וניה הימן סופרסטאר
הוא נולד ברשת, סומן כהיסטריה ויראלית ומהר מאוד מצא את עצמו מביים את "בקיצור" ל"ארץ נהדרת", פרסומות לפפסי ולבירה מכבי וקליפים לאסף אבידן ועברי לידר. רגע אחרי שחברת מדיה גדולה פיתתה אותו לעבור לניו יורק מספר וניה הימן איך זה להתחרות על בסיס יומיומי בקליפ ביתי של חתול מנגן, חושף את הצדדים הפרועים של בר רפאלי ומוסר לפריים-טיים: תודה, אבל לא תודה
ראשיתו של המערבון ב"דער מענטש", סרטון קצר שיצר הימן במסגרת הלימודים בבצלאל, והוא שפתח את הדלת. "הטוויסט היה לעשות מערבון ביידיש", הוא מסביר. "עשינו את זה ואז דיברו איתי מהקרן לירושלים ואמרו 'רגע, כתוב שם שזו סצנה ראשונה'. קיבלנו מהם מענק לפיתוח תסריט ואנחנו עובדים עליו. אז עכשיו אני עובד במקביל על פיצ'ר חרדי ביידיש. המשך ל'דער מענטש'".
פיצ'ר ביידיש. מתבקש ממש.
"זה חלק מהפולקלור שלנו. אין סיבה לא להתעסק בזה. הקולנוע האמריקני כל הזמן חופר באלמנטים מקומיים, וגם אנחנו שואבים מזה במקום לשאוב ממה שיש לנו. יש לנו תרבות של 3,000 שנה . אלה עולמות שלמים של מיתוסים ודברים מגניבים להתעסק בהם, אבל נראה לי שעדיין לא השתוללו פה מספיק עם הקולנוע. יש עכשיו פיצולי ז'אנרים: פעם היו דרמות משפחתיות וסרטים על הצבא, אבל לאחרונה עושים דברים טראשיים יותר".
את העבודות של הימן - עד לא מזמן סטודנט צעיר בבצלאל - ראיתם קודם כל ברשת. "חיי מדף", שבו הדמויות שעל מוצרי המזון המוכרים מקבלות חיים ומנהלות סמול-טוק במקרר, הוא הסרטון שמשך את תשומת הלב הראשונית. משם גם הגיע לסלון שלכם, דרך סרטוני "בקיצור" ב"ארץ נהדרת" שעובדו לפי אב-טיפוס צרפתי; הימן ביים מערכון בתוכנית, והוא גם חתום על הפרסומת לבירה מכבי ועל הפרסומת הוויראלית המשעשעת לבירה שפירא, שבה שלל דמויות מרגיזות חוטפות בקבוק בירה בראש.
כמעט ארבעה מיליון צפו בקליפ הנפלא שביים ל-"Different Pulses" של אסף אבידן. גם עברי לידר ו-TYP, עדי אולמנסקי ועוד קיבלו מהימן מנה משובחת. והיו גם פרסומות רשת לפפסי ולאפליקציית מיי-צ'ק עם בר רפאלי, היא ולא מלאך, שמגלמת סועדת שבורת לב במסעדה; קליפ מרהיב ללילה לבן, פרסומת לאמריקן אקספרס וסרטון משפחתי שכולו מחווה ל"אמלי" המתקתק. רוצו, רוצו לראות, יש מספיק לכולם. גם לאמריקנים, שהיו השניים שזיהו וחטפו את הימן הישראלי היישר לתפוח הגדול, יש מספיק. הוא עובד עכשיו ב"אינטרלוד", חברה ניו-יורקית שמפתחת סרטוני וידאו אינטראקטיביים.
משך את תשומת הלב הראשונית. "חיי מדף"
ב"אינטרלוד" שלפו את הימן בעסקת חבילה יחד עם הקומיקאי רועי כפרי, הפנים של סרטוני "בקיצור", אתו מתגורר כעת הימן בניו יורק - זינוק רציני למי שהיה רגיל להעלות סרטונים ויראליים מדירות רווקים בנחלאות. "עכשיו אני שכיר אז אני צריך להיות שם, לפגוש לקוחות, להגיש רעיונות", הוא מתנצל, "זה שונה מאוד מפה. שם אתה מגיש כל הזמן מיליון אופציות".
עניין של תקציב?
"התעשייה הרבה יותר גדולה, וזה גם עניין של גישה. בישראל הרבה יותר זורמים. שם מקובעים. הולכים על בטוח, לא מהמרים. על כל רעיון שאתה מביא אתה צריך להביא עוד עשרה רעיונות שייזרקו הצדה כדי שיבחרו את האחד שאתה באמת רוצה. פה יש לך רעיון אחד שאתה חושב שהוא טוב למשהו, סבבה, ילכו על זה. שם אתה צריך להוכיח את עצמך כל הזמן. אתה שום דבר".
זה הדבר האמיתי, הוא אומר. עבודה עם מוזיקאים מוכרים, חברות גדולות, אבל שמות לנפנף בהם לא יהיו פה. "אני חתום על סודיות, ישחטו אותי. אבל זה מרגש. דברים גדולים". ולא שלא היו הצעות בארץ. היו גם היו. "בעיקר פרסומות, גם מוזיקאים", הוא מעיד. "אבל אני אוהב לעבוד לאט אז לקחתי רק מה שמעניין אותי באמת. עשיתי כמה קליפים, פרסומות, לאט כזה. היו הצעות שלא התאימו - או החברות לא התאימו, או התנאים של הקמפיין - שגרמו לי לדחות אותן. לא הגדרתי מה אני לוקח".
המעבר פתח לך את הראש?
"כל מעבר דירה פותח את הראש, מעיר אותך. אני גם מהר מאוד נכנס לשגרה. ברגע שמזיזים אותי למקום אחר זה פותח לי דלת חדשה במוח ומגרה אותו. מבחינתי, לעבור דירה פעם בחודש".
אבל הסיפור, עם כל הכבוד, התחיל פה, בארץ נהדרת. בארץ, ואחר כך גם בתוכנית, ראו את "חיי מדף" והתעניינו. הימן הוקפץ לפסגת הבידור הטלוויזיוני, והוא עדיין סטודנט בן שנתו, כדי לביים מערכון חוץ בתכנית. הימן נגע בטופ בטרם בקע. "זה היה מבלבל", הוא מודה. "לא לגעת בכלל בטלוויזיה ופתאום לקפוץ לתוכנית לא-ריאליטי עם הכי הרבה רייטינג. מאוד מבלבל. זה גם שם אותך במקום אחר מבחינת העין הציבורית. אתה יודע, קל הרבה יותר להיות אנדרדוג. אנשים באים לסרטון שמיוצר ללא תקציב וללא חברה מאחוריו בגישה הרבה יותר טובה. הציפיות הרבה יותר נמוכות, בראש הרבה יותר פתוח. כשאתה ניגש לפריים-טיים אתה ניגש עם משהו מוכן בראש.
"הפריים-טיים הוא לא הנקודה הכי נעימה להיות בה. לא אהבתי את זה. זה מחייב. נוח לי הרבה יותר שמישהו בוחר להיכנס לסרטון שלי או נופל עליו בטעות. אבל כשמישהו מתיישב עכשיו לראות מה יש בתוכנית שהוא מחכה לה - זו לא נקודה שאני רוצה להיות בה. אז יצא שבשלב מוקדם עשינו 'וי' על זה, ובסדר, אפשר להמשיך הלאה. היינו בפריים-טיים, אוקיי".
ביימת מערכון.
"אבל אני לא מרגיש שזו יצירה שלי, כותבים של 'ארץ נהדרת' כתבו את המערכון. ביימתי את זה, כתבתי חלק, נהניתי לעשות את זה. זה המון ניסיון וזה סופר מגניב, אבל אני לא מרגיש שזו יצירה שלי. אני מרגיש הרבה יותר בעלות על שטויות קטנות שאני עושה באינטרנט".
אחרי המערכון הגיעו סרטוני "בקיצור". "בסוף, 'בקיצור' לא שלנו", הוא אומר. "זו סדרה שייבאנו מצרפת. בתכלס זה היה מאופק, זה היה צריך להתאים לפריים-טיים והיינו צריכים כל הזמן לחתוך כל מיני דברים. אנחנו אוהבים לפעמים להתפרע עם בדיחות ולקחת אותן לכיוון שלא תמיד מתאים לכולם. בפרסומת לבירה מכבי, למשל, לקחתי בדיחה שרציתי למתוח אותה לנקודה שמצדי תעצבן חצי מהצופים. לדעתי זה מה שזה עשה. אתה רוצה לרצות את הקהל שלך ואתה רוצה גם לאתגר אותו. לעצבן אותו קצת".
גם במחיר הקומוניקטיביות של הסרטון?
"כן, אתה יודע, אני אוהב את זה שזה לא לכולם. העניין הוא לחדש. לתת אלטרנטיבה למה שאנחנו רואים בטלוויזיה. כשאתה מתעסק בקומדיה אתה מתחיל לראות את התבניות האלה. הן קבועות וחוזרות על עצמן".
אבל הן עובדות.
"וזה גם מעצבן. אנשים אוהבים תבניות. הם מתיישבים מול הטלוויזיה בשעה שהם יודעים שהקומדיה מתחילה, והם מקבלים את הבדיחה כמו שהם רוצים אותה. ההיא מרימה להנחתה, וההוא מנחית. הם יודעים איך זה יהיה. אנשים אוהבים את המוכר. לכן אני מעדיף לא להיות בפריים-טיים, כי שם אתה חייב לרצות, להגיע לאחוז רייטינג מסוים, ואולי אתה לא מחפש את זה".
אחרי הקפיצה למעלה הגיעו ההזמנות לעבודות נוספות, והימן נאלץ להשאיר את בצלאל בצד. הוא עבר לתל אביב והחל לעבוד עם יוצרים נוספים. ב"בקיצור" שיתף פעולה עם הקומיקאי רועי כפרי, אחר כך חבר לכפרי וניב מג'ר שאחראים לסדרת הסרטונים "ניצה ולחם". בסרטון האחרון השתתף גם אחד, אסי כהן. "הוא מקצוען בקטע מטורף", מעיד הימן. "הוא מגיע, מבין את הסיטואציה ומוציא ממנה את הדבר הכי קומי שאפשר להוציא. הוא בא, דופק עבודה, מספר את הבדיחות ומסיים. רציני, שקט, צנוע כזה. אתה יודע, מפתיע לראות קומיקאים במצב שהם סופר-שקטים ולא מצחיקים. אני מסתובב הרבה עם רועי וניב, 'ניצה ולחם', ואנשים מצפים שיקרעו אותם מצחוק. זה לא קורה. הם לוקחים את הקומדיה שלהם ברצינות".
מצד שני, עבדת גם עם הקומיקאית בר רפאלי.
"זה היה נחמד. נורא שונה לעבוד עם טאלנט כמו בר רפאלי. אלה סטנדרטים אחרים. מסדרים לה את השיער כל הזמן, הכל צריך להיות פיקס, זה שונה. פחות אלתורים", הוא צוחק. "צריך לתקתק עבודה. אבל וואלה, היא זרמה עם תסריט די מופרע, אז כל הכבוד לה. היא בדיוק נמצאת בנקודה הזאת שכל הזמן שופטים אותה. כשאתה בפרונט אז אתה על המוקד, אתה מפחד לעשות דברים, ולמרות זאת היא זרמה עם רעיון מופרע. חוץ מזה, היא הייתה חמודה מאוד".
מקצוען, שקט ולא מנסה להצחיק במציאות. אסי עזר במערכון של ניצה ולחם
הימן, כולה בן 26, כריזמטי אבל לא מתלהם. יודע מה הוא רוצה, רהוט, מיטיב להסביר אסתטיקה, ועוד יותר מזה, להגיש אותה חמה וטרייה. איש שיחה נעים, חביב, בגובה העיניים. הקפיצה ברגע מהכוך הסטודנטיאלי לקוקפיט של הבאזז הציבה אותו גם מול צדדים אחרים של חשיפה. מצד אחד - יוצר עצמאי, לא מחויב, מפה לאוזן. מנגד - בונה פתאום קמפיינים לחברות גדולות.
כמו תמיד, עדת המאנפפים קפצה מדי פעם בתלונות. עולם הפרסום, אחרי הכל, הוא מגרש קפיטליסטי עוין. "עשיתי פאקינג פרסומת לחברת אשראי, יש נורא מזה?" צוחק הימן. "ברור שיש דברים שלא אעשה. האגודה למלחמה בסמים? לא. הם התקשרו אליי ורצו שאעשה להם קמפיין. חבר'ה, המטרה היא לא מוסרית כבר. באמת, יש קווים אדומים. אני לא משתף פעולה עם ציד המכשפות הרפובליקני הזה.
"בעניין של מסחור, אתה יודע, זה שטויות במיץ. אתה יודע איך זה, לעשות את האמנות שלך ולקבל עליה שכר שהוא לא שכר סמלי? תחשוב שאני נשאר בנקודה שבה אני ילד שיושב על הרצפה ומקשקש ציור, מראה להורים שלו והם נותנים לו כסף על זה. תחשוב שבזמן שכולם צריכים להתבגר אני זוכה לעשות שטויות ולקבל על זה שכר".
יש הרבה שמעדיפים אותך עני מרוד אבל נאמן להשד-יודע-מה.
"ברור, אמן נראה הרבה יותר טוב כשהוא מיוסר ועני. אם אני רוצה לקחת את הזמן עם כל עבודה שלי וליהנות מהיומיום, אז אני צריך לעשות פרסומת פעם ב-. תראה , חלק מהקליפים עלו לי כסף. צריך לאזן את זה. זה כאילו למכור את נשמתך אבל וואלה, אני לא רואה בזה משהו רע. היופי בפרסומות הוא שיש תקציב. זה לא כמו פעם. זה לא שאני עובד בפרסום בשנות ה-90 ודוחף מסרים תת-הכרתיים בגרון".
משרדים גדולים בארץ פנו אליך?
"היו כל מיני הצעות שלא התאימו לי. בניו יורק זה מתאים לי, כי אצלם הפרסום הוא לא החלק העיקרי. פרסום אמנם מחזיק אותם, אבל העניין הוא להפיץ את הטכנולוגיה, סרטונים אינטראקטיביים. לא הייתי הולך לעבוד קבוע במשרד פרסום. זה לא בשבילי. זו פרנסה, אבל יש גבול - עד כמה הנפש שלך יכולה להישרף. אני מניח שזה מדכא בשלב מסוים. עניין של נוחות. היו המון דברים שהיו מחייבים מדי או שהיה כיוון כללי נוקשה מדי. נחמד כשיש 'בריף' פתוח מראש, כמו עם הלילה הלבן.
"גם לא באמת מעניין אותי מה פרסמתי. אני מפרסם פרסומת, את התוכן שלה. משנה לי אם זה בירה מכבי או שפירא או גולדסטאר? משנה מה הברנד שלה? אני מייצר פרסומת. רוב הדיון בפרסומת של מכבי היה אם הבירה טעימה או לא. עזוב שעל זה עשיתי את הפרסומת, ודי מפגר שהדיון היה על זה. תגובה פבלובית כזאת. זו פרסומת שהשקעתי בה המון כדי שהיא תיראה כמו מיליון דולר, אנשים חשבו שזה בתקציב ענק. בפועל זה בתקציב של פרסומת רשת. פרסומת של ג. יפית עולה פי שלושה. לא בזבזנו שום כסף, הכל צולם פה בדרום תל אביב, חלטורות, חלק עם המצלמה שלי".
זה מדהים, התגובה האוטומטית של אנשים. 'בירה מכבי, טעם של פיפי'. מה אכפת לי מה הטעם או המוצר? אני מייצר תוכן, פרסומת. מעניינת אותי הביקורת על התסריט, על הצילום, הבימוי. זה העניין בעולם הפרסום - בסוף אתה מפרסם משהו ובזה אנשים מתעסקים, במה פרסמת. אנשים לא מצליחים לנתק את התוכן".
"משנה לי אם זה בירה מכבי או שפירא או גולדסטאר? אני מייצר פרסומת"
אולי בגלל המגרש הביתי של הימן - הרשת - הריגוש סביב זהות המפרסמים והקמפיינים מוזר לו. ברשת, במקום שהתוכן סוחף וזורם ומציף - חתולים מנגנים לצד גנגנאם סטייל וגארי יורופסקי - הכל משמעותי כשם שהכל ארעי ובר-חלוף. לכן, ממילא, מדד האיכות מטושטש. "גם חתולים מנגנים זו אמנות בפני עצמה", הוא פוסק. "צריך מסננת רצינית מאוד".
ובסוף זה יכול להיות סרטון שלך מול חתול מנגן. איפה אתה נמצא?
"אי אפשר להבין את זה, כמו שאתה לא יכול לחזות ויראליות. בכל פעם שמישהו ניסה להגדיר מה זה ויראלי, משהו בא ושבר את זה. אנשים הגדירו כבר ש'ויראלי' הוא עד שתי דקות. יצא 'קוני 2012' והביא לך סרטון ויראלי של חצי שעה. אף אחד לא חזה שגנגנאם-סטייל יגיע לשני מיליארד צפיות. ובכל פעם בא משהו כזה. זו אמנות. זה לא פחות דאדא מלשים משתנה במוזיאון. זה מדהים בעיניי. גם אנשים שמעריצים את גנגנאם-סטייל לא יודעים למה. משהו שם תפס אותם. קודם כל, זה אחלה קליפ. לא מת על השיר אבל זה אחלה קליפ. זה ישב על משבצת נכונה. זה העניין. לתפוס איזו משבצת שעוד לא תפסו.
"אנשים בנו לעצמם מסננות ויראליות מובחנות הרבה יותר. אנחנו יודעים לאן להתחבר כדי לקבל את מה שחם. אני בטוח שרוב הצפיות של גנגנאם-סטייל הן כי זה להיט. אנשים נכנסים כי הם רואים שלמשהו יש המון צפיות. כדור שלג".
מצד שני, זה עדר לייקים נודד. הכל ארעי.
"נכון. זה גם אתה מול עצמך. אתה לא יכול לדעת איך אנשים מגיבים כשהם רואים את הסרטון שלך. אולי הם מגיבים כמו שהם מגיבים לחתול מנגן. זה לא מבאס, כי היתרון באינטרנט הוא הארכיון, הוא כמו גלריה במוזיאון. הסרטון יושב שם, יש לו תיקייה, מקום משלו. מכל מקום בעולם אתה יכול להיכנס אליו. אני בטוח שאמנים בעבר היו שמחים שאנשים היו מגיעים ליצירה שלהם במוזיאון וכותבים תחתיה מה הם חושבים עליה. הרי אמנים כל הזמן מבקשים פידבקים. הם היו קוראים בשקיקה את הביקורת בעיתון. היום פחות אכפת מהביקורת כי כל אדם הוא מבקר, כל אחד כותב מה הוא חושב.
"זה מדהים: אתה שם משהו בטלוויזיה, אין לך מושג. אתה מקבל רייטינג ואיזה מבקר טלוויזיה היפסטר כתב שהוא שנא את זה כי החברים שלו שנאו את זה. מי קורא את זה כבר? למי אכפת? ביוטיוב כל אחד הוא מבקר טלוויזיה".
מילת הקסם: ויראליות. קחו את הימן, תבינו כמה דברים חדשים. לא רק הפריים-טיים, הגמר הגדול, הרייטינג ששוב (לכאורה) שבר את מחסום ה-40 אחוז . תשומת הלב האינטרנטית, ועוד יותר מזה, האנשים שמסוגלים לצוד אותה, הם האקס-פקטור האמיתי. תשומת הלב של ההמון נודדת אט-אט מהטלוויזיה, מלוח השידורים, למסכים הקטנים והניידים.
"גם אנשים שמעריצים את גנגנאם-סטייל לא יודעים למה"
"היכולת לייצר קמפיינים ויראליים היא אמנות בפני עצמה. לפעמים זה טריקים זולים. אני לא יוצר כדי שדברים יהיו ויראליים, אני יוצר דברים שמעניין אותי ליצור ויצא שהכיוון שלי הוא דברים שנהיים ויראליים, אז מגניב, אחלה, אבל זה לא הכיוון. זה לא שההצלחה היא מספר הצפיות. תראה, הקליפ של אסף אבידן עוד מעט בארבעה מיליון צפיות, אבל הדברים האלה כבר לא נמדדים לפי מספר הצפיות אלא לפי הפידבקים".
מבחינתך , איזה סרטון הרים אותך?
"ללא ספק,'חיי מדף' היה הפריצה, אבל למזלי היו כמה דברים לפני כדי שזה יוכל להחזיק ולא יהפוך לסרטון חתולים שנעלם. כלומר 'חיי מדף' הצליח, אבל אנשים היו יכולים לחזור אחורה ולראות את המערבון החרדי, בירה שפירא, 'בקיצור'. היה אפשר לחפור אחורה ולראות שיש יצירה שנמשכת ולא משהו חד-פעמי. אבל כן,'חיי מדף' היה הפריצה מבחינתי. פתח דלתות".
הוא ירושלמי, שם נולד וגדל. הוריו, יעקב ופלורנס הימן - הוא רופא, היא אנתרופולוגית - עלו מצרפת. בית דתי-לאומי, אבל "פתוח מבחינה רעיונית". ארבעה ילדים, וניה השלישי. למד בבתי ספר דתיים, עד שבתיכון מאס אבל לא העז לחתוך. "למדתי בהרטמן, תיכון תורני, די אליטיסטי", הוא מספר. "אתה יודע, דברים מתנגשים. זה לא אני, זו לא מערכת הערכים שלי לסקול הומואים או כל מי שלא שומר שבת. שמע, ההורים שלי הם צרפתים ליברלים. דתיים אורתודוקסים לכל דבר, אבל רעיונית הם ליברלים. גדלתי על סרטים ומוזיקה מכל העולם. לא על דברים שהם רק שלנו, לא עם המחשבה שיש רק עם יהודי. דתיים, ככל שהם ליברלים, הסיכוי שהילדים שלהם יחזרו בשאלה גדול יותר, כי יש סתירה בין השניים. אתה לא יכול להאמין בשניהם".
אחיך חזר בשאלה לפניך.
"נכון, מין פורץ דרך משפחתי. זה 'אישיו' אצלנו, החזרה בשאלה. אמא שלי אנתרופולוגית והיא חוקרת עכשיו דתל"שים וחילונים שלומדים יהדות. היא חקרה אותי, את כל החברים הדתל"שים שלי. היא עוסקת בחרדים שהיו צריכים לעזוב הכל, אז יש בזה הרבה התעסקות בבית.
"אנחנו מפוצלים אבל לא באמת מפוצלים. אחותי הגדולה גרה בשומרון, ארבעה ילדים. הילדים שלה אפילו מככבים בקליפ של אסף אבידן. עשיתי מוהוק לאחד מהם, אבל עדיין הייתי צריך לשמור לו על הפאות. יש קטע בהתחלה שרואים אותו עם מוהוק ופאות מתנפנפות ברוח. הם כוכבים של ההתנחלות שלהם, הילדודס האלה. בדיוק כתבו עליהם ב'אל מגזין' בצרפת. העורכת של המגזין כתבה שהיא ראתה את הקליפ שלושים פעם ושהיא הייתה חוצה את העולם כדי לפגוש את הילדים האלה. היא התאהבה בהם. אין לה מושג ששניהם מתנחלים מהשומרון".
כוכבי ההתנחלות. הקליפ ל-"Different Pulses" של אסף אבידן
את מה שבתיכון לא העז, בצבא החליק בקלות. אחרי שנת שירות בגרעין של הצופים הדתיים בטבריה הצטרף הימן לגרעין נח"ל, ומשם, במסלול הקבוע, לגדוד 50 של הנח"ל. "אתה יודע, חברון, שכם. דברים לא נעימים". פרט , נמק. "שמע, אתה לא יכול לחיות כל החיים שלך בתל אביב ולחשוב שאתה יודע מה הולך שם, או לחלופין לגור בהתנחלות ולחשוב שיש לך מושג מה קורה במקומות אחרים. זה מפתח תפיסה פוליטית, דתית, הכל מתערבב. המקום הזה משנה לך את האישיות. אתה רואה דברים לא נורמליים. תקוע בין הפטיש לסדן, ילד עם נשק".
יצאת ומחקת?
"התעלמתי מזה הרבה זמן. מתישהו אתה חוזר לזה, מנסה לשחזר סיפורים, מה קרה שם, מה הלך. הייתי הקשר של המ"פ, שכל הזמן חיפש אקשן. אנשים צריכים ללכת, לראות, להבין מה קורה, מה הן נקודות הרתיחה פה. בצבא חזרתי בשאלה. יצאתי חילוני".
כבר עשור הוא חילוני, אבל להוט לסנתז את הבסיס היהודי-דתי לעבודות שלו. כאן גם חוזר הקטע עם היידיש. עניין של רקע. "בדיוק בגלל זה מעניין אותי ליצור את הסרט. אני כותב אותו עם גון בן ארי, סופר, ונתן שוטנפלד, שהוא המנהל שלי. בכתיבה אנחנו מתעסקים בהמון שאלות תאולוגיות, מתוך רצון להכניס את זה לקונטקסט קולנועי יותר רחב".
בטלוויזיה עברנו כמה גלים של סדרות דתיים.
"דברים טובים, יצירות טובות. אני פשוט מרגיש שלא מספיק חופרים במקום הזה. זה במקום מכבד מאוד כלפי הדת, זה לא רע. יש המון יצירות עם כל מיני גישות לדת, אני פשוט מחפש משהו, לא יודע, אחר. יש כל כך הרבה מדרשים, אגדות ומיתוסים להתעסק בהם. ליליות, שדים, גולם. יש לנו הרבה".
מה הלאה? קודם כל קולנוע. "השילוב מעניין אותי", הוא אומר. "לעשות סרט, ובמקביל לעבוד על פרסומת ולצלם שטות ליוטיוב עם חברים בבית. אני מת להיות באולם קולנוע ולראות את זה על מסך ענק, אפילו אם זה יהיה סרטון מיוטיוב שיוקרן בקולנוע. התחושה הזאת, שצופים ביצירה שלך כמו שאתה רוצה שיצפו בה, ולא באייפון בלי סאונד. אתה משקיע בסאונד, באפקטים לפרטי פרטים, ומישהו רואה את זה בעבודה, אז הוא מוריד את הסאונד ורואה את זה על מסך קטן בפייסבוק.
בקרוב על מסך הקולנוע? היימן מביים את בר רפאלי
"יש דברים ששלחנו ב-HD לטלוויזיה , פתאום מישהו הגביר את הקונטרסט, הרס את התמונה, חתך את הסאונד במקום הלא נכון. היו הרבה פאשלות. הפרק האחרון של 'בקיצור' היה חתוך. וזה היה פרק נורא מסובך. התחילו אותו מהאמצע. אין צופה אחד שהיה יכול להבין".
זוועה .
"ראיתי את זה ואמרתי 'או מיי גוד'. אבל יאללה, חפיף. זה חלב שנשפך. בגלל זה העניין הוא שליטה, והיופי ברשת הוא שזה לא חד-פעמי. גם אם מישהו ראה את זה בעבודה, הוא יכול יום אחד לחזור הביתה ולשים על HD במסך מלא ולשמוע את זה ברמקולים, כי זה שם. בטלוויזיה, זה היה, וזה נעלם. לך תחפש את זה אחר כך באינטרנט, מפוקסל במאקו. האינטרנט ניצח, בקיצור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם