"אבודים באסיה": תסתכלו עליהם ותראו אותנו
"אבודים באסיה" לא מנסה להסתיר את עובדת היותה הגרסה הישראלית הברורה ל"משפחה בהפרעה". יחסים משפחתיים מעוותים? קפיטליזם חזירי בלתי נתפס? ההוכחה הסופית כי טבע האדם רע מיסודו? כולם שם, בתוספת ניחוח ישראלי שמעניק לכל העסק אווירה של סאטירה, שלעיתים באה על חשבון הקומדיה. במילים אחרות - יותר משהיא מצחיקה, "אבודים באסיה" מאוד קרובה ללהיות מדויקת. מדויקת עד כאב
הדמות המרכזית שמזיזה את העניינים היא אשתו של אדי, אפרת (עינת שרוף, בתפקיד טלויזיוני ראשון שגם מתאים לה כמו כפפה ליד). היא עושה זאת באמצעות אחיה, שוקה (יגאל עדיקה), סגן ראש מועצה שנכנע לכל דרישה מופרכת של המשפחה, אבל גם אוהב ליטול יוזמות כושלות. היא, יחד עם בתה ליהי (נעמי פרומוביץ), משחקת מאחורי הקלעים של מוסדות שונים כדי להשיג אישורים, לתמרן – הכל למען "האני פאואר סנטר", פרויקט הנדל"ן היוקרתי.
אחרי שאדי וקסלר, שעד עכשיו התעסק בעיקר בחיסול מתחרים בתחום הביגוד, מבין שהחברה בצרות צרורות, מתקבלת ההחלטה לזמן מבאזל את הבן - ארון (מעיין בלום, שכמעט ולא זכה לזמן מסך בפרק הראשון), אלוף במרוצי מזחלות שלג וכנראה גם סוג של גאון פיננסי הלומד שם במכללה יוקרתית. התפקיד המוטל על ארון הוא, כמה מפתיע, לא להוציא את החברה מהברוך, אלא לשמש מנכ"ל צעצוע במקרה ותצטרך זו לתת דין וחשבון.
במקביל, ממשיכים צליל ויניב לטפח את הזוגיות שלהם כאשר הם נאלצים לבלות יום ביומו בדירה לדוגמא בתוך איזה קניון נידח, לדגמן לסקרנים שבאים לקניות בסוג של גרסה מוקטנת של "האח הגדול". כבר באמצע הפרק צליל מקבלת החלטה חשובה שאמורה להשפיע על כל חייה וכמובן לקדם את הקריירה המשגשגת שלה (רמז: יש לזה קשר למשולש אוהבים)."לא חשבתם להקים עמותה? זה א'-ב' של שוחד!", זועק אדי וקסלר אחרי שמגלה את האמצעים בהם השתמשו אשתו ובתו, כדי להשיג את אישורי הבניה הנדרשים.
"משפחה בהפרעה" פוגשת את הישראלי הממוצע. "אבודים באסיה"
אם יש לכם תחושה חזקה של דה ז'ה וו, אז זה לא במקרה. משפחת וקסלר היא סוג של אדפטציה ישראלית למשפחה מתבוללת אחרת בתפוצה, משפחת בלות' האמריקאית מ"משפחה בהפרעה" ("Arrested Development"), שבמשך שלוש עונות התקיימה בעיקר מקומבינות ובעונה הרביעית הפכה פשוט לסוג של מטרד די מעיק. להבדיל ממנה, ב"אבודים באסיה" יש רק שישה פרקים, דבר שמכתחילה מחסל אצלה את הסיכוי להשאר על המסך שלנו מעבר לזמן בו היא רצויה או להמאס על קהל צופיה.
העונה השנייה של סאגת משפחת וקסלר צועדת על הדרך הבטוחה לשחזור הצלחת העונה הראשונה: מדובר אותו צוות כותבים ברובו (יובל שפרמן, איתי רייכר, אילן שפלר, בתוספת מבורכת של רועי עידן), אותה חברת הפקות ("אנדימול ישראל" – לשעבר "קופרמן הפקות") וכמובן אותו קאסט של שחקנים – צחי גראד, רותם סלע, עידן חביב ושרון שטרק (יחד עם עינת שרוף, יגאל עדיקה, מעיין בלום ונעמי פרומוביץ, שהצטרפו לסדרה רק בעונה הנוכחית).
"אבודים באסיה" מציבה בפנינו מראה, פשוטו כמשמעו. העצוב בכל הסיפור הוא כי לא מדובר במראה עקומה, כפי שנהוג לחשוב כאשר מדובר בסאטירה. להיפך, מדובר במראה ישרה לגמרי, חסרת רחמים או בושה, המוצבת בדיוק רב מול פרצופינו. משפחת וקסלר מייצגת את הישראלי הממוצע - לא זה היפה או המכוער, אלא את זה היומיומי, זה מהרחוב: הקומבינאטור, הקסנופוב, המציצן, זה שתמיד בודק עד כמה ירוק הדשא של השכן. ישראלי מצוי דגם 2013.
אז כן, הדיאלוגים עדיין קולעים וקשה למצוא פגמים בסצנות המדויקות להפליא שהביא עלינו הפרק הראשון לעונה החדשה - כל אלו הופכים את "אבודים באסיה" לסדרה איכותית וראויה לצפייה. אך יש משהו בו, בדיוק, אשר הופך את הצפייה בה לקרב אבוד מראש. שכן אל כל פרק צפוי להתלוות בסופו טעם לוואי חמצמץ, מהסוג המוכר לנו מצפייה ב"המשרד" הישראלית, לדוגמה. אותו טעם לוואי שמעיד על כך שלפני כמה דקות צחקנו על עצמנו ואולי, רק אולי, כדאי לנו להפסיק לצחוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם