליטו אתם.
"חסמבה דור 3", הוט 3, 21:30
רבות דווח אתמול במהדורות החדשות, כמו גם באתר זה, על שחרור "האסירים הפלסטיניים". אסירים, אין מה לומר, זו פוזיציה חביבה. קודם הסתובבו חופשי, אחר כך נאסרו, כעת משוחררים הביתה. "אסירים", כמן חוויה סטרילית, כולה פיוס ודמע, מריחה כמו הסתבכות עם חוק, אבל בשם הצדק. מתחת ל"אסירים" אפשר, אם כך, לקבץ את אסיר ציון נתן שרנסקי ואת האסיר ברגותי.
ה"אסירים" הפלסטיניים אינם אסירים. ההגדרה שלהם ככאלה, חדשותית ועניינית ככל שתהיה, מכבסת מעשי רצח וטרור. הם מחבלים, במקרה הסלחני. הפלסטינים - והדבר מעיד בעיקר על תרבות הפנאי שלהם - נהנים להכתיר מחבלים כגיבורים לאומיים. כשזה מגיע לצד הישראלי, הופך הדיווח על "אסירים" - כאילו זה גנב רכב וזה שדד בנק - לבעייתי. כך גם הרבה יותר קל לרוצח חייל להסתובב ברמאללה, חופשי-טרי, ולהודיע לכתב חדשות 2, אוהד חמו, שהוא ממש, אבל ממש בקטע של שלום.
"אני לא מאמין באלימות, למה אלימות? ", אמר לחמו. חמו, מצדו, התפעל. "למה אלימות, אבל הבנאדם רוצח", נזכר אורן וייגנפלד.
שחרור המחבלים הפלסטינים, כל הערוצים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם