אילנה ברנשטיין מוצאת פתרון בדיסטופיה
אילנה ברנשטיין אוהבת דמויות טרגיות אבל לא היתה מתחלפת איתן ונתפסה קוראת באסיפת הורים של בנה וננזפה על ידי המורה
"העיר המזרחית" מתאר סיפור של אהבה כוזבת על רקע חברה דיסטופית. חברה שבה החושים מיטמטמים על ידי סמים מסובסדים ופורנוגרפיה חינמית. על סף ייאוש, מגלה המספרת – בתו של ראש המעבדה האנושית לשעבר – שבן זוגה הבוגדני משמש כצייד ראשים מטעם המשטר, וכי אחותה נפלה קורבן לשיטה והיא מכורה למין כפייתי.
"הרעיון לספר נולד על רקע האקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל", מספרת ברנשטיין. "הוא קדח בראשי זמן רב לפני שהספר נכתב, ומצא את ביטויו ברשימות לא מעטות שפרסמתי באתר העוקץ בשנים האחרונות. אוסיף ואומר כי תחושות קשות של ייאוש וחוסר-אונים הן המנוע שמאחורי הכתיבה, אך המעבר מטורי דעה לרומן הצריך פתרון ספרותי שנמצא בסופו של דבר בדיסטופיה - המורחקת סנטימטרים ספורים מהנעשה במקומותינו".
מהו הספר האהוב עלייך?
"אני אוהבת עשרות, אם לא מאות, ספרים, מסיבות שונות. אך הספר ולמעשה שלושת הרומנים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב במשך השנים הם הטרילוגיה של סמואל בקט: "מולוי", "מאלון מת", ו"אלושם", אף כי בקט לא ראה בהם טרילוגיה, אלא שלושה רומנים העומדים כל אחד בפני עצמו. במשפט אחד אפשר לומר ששלושת הרומנים – כל אחד בדרכו – מצליחים לתאר את תחושות הניכור החברתי, האבסורד הקיומי, והאין מוצא האנושי בשפה שכמו הומצאה להם במיוחד לצורך משימה זו. הרלבנטיות שלהם נצחית".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"יותר מאחד - ספרים וכתבי יד לקריאה גם יחד. 'ראיונות קצרים עם גברים נתעבים' מאת דיוויד פוסטר וואלאס הוא אחד מהם, וזה שאני מתקרבת לסיומו. כמו כל טקסט של וואלאס – בדיון ושאינו בדיון - גם כאן ניכרת החותמת האישית שלו - ברק וירטואוזי למנגינה לא מוכרת על פי רוב. וואלאס הוא אנתרופולוג של השבט האמריקני, לא פחות מאשר דון דלילו, אך ייחודו אינו רק במבט ובסיפור אלא גם בסגנון הסיפר".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"אני ממעטת, אם בכלל, לקרוא ספרים שאני יכולה, ולו בדיעבד, להודות כי נהניתי מקריאתם ולא העזתי להודות בכך. את ההנאה הזאת אני שומרת לקולנוע או לסדרות טלוויזיה".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"הצלחתי לקרוא רבע מ'יוליסס', בקושי, ולא אהסס לומר שאיני מבינה על מה המהומה. המעט שעלי לומר להגנתו של הספר שרבים וטובים ממני מייחסים לו איכויות של יצירת מופת הוא שאילו התמדתי בקריאה והגעתי לסוף היתה דעתי משתנה. לעומת זאת ספריו האחרים של ג'יימס ג'ויס הסבו לי הנאה רבה יותר מפעם אחת".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'פינוקיו – הרפתקאותיה של בובת עץ' מאת קרלו קולודי כילדה הואשמתי, לא אחת, כמי שמרבה לשקר. בעיקר נהגתי לשקר כשאיחרתי לשוב הביתה, או לחילופין להגיע לבית הספר. וכך הפכה שלולית רדודה לאגם שוצף באמצע העיר, ורוח חורפית לסופה טרופית. לאחר הקריאה בפינוקיו אודה ולא אבוש – קורותיה של בובת העץ רדפו אותי, ואף על פי כן לא נגמלתי מהצורך 'לספר סיפורים'".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלפת ל-24 שעות? ולשנה?
"הדמויות הבדיוניות האהובות עלי הן דמויות טרגיות על פי רוב. נשים או גברים שהחיים, פשרם או תכליתם אינם מובנים להם. הדאגה לקיום הפיזי מכריעה אותם. ההתלבטות היא לחם חוקם. נשים וגברים המחפשים אחר חיים השונים מחייהם ומוכנים להפסיד הכול למענם. האם הייתי מתחלפת עם דמויות אלה ולו ל-24 שעות? לא תודה, יש לי די צרות משלי".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אחותי הגדולה שכבר בילדותה הוצמד לה הכינוי – 'תולעת ספרים'. לנוכח הערימות המתגבהות של הספרים ששאלה בספרייה הציבורית, הלכו והתגבהו אצלי ערימות האשמה. אומר בביטחון כי היא, והספרנית מסבירת הפנים שליוותה את קריאתי במשך שנים, הן שתי הדמויות שהשפיעו על הרגלי הקריאה שלי והן גם אלה שעזרו לי לגלות את הנוחם שבקריאה".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"באסיפת הורים של בני. הייתי בעיצומה של הקריאה, בתרגום החדש דאז, של 'אנה קרנינה'. וכיאה לתלמידה סוררת נתפסתי על ידי המורה וננזפתי".
אמא מתה ולא היה לנו מושג מה לעשות עם אבא. ישבנו בדירה, שקודם היו בה אמא ואבא ועכשיו נותר בה אבא, ושתקנו. הוא על הכורסה, אחת מתוך שתיים, ואנחנו על הספה. כל אחד מאיתנו הביט למקום אחר. אני הסתכלתי על הכורסה הריקה, גופה של אמא היה טבוע בה, והבנתי באופן סופי ומוחלט כי המִרְכּזת שדרכה עברו המסרים לא תקשר בינינו עוד. לא ידעתי איך מדברים עם אבא. לא היו לי הכלים. גם אבא לא ידע איך לדבר איתנו. אמא דיברה בשבילו, במקומו. המצב הזה היה נוח לכולם.
אף אחת מאיתנו לא חשבה מה יקרה לאחר מותה. לכולנו, גם לאמא, היה ברור שאבא ימות לפניה, בעיקר בגלל פער הגילים ביניהם, אבל לא רק. במחשבה הזאת התגלמה גם תקווה. תקווה שלא התממשה כמובן. שכן אמא מתה לפני אבא, ובעשותה כן לא זו בלבד ששינתה סדרי עולם — מהבחינה הסטטיסטית יש יותר אלמנות מאלמנים במקום הזה, גם אם חוקי המשחק שלו שונים עכשיו — אלא שהשאירה אותנו להתמודד עם אבא שלא היו לנו תשתיות להתמודד איתו וגם לא רצון.
מחר אתה עובר לבית אבות, אמרתי לו אחרי שתיקה שהיה צריך לשים לה סוף. אבא לא הגיב. העפתי מבט באחותי, אולי תצליח גם היא להוציא מילה מהפה. אבל עיניה היו ממוקדות כזרקורים בטלפון שלה, שחוכמתו, גם אם היא מקפת את המקום המחורבן בלבד, מאפשרת לא מעט דרכי פורקן. מתבונן מן הצד היה יכול לחשוב שחייה עצמם תלויים בטלפון ושהתקת העיניים ממנו כמוה כמוות. יהיה לךָ טוב שם, אמרתי בשביל להגיד דבר־מה, אף כי לרגע לא האמנתי בכך.
אחותי הצליחה לצאת מהמרכז למשך ימי האבל, וכבר רציתי להחזיר אותה למקום שממנו באה. כל השבוע לא הורדתי ממנה את העיניים. השתדלתי לעשות כל מה שאמא היתה עושה אלמלא מתה. רדפתי אחריה בכל אשר פנתה. הרגשתי אחראית לשלומה. מובן שהצלחתי להרגיז אותה. הצלחתי להרגיז אותה בדיוק כמו שאמא לפנַי הצליחה להרגיז אותה. לא נתתי לה מנוח בידיעה שאם אתן לה מנוח אשתף פעולה עם החולשות שלה, אתן יד להידרדרות שלה. ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. לא במהלך ימי האבל, מכל מקום. כשייגמרו ימי האבל, חשבתי, לא רגע לפני, או אז תוכל אחותי לחזור לסורה. לחרבן לעצמה את החיים כמה שהיא רוצה. עכשיו, אחרי שאחרון המנחמים הלך, נפלה עלי עייפות משתקת.
אני רוצה לחזור לעבודה, אמר אבא.
על מה אתה מדבר?
מחכים לי שם, במעבדה.
אף אחד לא מחכה לך, אמרתי ומזגתי לעצמי וודקה כפולה. זרקו אותך משם לפני שנים.
את לא יודעת הכול, אמר. זה בגלל האמא שלך... המחלה שלה. עכשיו הם צריכים אותי.
אף אחד לא צריך אותך, אמרתי.
אני רוצֶה להישאר בבית, המשיך ואמר, מנסה כיוון אחר, כמו היה ביכולתו לשנות משהו. כמו נותר בו משהו מן האב הגדול ומזרה האימה שהיה לפנים.
לא בא בחשבון, אמרתי.
משפחה של מופרעים, אמרה אחותי ונפנתה בהתרסה אל החדר שהיה בעבר חדרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם