הזירה הלשונית: מי אמר שצהלית היא שפה גברית?
מתי נדד המאכער ממחוזות ההסכמה למחוזות הגינוי והשלילה? וגם: האם הדעה הרווחת שרוב הישראלים טועים בזכר ונקבה במספרים נכונה? (קבלו רמז: התשובה מפתיעה)
מאכער היא מילה ביידיש, ופירושה המילולי "עושה" או "מבצע". היא שכפול של המילה הגרמנית macher, שלה פירושים רבים: איש ביצוע, מנהל, מחליטן ומשפיען. כלומר, מילה חיובית עד מאוד. גם המילה היידישאית אינה בהכרח שלילית. במילון היידיש של צאנין היא מוגדרת "מסדר, איש קשרים". מילון בן יהודה בן אמוץ מגדיר מאכר כ"אדם פעיל, בעל השפעה, מנהל, ראש", והציטוט: "אני אתן לך פתק אל אלמוגי, הוא מָכֶר גדול בהסתדרות". במילון אבן שושן מובאות שתי הגדרות: "ביצועיסט, אדם היודע לסדר עניינים"; וגם "אדם היודע לקדם דברים אצל פוליטיקאים, מוסדות ציבוריים וכדומה". ההגדרה במילון הלועזי עברי אומרת: "מאכער = אדם רב פעילויות, שיש לו השפעה על גורמים שונים; בעל תפקיד חשוב; בעל מהלכים וקשרים".
לעומת ההגדרות החביבות האלה, ויקימילון מביא הגדרות שלהן אופי שלילי: "אדם המוכשר בשיווק ומכירה, בעל תווי אופי טיפוסיים עממיים, ולרוב בעלי קונוטציה שלילית", וגם: "אדם שעסקיו מפוקפקים, או שביצוע עסקים עימו ידוע כ"לקיחת סיכון". ציטוט לדוגמה: "ארנולד המאכער הזה מכר לי וספה, ובדרך הביתה התפרק לה גלגל. ידעתי שאל לי לסמוך עליו". ב"מילון הסלנג המקיף" של כותב המדור משנת 2005 מובאת רק הגדרה שלילית: "מתווך, עוסק בפעילות עסקנית מפוקפקת", ויש ציטוט של מיכאל קליינר משנת 2002: "המאכרים האלה הולכים לעיריות, מאתרים קרקעות בכל מיני פטנטים" גם המילה היידית מָאכֶרַיי מופיעה במילון הנ"ל, ומוגדרת "אווירה של עסקנות נכלולית", הציטוט של קובי אריאלי: "אסור שיתפתה אחר הצעות המאכערים והגזלנים שידיהם רב להם במאכעריי של העברת טסטים". לצד אלה, הופעות המילה בתקשורת ובדיבור היומיומי היום הן שליליות בעיקרן.
מתי אם כן נדד המאכער ממחוזות ההסכמה למחוזות הגינוי והשלילה? בעיתון 'דואר היום' של איתמר בן אבי נכתב בשנת 1927: "נפגשתי בשבוע הזה ביהודי סוחר הגון מתל אביב. מאכער שלם בוועד הפועל של יהודי פולניה בעירו". כאן הכבוד גדול, ואילו במעריב משנת 1963 כבר מצאנו כותרת "מאכער של מס הכנסה הוכנס לכלא לשמונה שבועות". נראה שהמפתח הוא בעצם השימוש במילה היידישאית. מאכער נתפס כמקצוע יהודי גלותי ואיבד מהכבוד שרחשו לו בעבר. היום לא נותר לו בדל של כבוד, והוא נע על הגבול שבין התחום האפור של קידום עניינים שלא על פי הנוהל לבין התחום הפלילי, כולל אבק שוחד.
איך אומרים מאכר בעברית?
גידי וייץ כתב במאמר בהארץ: "מאכערים כאלה אפשר למצוא היום בכל חור: במינהל מקרקעי ישראל, במשרד הפנים, בוועדת סל התרופות. לא ירחק היום ויהיו לנו מוציאים ומביאים משוכללים גם באזורים הסטריליים של בתי המשפט והמשטרה. באיטליה קוראים לזהraccomandato . איך קוראים לזה בעברית?". המילה האיטלקית שהביא וייץ פירושה "ממליץ", מילה נייטרלית דווקא. בעברית ובשימושים ישראליים בלעז מצויים כמה מילים אפשריות:
לוביסט. הגירסה המהוגנת של המאכער. בעוד המאכער פועל במחשכים, הלוביסט פותח משרדים מפוארים במגדלים יוקרתיים, גובה תמורת חשבוניות סכומי עתק, ומסתובב בכנסת ובמוסדות הממלכה בחליפה ועניבה. מה שמוכיח שכדי לשנות תדמית נדרש רק מושג גלובאלי המדיף ריח אמריקה. עדיין השם, כמו מקורו "לובי", מזכיר לנו שהלוביסטים, השתדלנים והמאכערים מתכנסים במסדרונות ובמבואות, אבל אינם מוזמנים לטרקלין.
מוציא ומביא. מקובל ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית. המקור דווקא מכובד, במדרש: "יש שר אחד מעולה מכל השרים, מופלא מכל המשרתים, דבריאל ה' שמו, שהוא ממונה על גנזי ספריו והוא מוציא ומביא דלוסקות [תיבות, ר.ר.] והוא פותח ונוטל את הספרים".
שתדלן. המילה הקרובה ביותר לענייננו. יש לה כבר ותק לא קטן, היא מופיעה בפנקס ועד ארבע ארצות מן המאה ה-17, ופירושה שם מליץ יושר, לצד המילה שתדלנות. מנדלי מן המאה ה-19 כבר מלגלג על המקצוע: "שתדלנים העוסקים בצרכי ציבור, כביכול". יל"ג המשכיל מדבר על חוצפית שהוא "שתדלן הצדיק", אחד העם כבר מזהה את הפיחות במקצוע: "השם שתדלן היה לכנוי של גנאי המעורר שׂחוק ולעג על שׂפתי הדור החדש". בעברית החדשה נוצרה המילה המקבילה "שדלן", אך היא לא נקלטה.
הביטוי "שתי שקל" הפך סימן היכר של הישראלי העילג. הדעה הרווחת היא שכולנו, זקן וטף, טועים בזכר ונקבה במספרים, או כדברי הקבלן שהעירו לו על כך שאמר "אני בונה חמש בניינים", ענה "אני בונה אותם או אתה?" אתר מעמ"ד מאפשר לבחון את הסוגיה עם פחות דעות קדומות. האתר הזה, הפתוח לציבור, דוגם שיחות של ישראלים ללא כל תיקון ושינוי. היוזם והמוביל של האתר הוא פרופ' שלמה יזרעאל. דורון רובינשטיין ועינת גונן בחנו את השיחות באתר כדי לבדוק הכצעקתה: האם באמת הישראלים טועים תמיד?
המסקנות מופיעות במאמר רחב יריעה, ולהלן כמה ממצאים. מקום לאופטימיות? הכל בעיני המתבונן. נקודת המוצא הראשונה, שעליה כבר עמדו חוקרים שונים, היא שהשיבוש הוא כמעט תמיד במילים בזכר, המקבלים מספר בנקבה. כלומר, הישראלי המשבש יאמר "עשר שקל" (ולא עשרה שקלים), "חמש בתים" (ולא חמישה בתים), אבל כמעט שלא יאמר "חמישה מילים" (במקום חמש מילים) או "שלושה ילדות" (במקום שלוש). לפי רובינשטיין וגונן הסיבה לכך איננה שאנחנו מעדיפים צורות בנקבה, אלא שהצורה בנקבה נחשבת סתמית, כיוון שהיא הפשוטה יותר. העיקרון הזה חל במידה פחותה על הזוגות אחד-אחת, שניים-שתיים והמספר הפרובלמטי שמונה.
ביתר המספרים בדקו החוקרים את המילים בזכר באתר, והגיעו לממצא סטטיסטי מעניין: 63% מהמקרים הישראלים משתמשים בצורה הנכונה, ב-37% הם שוגים. טוב או רע? עדיין מדובר על שיבוש רווח, אבל הטענה של גלעד צוקרמן לפיה בעוד דור תתבטל ההבחנה בין זכר ונקבה במספרים מוגזמת.
ממצא מעניין במחקר הוא במקרים שבהם המספר מופיע בלי שם העצם שאליו הוא מתייחס. במקרים אלה כמעט תמיד יבוא שיבוש. דוגמה לשיחה על מספר חדרים בבית הארחה באיטליה:
- כנראה זה עשרים וארבעה... עשרים ושמונה חדרים
- אז כמה חדרים?
- עשרים ושש.
כלומר, כאשר מדברים במפורש על חדרים (זכר), המספר יהיה בזכר. כשהחדרים אינם מפורשים, המספר עובר לצורת הנקבה, שהיא הצורה הסתמית, כאמור. תופעה דומה מתרחשת במספרים המציינים כסף: אומרים באתר "שמונים וחמישה דולר", אבל "שמונים וחמש" בלי שמציינים שמדובר בדולר. עם זאת, השקל מופיע כמעט תמיד בנקבה, בעיקר כשמדובר בבוגרים של עד שש שנות לימוד: "עשר שקל", "תשעים ותשע שקל" ועוד. יש טענה שהסיבה לכך היא המעבר מהלירה לשקל, שהרי אומרים "תשע לירות", אבל החוקרים מפקפקים בכך ומביאים הוכחה. בעבר נטו לומר "עשר גרוש", כמו בשיר השכונה של חיים חפר, למרות שגרוש הוא זכר. השיבוש הזה מוכר גם במחקרים.
ההפתעה לטובה נרשמת כשמגיעים למספר שתיים. כאן קובעים החוקרים שרוב רובם של הדוברים בעברית שומרים על הצורה התקנית. גם במספרים אחרים התמונה סבירה. לצד "ארבעה כוכבים", "עשרה ימים" ועוד, אפשר אמנם למצוא צורות עילגות כמו "שלוש שבועות" ו"ארבע ימים" אבל אלה במיעוט.
איך אומרים בצהלית ארבעה חודשים?
חריגה בתמונה הזו היא שפת חיילים. חיילים, מסתבר, משבשים לתיאבון. גם עורכי המחקר מצאו שבשיחות חיילים השיבוש נפוץ יותר, ובעצם, בלעדי. ארבעה צעירים ששלושה מתוכם חיילים, השתמשו במספרים בצורה הלא תקינה, בעוד רוב הדוברים האחרים השתמשו בצורה התקינה.
הממצא הזה תואם גם מחקר שאני עורך עתה על השפה הצבאית. השימוש במספרים בנקבה לשמות בזכר רב, והדוגמאות רבות:
"אתה בראש חושב זה כולה שלוש קילומטר".
"שלוש דפים מילאו עלי".
"כבר הייתי הורג איזה שבע אנשים".
בספירת הפז"ם החודש יופיע תמיד במספר הנקבה:
"אם אתה הולך להיות קצין אתה חותם עוד שנה ארבע"
"ארבע חודש צעיר, אחר כך צעיר בכיר".
ועוד כהנה וכהנה.
מי אמר שצהלית היא שפה גברית?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם