כשלרוצח היה קוד: פרידה אחרונה מ"דקסטר"
"דקסטר" האיומה החלה את דרכה בתור סדרת להיט, אודות רוצח חביב המנסה לנהל חיים שגרתיים לצד תחביב אפל. היא הסתיימה שלוש עונות מאוחר מדי, כתאונת דרכים תסריטאית שכולה חורים עלילתיים, דם וגילויי עריות. לרגל מותה המבורך, מרינה קיגל חוזרת אל הסדרה שהפכה עם השנים לפארסה מגוחכת, מהזן שנראה כמו פארודיה על עצמו. היו שלום דקסטר, וקחי את הדארק פסנג'ר איתך ביציאה
אחרי אותה עונה רביעית הוצע לרוזנברג, שמסתבר שכל אותן שנים כתבה במקביל ל"דקסטר" גם את לסדרת סרטי "דמדומים" (הייתם מאמינים?), לכתוב עבור סאגת הערפדים המתקתקה את התסריט של הסרט האחרון, "שחר מפציע". היא בחרה לעזוב את "דקסטר" בטענה כי לא תוכל להמשיך לכתוב עבור שני הפרויקטים במקביל, ואם זה לא מספיק, יחד עם רוזנברג עזב את הסדרה גם קלייד פיליפס, הוגה הרעיון של הסדרה.
האם העזיבה הכפולה הזאת גרמה לכך שארבע העונות הבאות, לפי דעתם של רוב מעריצי הסדרה, היו פחות מוצלחות, או שגם רוזנברג ופיליפס לא היו יכולים לעזור לסדרה להמריא אחרי הפינאלה המצמרר, הפתאומי והטראגי כמו הרצח של ריטה באמבטיה מלאת דם לעיני האריסון התינוק? זאת כבר לא נוכל לדעת. האם דקסטר היה מצליח להיפטר מהנוסע האפל אילו ריטה הייתה נשארת בחיים? הפיתרון לכך נמצא בדמיונם של המעריצים ושם בלבד.
אבל בואו נחזור לרגע להתחלה. מיהו דקסטר מורגן? תחת מעטה של מומחה לנתזי דם במשטרת מיאמי, הג'ינג'י החייכן והחברותי כביכול כלפי חוץ, מסתתר לו רוצח סדרתי אפל הפועל לפי הקוד הנוקשה שנוסח ע"י אביו הארי (שלאורך כל הסדרה ממלא שני תפקידים – אחד של מפשר בין הצד המואר לצד האפל של בנו והשני של הרגש האינטואיטיבי המייעץ לו כיצד לפעול).
בעונה הראשונה, תוך שהביס את אחיו הביולוגי כדי להציל את אחותו המאומצת דברה, מבין דקסטר מי המשפחה האמיתית שלו. לאט-לאט המעטה הקשיח שמגן על הג'ינג'י המסוקס בעל הקול השקט והקריפי, מתחיל להיסדק. בעונה השנייה של הסדרה הוא נאלץ לבחור בין בגידה בבת זוג לבין יציבות המשפחה ובשמותיהם - לילה הבריטית החושנית וריטה הביתית והמתוקה כמו פודינג שוקולד) וגם להציל את התחת שלו מרדיפותיו של סמל דוקס. העונה השלישית ממשיכה לעמת את דקסטר עם כל נושא הזוגיות, כשלחייו מתווסף עניין האבהות הצפויה (במקביל על שולחנו עולה מיגל פרדו, שהיה חבר ואף ניסה להיות ממשיך דרכו הרצחנית). העונה רביעית נותנת לדקסטר הזדמנות להבין שאפשר למצוא מקום בחיים לכל דבר –למשפחה, לתינוק החדש וגם לנוסע האפל (באמצעות הנמסיס העוצמתי שלו, ארתור מיטשל, א.ק.א "רוצח טריניטי").
ומה קורה מכאן והלאה? בעיקר התקשקשות מיותרת. אחרי מותה של ריטה דקסטר שבור, לא מוצא את עצמו, זוכה לנחמה קצרה בזרועותיה של לומן (שבעצמה נאלצת להתמודד עם בעיות גדולות מנשוא אחרי שעברה התעללות קשה). לומן היא הראשונה (אחרי אביו, הארי) שרואה את דקסטר בפעולה ונשארת בחיים. בפרק האחרון של אותה עונה דקסטר ולומן כמעט נתפסים על חם ע"י דברה, רק וילון פלסטיק מפריד בינה לבין הגילוי המרעיש על אחיה. דברה בוחרת לא לדעת ונשארת במצב הכחשה/טמטום מתקדם עד סוף עונה הבאה.
בעונה השישית דקסטר תוהה על מהות האלוהים והאמונה. ברגע המכריע ביותר, בסוף הפרק האחרון של העונה, דברה רואה את אחיה מעל קורבן מנוילן היטב על השולחן, הורג אותו בחרב עתיקה. אותו מעטה, שבקושי כבר הצליח להגן על הגיבור שלנו, מתנפץ לרסיסים. דקסטר, קונטרול פריק וחתיכת טיפוס אנאלי, מאבד שליטה ונותן לכאוס בדמות אחותו (שלא מנבלת את פיה, אלא פשוט מדברת ככה) להתמקם בחייו. ומכאן זוהי כבר תחילתו של סוף. רשת שואוטיים מודיעה שהעונה השמינית תהיה האחרונה ולמעריצים נשארו שנתיים כדי להשלים עם כך, אולי שלוש עונות מאוחר מדי.
העונה השביעית של דסקטר מתחילה בתחושה של סגירת קצוות. חייו של הרוצח החביב מתמלאים כאוס, בלבול, תשוקה ואהבה בדמות האנה מק'קיי. עם האנה דקסטר חווה לראשונה את הרגש האמיתי, את התשוקה, את ההבנה שעם הבלונדינית הזאת הוא רוצה להזדקן, אבל הוא כמובן נאלץ לבחור בינה לבין דברה, אחותו בסדרה (וגרושתו במציאות), שמספיקה בין קללה לניבול פה להתאהב במי שגדלה איתו תחת אותה קורת גג מינקות. האנה אמנם נכנסת בשלב מסוים לכלא, אבל הכאוס ממשיך להשתולל כשהבלשית לגוארטה נושפת בעורפו של דקסטר ומצליחה ללכוד אותו בשעת המעשה. למזלו, דברה מתערבת (בשביל מה יש משפחה? או בני זוג? רגע, מה?) והפעם תורה לבחור בין אחיה ללגוארטה. גופתה של לגוארטה נשארת במיכלית בנמל של מיאמי וכך מסתיימת לה העונה השביעית.
אם צריכים לסכם את לסכם את עלילת שלושת העונות האחרונות הללו האלה במילה אחת, רבים היו בוחרים במילה "מקרטעת". הסיבות הרשמיות? דמויות משנה מיותרות שרק מסיחות את הדעת, מהלכים עלילתיים נטולי לוגיקה ואווירת עלבון לאינטליגנציה כללית. בשתי מילים, מדובר בלא יותר מעייפות החומר. במשפט ארוך אחד אפשר לסכם את סופה של דקסטר בכך שהוא היה צריך להגיע, בואו נודה, די מזמן.
וכך נראתה עונה שבע בגילומן של נקניקיות
הפתיחה החזקה של העונה השמינית והופעתה של האם הרוחנית של דקסטר בדמותה של ד"ר אוולין ווגל יצרה אשליה שהנה, חזרה העטרה ליושנה. ושוב, אחרי הפרק הראשון המשיך לו מחול השטויות המביך, מלווה ברדידות משעממת ומעיקה. דומה כי העונה השמינית והאחרונה של דקסטר אספה לתוכה את כל המאפיינים של העונות הקודמות (סוג של הרצה מהירה של כל מה שעבר על דקסטר לאורך השנים): ד"ר ווגל בתפקיד ההורה, אוליבר סקסון בתפקיד האח הפושע, הרוצח הסדרתי המונע ע"י היצר הנקמני (שעל הדרך פוגע בדברה), סגן מרשל קלייטון תזזיתי המנסה להרשיע את דקסטר (ונהרג, כמו הסמל דקס), דברה בתפקיד עצמה – האחות המסורה שמוכנה ללכת על הכל למען אחיה היקר (והפעם באמת משלמת על כך בחייה) והאנה – פאם פאטאל שמערערת את דקסטר וגורמת לו לפעול באימפולסיביות (ולא לפי הקוד הנוקשה של הארי) ובכך לעשות טעות אחרי טעות.
העונה השמינית (ובמיוחד הפרק האחרון שלה) מלאים בסמלים שקשורים לתחנות בחייו של דקסטר: ד"ר ווגל מתבוססת בדמה ודקסטר, גבר בוגר, מתייפח מעל גופתה כאילו הוא שוב נמצא באותה מיכלית בשלולית של דם; על מיאמי מאיימת סופה בשם "לורה" (כמו לורה מוסר, אמו הביולוגית), אוליבר סקסון חולף עם ידיים מדממות על פני משאית קירור ועוד שלל אזכורים לעונות קודמות, גרועות יותר או פחות. אבל את הסמליות הגדולה ביותר מקבלות שלושת המילים "אני אוהב/ת אותך" שדברה אומרת לג'ואי קווין, האריסון אומר לדקסטר על האנה ודקסטר אומר לדב לראשונה בחייו, כאשר היא כבר לא יכולה לשמוע אותו.
הפרק האחרון של דקסטר היה גם התקווה האחרונה של המעריצים לפינאלה הוגן (ולא בהכרח סוף פרווה, טוב ובטוח). ולראייה, שוב נשבר שיא הצפייה של שואוטיים, שעמד על 2.8 מיליון צופים בפרק סיום הסדרה. אך בשל אווירת סוף קורס שהייתה מורגשת באוויר כבר כמעט שלוש עונות, השעה האחרונה של אחת הסדרות הטובות והחזקות שהיו עד כה על המרקע הכילה הרבה מאד רגעים מיותרים: למשל, שיחות-פלאשבק קורעות לב בין דב לדקסטר בתינוקיה (במיוחד כשבמקום תינוק בסצנה הופיעה בובה ודברה חבשה פאה שכאילו נגנבה מגיטי שטיסל). וזה עוד בלי להגיד מילה על כל מה שהתרחש על המרקע אחרי שדקסטר נעלם בעין הסערה. סוף טראגי היה מתקבל באהדה והבנה רבה יותר (ראה ערך "עונה רביעית") מאשר סיומת מאולצת ותמוהה. עוד רגע והיינו מגלים שבעצם דב הצליחה לנשום בכוחות עצמה ולשחות עד החוף. העולם עוד לא התאושש מהסוף של "אבודים". אז למה להעמיס?
אבל אולי התקווה האחרונה שנשארה למעריצי הסדרה (עוד נותרו כאלו?) היא מייקל סי הול, השחקן שהצליח לכבוש את לב צופי הטלוויזיה בשני תפקידים דומיננטיים בסדרות שונות עוד בטרם נכנס לנעליו של הרוצח האיום, כששיחק במשך שש שנים שנים את הקברן ההומו דיויד פישר בסדרה "עמוק באדמה". בינינו, סביר להניח שדמותו של דסקטר תרדוף אותו עד סוף חייו המקצועיים. אבל גם אם לעולם לא יצליח להשתחרר מהנוסע השחור, ייתכן שעוד לא שמענו ממנו את המילה האחרונה. אולי בברודווי יסכימו לקבל אותו חזרה, שם זוכרים אותו כעורך הדין הנוצץ בילי פלין מהמחזמר "שיקגו", כמו גם מתפקידו כמנחה ב"קברט".
אחרי שלוש עונות איומות כל כך וסיום כה מאכזב, אולי זה הזמן להיעלמות קצרה מהשטח ובדק בית רציני עבור השחקן. אחרי הכל, גם כוכבי "סיינפלד" מעולם לא הצליחו להפטר מהקללה, והסוף שלהם עוד לא היה כל כך גרוע כמו זה. להתראות דקסטר, נוחי על משכבך מדממת ומנויילנת ועזבי לעולם שכולו טוב. אנחנו ננסה לזכור אותך מימים יפים יותר, כשלעלילות היה טוויסט סביר ולרוצח היה קוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם