סיפור הפרברים: נאמן למקור, רלוונטי כתמיד
אף שהפקת ברודוויי של "סיפור הפרברים" שמועלה כעת במשכן לאמנויות הבמה אינה אלא חיקוי מדויק של המקור, היא עובדת מצוין גם היום. אך מה עלינו להסיק אם מסריו של מחזה שנכתב לפני חצי מאה רלוונטיים לימינו אנו?
יצא שראיתי בשבוע שעבר גם את הגרסה החדשה של "רומיאו וג'ולייט", סרטו של האיטלקי קרלו קרלי, וגם את הביצוע הבימתי החדש מברודוויי של "סיפור הפרברים", המועלה כעת במשך עשרה ימים במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. לא לגמרי מפתיע, אבל עדיין מעורר השתאות, איך בכל פעם מחדש מצליחה הטרגדיה הרומנטית הזו, שמקורה בסיפור של תומס גוארדטי מהמאה ה-15, עוד בטרם נכתב מחזהו הקאנוני של שייקספיר, לעורר עניין.
עבורי לראות את "סיפור הפרברים" בגרסתו החדשה בבימויו ג'ואי מקנילי, המשחזרת את המקור מברודוויי 1957, זהו סוג של מסע בזמן. אמנם בשנה ההיא הייתי פעוט, וב-1961, כשיצא למסכים סרטו עטור האוסקרים של רוברט ווייז עוד לא ממש עמדתי על דעתי, אבל "סיפור הפרברים" היה מוצר בימתי וקולנועי שגדלתי עליו ועל הדיו באמצעות כלי התקשורת המצומצמים שפעלו אז בארץ.
כבר אז הפכו הנאמברים המוזיקליים של היצירה, בעיקר אלה מהסרט בכוריאוגרפיות של ג'רום רובינס, על פי הטקסטים של סטיבן זונדהיים ולחניו מעוררי ההשראה של לאונרד ברנשטיין, לסטנדרטים שתפסו את מקומם בפנתיאון הקלאסי של שירי מיוזיקלס נצחיים. "אמריקה", "מריה", "הלילה", "עכשיו", "יד אחת לב אחד", "אי שם", "יופי לי" וכל השאר. אגב, הסרט הפך ללהיט למרות שחסר הפי אנד - נתון הוליוודי טיפוסי וכמעט הכרחי להצלחה באמריקה באותם ימים.
[bigpic]
סיפור הקונפליקט בין המשפחות בוורונה מונטגיו וקפולט ב"רומאו ויוליה", הועתק על ידי רובינס, ברנשטיין והמחזאי ארתור לורנץ למאבק בין כנופיות רחוב ניו-יורקיות בשנות ה-50. האחת "הטילים", ילידי אמריקה ממוצא פולני, והשנייה "הכרישים", מהגרים פורטוריקנים.
כאשר מתפתח רומן לוהט בין טוני, לשעבר חבר "הטילים", המתבקש לחזור ולסייע לחבריו באחד העימותים עם יריביהם, לבין מריה, חברת "הכרישים", עולה המתח בין שתי הכנופיות. עימות פיזי בין החבורות, תככים, מחלוקות ומניפולציות, שנאה וקנאה שמבעירים אש בין המחנות, גורמים לרצח ברנרדו, אחיה של מריה, על ידי טוני, ולבסוף לרצח טוני על ידי צ'ינו, חברו של ברנרדו שנבחר על ידו להינשא למריה.
ל"סיפור הפרברים" סוף אחר מאשר ל"רומיאו ויוליה". ביצירה השייקספירית רומיאו מתאבד בידיעה שיוליה הרעילה את עצמה למוות, והיא מתעוררת ונועצת בעצמה פיגיון כאשר מתברר לה שהוא מת. ב"סיפור הפרברים" מריה נשארת בחיים, מתאבלת, מתייסרת אך נושאת את מסר חוסר התוחלת שבשנאה ובאלימות ואת התקווה לעתיד אחר.
המחזמר מבוים כאמור כתעתיק מדויק של הצגת ברודוויי מלפני חצי מאה, עם הכוריאוגרפיה של רובינס, עם התפאורות הכמעט זהות למקור, בהן דומיננטיות מדרגות המילוט האופייניות לבנייה האורבנית בניו-יורק, עם העיבודים והתזמורים של ברנשטיין, אפילו עיצוב פריטי הלבוש של השחקנים שומר על הטרנדים של אז.
מקנילי יודע איך עושים את זה הכי טוב, שכן הוא היה רקדן-שחקן בהפקת הבמה "ג'רום רובינס ברודוויי", עבד תחת שרביטו של הכוריאוגרף הנודע ואף נבחר לחדש את הכוריאוגרפיה של "סיפור הפרברים" לבית האופרה לה סקאלה במילאנו. מקנילי גם ביים את המחזה במספר מקומות ברחבי העולם, בהם פריז ולונדון.
[bigpic]
למרות שמדובר בחיקוי שלא בא להציג רעיונות חדשים או לספק איזושהי אלטרנטיבה ופרשנות שונה מהמקור, ההפקה המרהיבה והמצוינת הזו מאוד אפקטיבית, לא אנכרוניסטית, ובאופן מפתיע מצליחה לפנות לכל הקהלים (כך עולה גם מחתך הגילים בהצגה בה נכחתי). הוותיקים מתחברים מחדש למה שהכירו ואהבו, הצעירים מגלים משהו שאולי רק שמעו עליו וכעת זוכים להיחשף אליו בפורמט הכי קרוב למקור שאפשר.
הכוריאוגרפיות של ריקודי וקרבות הרחוב, שהיו בזמנם מאוד חדשניים ומודרניסטיים, אמנם נראים היום כטריוויה מובנת מאליה, אך לחניו של ברנשטיין נשמעים רעננים ואותנטיים לא פחות מאשר בתקופה בה נכתבו. שיני הזמן לא פגעו בהם והם מעוררים געגועים למוזיקה האיכותית של מחזות הזמר מפעם, כמו זו שיצרו בני תקופתו של ברנשטיין רוג'רס והמרשטיין, קול פורטר ואחרים.
נדמה רק שכדאי היה לעדכן או לשפץ קצת את תרגומו הוותיק של אהוד מנור, המופיע ככתוביות מתחלפות בסטריפ מעל הבמה. פה ושם הוא קצת צורם. כשהחבורות מזמינות זו את זו ל"כסאח", או כשמריה שרה את "I Feel Prety" מה שמתורגם ל"איזה יופי", זה נשמע קצת רע. אפילו אם בטקסטים באנגלית נעשה שימוש בסלנג של פעם, הרי שהתרגום לא יכול להיות בעברית ארכאית או לא מעודכנת.
כל קאסט השחקנים-זמרים-רקדנים, ובעיקר אנטוני פסטה (טוני), פנלופה ארמסטד-וויליאמס (אניטה, חברתה של מריה), צ'רלס סאות' (ברנרדו), מרק מקילופ (ריף) וניק נריו (צ'ינו), עושים עבודה מצוינת, אבל מתעלה בכריזמה הבימתית שלה ובשירתה בעלת המנעד הרחב ג'סיקה סוזה, בתפקיד הראשי, של מריה.
מעבר לשימור כל מאפייניו של המחזה המקורי, נדמה שרלוונטיות הגרסה החדשה נעוצה בעיקר במסרים של המיוזיקל. עבריינות צעירים, אלימות, גזענות, אי קבלת האחר, קשיי מהגרים בהתערות בחברה חדשה שמסרבת לקלוט אותם, אהבה בין בני זוג שנתקלת באנטגוניזם בגלל היותם ממשפחות בעלות מוצא ומסורת אחרים. נדמה שכל הנושאים שהמחזה מעלה לדיון חיים ובועטים גם כאן ועכשיו.
[bigpic]
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם