הבובות ששברו מוסכמות: ביקור ברחוב סומסום
לכבוד 30 שנה ל"רחוב סומסום" הישראלית, קפץ צח יוקד לביקור על הסט של האחות הגדולה בארה"ב שאירחה את דיוויד בקהאם, שברה את הסטיגמה בנוגע לאיידס ולימדה את הגיל הרך להתמודד עם מוות. וגם: האם אריק ובנץ באמת ביחד?
אובדן ממד הזמן ברחוב סומסום הוא לא רק תוצאה של התפאורה שלא השתנתה והבובות שלא התבגרו. הוא קודם כל רגשי. סוג של הנאה טהורה, מזוקקת, שנוגעת בך במקום הכי אישי, לא משנה אם אתה ילד בן חמש או מבוגר בן ארבעים. חוויה מטלטלת, במובן החיובי, שלוקחת אותך למקומות שכבר הספקת לשכוח: אותן שעות של צפייה עם האחים על הספה בבית ההורים, אותה בובה של קרמיט הצפרדע שהייתה מונחת על המיטה במשך שנים, או הפוסטר של אריק ובנץ שהיה תלוי על הקיר. כל אחד והזיכרון שלו, כל אחד והחווייה שלו, אף אחד לא יכול להישאר אדיש.
על הסט מתרוצצים זה לצד זה הבובות המוכרות לצד הילדים שמתחלפים בכל כמה שנים. ילדה נכה מוסרת כדור לילד בריא, ילדה בהירת שיער עומדת לצד בן מהגרים בעל חזות דרום-אמריקנית וילדה שחורה משחקת עם ילד לבן. לימוד אותיות ושינון מספרים משתלבים עם מסרים חינוכיים של פתיחות חברתית וסובלנות הדדית.
היום זה נראה טבעי, אלא שלא תמיד זה היה ככה. הניסיון לשלב מסרים חברתיים בתוכנית בידור לגיל הרך נכנס לא פעם מתחת לעור של לא מעט קבוצות בארצות הברית שלא ממש ידעו איך להתמודד עם התוכן החינוכי שהועבר לילדים האמריקנים. ב-1970, למשל, כשעל הסט הופיעו יחד ילד שחור וילדה לבנה, החליטו הפוליטיקאים במיסיסיפי הדרומית לאסור את שידור התוכנית במדינה. הכרזת המלחמה של הפוליטיקאים הלבנים והשמרנים נגד תוכנית הילדים הפופולרית הכתה גלים בארצות הברית והובילה לביטולה של ההחלטה השנויה במחלוקת ולהחזרת התוכנית לאוויר.
אלא שהחזרת התוכנית לא שמה סוף למתיחות הגזעית שנקשרה לא פעם בשמה. באותה שנה התעוררה מחלוקת נוספת סביב רוזוולט פרנקלין, בובה אפרו-אמריקנית שקיבלה פינה משלה על תקן מורה ב"בית הספר היסודי על שם רוזוולט פרנקלין". הרעיון שפרנקלין שחור העור ילמד את הילדים בבית על מדינות ביבשת אפריקה, התקבל במורת רוח בקרב צופים רבים. אלה ראו בדמותו הסוערת וברעמת שיערו הפרועה ביטוי נוסף לסטריאוטיפ השלילי שממנו סבלו לא מעט צעירים שחורים בראשית שנות ה-70. בעקבות כך החליטו ראשי התוכנית לבטל את הפינה.
כמה שנים לאחר מכן עברה התוכנית גיור ועלתה לישראל, ובימים אלה היא חוגגת 30 שנה.
יותר מארבעים שנה אחרי עליית הגרסה המקורית, האמריקנית, לאוויר, ואחרי כ-150 פרסי אמי, ממשיכה רחוב סומסום לחולל לא מעט סערות. הפעם מי שקמים עליה הם לא יושבי הדרום השמרנים אלא דווקא אנשי הצפון הלבן והבורגני, בראשותו של מיט רומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות האחרונות. רומני הקים על עצמו לא מעט אויבים כשבמהלך אחד משלושת העימותים עם הנשיא ברק אובמה הכריז מול עיניהם המשתאות של עשרות מיליוני צופים אמריקנים על כוונתו להוריד את השאלטר על הפקת התוכנית האהובה.
"אני מצטער, ג'ים, אבל אני מתכוון להפסיק את המימון של ערוץ הטלוויזיה הציבורי (PBS)", פנה רומני למנחה, ג'ים לרר, מהעורכים הבכירים בערוץ. "אני אוהב את ערוץ הטלוויזיה הציבורית, אני אוהב את 'ביג בירד' (הציפור הצהובה הגדולה מרחוב סומסום המשודר בערוץ, צ"י), אני אפילו אוהב אותך. אבל אין לי שום כוונה להמשיך להלוות כסף מסין כדי להמשיך לשלם על דברים כאלה", חרץ.
עד מהרה התברר כי הייתה זו אמירה אומללה מצדו של רומני, שהציגה אותו בעיקר באור נלעג. הניסיון לפתור את חוליי הכלכלה באמצעות הפסקת המימון לתוכנית הילדים האהובה בהיסטוריה של ארצות הברית, שלפי סקר שנערך ב-1996 זכתה ללא פחות מ-95 אחוזי צפייה בקרב ילדים אמריקנים, נתפס ככפירה באחד מעמודי התווך המרכזיים של התרבות המקומית וסייע למתנגדיו להציג אותו שוב כפוליטיקאי קר התלוש מההוויה המקומית.
זאת ועוד, מנתונים שפרסמו ראשי הערוץ ומפיקי התוכנית עלה כי התקציב לתוכנית מגיע ברובו ממימון פרטי, כשבסך הכל, מתוך 130 מיליון דולר בכל שנה מגיעים מכספי משלם המסים רק 7.9 מיליון דולר. "מיט רומני רוצה לפטר את ביג בירד כדי לחסוך 0.00014 אחוז מהתקציב", נכתב בציניות בכותרת אחד העיתונים המקומיים.
בד בבד העלו תומכיו של ברק אובמה תשדיר בחירות בטלוויזיה שהתייחס בסרקסטיות לאמירה. "עבריינים, תאבי בצע", נשמע קריין בעל קול הבריטון על רקע מוזיקת רקע מאיימת. "וגאון הרשע שמתעלה על כולם? רק לאיש אחד יש האומץ לקרוא לו בשמו. גדול, צהוב, איום אמיתי לכלכלה שלנו. מיט רומני יודע שהסכנה לא תגיע מוולסטריט, היא תגיע מ'ססמי סטריט'. מיט רומני: נלחם באויבים, לא משנה איפה הם מקננים", התלוצץ התשדיר על חשבונו של מנהיג הרפובליקנים.
שנה אחרי הבחירות נראה קרול ספיני בעיקר משועשע מכל הסערה שקמה סביב דמותה של הציפור הצהובה בגובה שני מטרים וחצי שהוא מדובב ומפעיל במשך כל השנים. הוא מסתובב באולפן הצילומים נינוח ומחויך, מחליף תלבושות בין שתי הבובות שהוא מגלם, ביג בירד ואוסקר הרטנון (מפלץ נרגן ירוק, חסר אף, שמתגורר בפח אשפה), ונהנה מכל רגע.
שיערו לבן כשלג, זקן מעטר את פניו, גבו שפוף מעט, הליכתו איטית. במבט ראשון הוא נראה תלוש מעט מהאווירה הצעירה והתזזיתית שמאפיינת את אולפן ההקלטות. אלא שספיני הוא לא רק בשר מבשרה של התוכנית, אלא גם היחיד שעדיין משתתף בה מאז עלתה לאוויר לפני 44 שנה. בשנה הבאה, הוא מספר בגאווה, יחגוג יום הולדת שמונים. מעניין שהאיש שמגלם את אחת הבובות המפורסמות בעולם הוא כמעט אלמוני. הוא לא מבקש פרסום ולא רודף אחר התהילה.
לא מפריע לך שאחרי כל כך הרבה שנים, כמעט אף אחד לא יודע מי אתה?
"אני לא אשקר, היה יכול להיות נחמד להיות מפורסם ליום אחד. אבל רק ליום אחד. לא מפריע לי שלא יודעים מי אני. תראה, כבר 44 שנים אני עושה את זה. העולם השתנה, אני הזדקנתי ורק ביג בירד נשאר בן שש. אני לא מפסיק לפגוש אנשים שמספרים לי שהם צפו בתוכנית כשהיא עלתה לאוויר, ועכשיו, אחרי 44 שנים, הם צופים בה עם הילדים והנכדים".
מה חשבת על דבריו של מיט רומני נגד המשך שידור התוכנית?
"זה נתן לנו לא מעט פרסום חיובי, ובסופו של דבר הוא עזר לנו. הוא בעיקר הזיק לעצמו עם ההערה הזאת, ולי זה נתן את האפשרות להיות בסטרדיי נייט לייב, שזה נחמד. אני חושב שאם היית שואל את ביג בירד מה הוא חושב על מיט רומני הוא היה אומר, 'מה, יש בחירות? יש דמוקרטיה? ואני חשבתי שאין לנו בחירות, חשבתי שיש לנו מלך'".
על אף גילו, ספיני נכנס ויוצא מהבובות שהוא מגלם בטבעיות של מי שלובש בגדי עבודה בבוקר. שלושה חודשים בשנה הוא מצלם באולפן ההקלטות בקווינס שבניו יורק, ובשאר הזמן הוא בסיבובי הופעות ובאירועים ברחבי ארצות הברית. הדיבוב לדמויות, למי שתוהה, נעשה בקולו במהלך הצילומים, ולא באופן מלאכותי באולפן העריכה.
בתור מי שהיה שם מהפרק הראשון, אתה יכול להבין את השינוי הגדול שחוללה התוכנית בתרבות האמריקנית?
"אתה יודע, תמיד רציתי להיות מורה, זה היה החלום הגדול שלי מגיל צעיר. ורק בשנים האחרונות, אחרי עשרות שנים שאני עושה את אותו התפקיד, הבנתי שבעצם הגשמתי את הייעוד שלי. שביג בירד נעשה למעין מורה שלימד דור שלם של ילדים קטנים המון דברים, כולל את האותיות ואת המספרים. וזה עובד. אני לא חושב שאפשר להתווכח עם זה. כשהייתי קטן, מערכת החינוך ציפתה מהתלמידים ללמוד את האותיות כשהם מגיעים לכיתה א'. היום מצפים ממך להגיע לבית ספר כשאתה כבר מכיר את האותיות והמספרים, ואין לי ספק שהסיבה העיקרית לכך היא רחוב סומסום".
הקרדיט שמבקש ספיני לנכס לרחוב סומסום, כמי שהגדירה מחדש את קצב ההתפתחות של הילדים האמריקנים, לא נובע מחשיבות עצמית אלא מעשרות מחקרים שנכתבו על השפעתה המשמעותית של תוכנית הילדים המוערכת. אי של איכות טלוויזיונית בים של מסחור לגיל הרך.
מבחינת יוצרי התוכנית, ג'ון קוני ולויד מוריסט, זו לא מקריות אלא תהליך מחושב ומתוכנן היטב ששם לו למטרה מהרגע הראשון ליצור תוכנית ילדים חינוכית מסוג אחר. תהליך המחקר הראשוני נמשך לא פחות משנתיים, ובמהלכן נבחנו התכנים בקפידה. מי שהופקד בשנות ה-70 על המשימה היה פרופ' ג' ראלד לסר מהחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרווארד. גם היום מתגאה התוכנית בצוות מומחים וחוקרים קבוע שעובר ומאשר כל תסריט שמופק לשידור.
"המודל של יועצי חינוך ומומחי מקצוע לצד מפיקי טלוויזיה הפך את התוכנית למוצלחת", מסבירה קרול-לין פרנטה, המפיקה הראשית. "צריך להבין שברגע שיש תסריט לפרק חדש הוא הולך במקביל גם למפיקים וגם ליועצים החינוכיים שעוברים על כל שורה בעלילה, מחווים דעה ומגישים דו"ח מפורט לגבי מה שהם חושבים ומה צריך לשנות. בסופו של דבר ההערות שלהם מגיעות למפיק שמחליט מה להכניס ומה לא. וזה איזון עדין, כי מצד אחד אתה רוצה לוודא שהתוכנית מצחיקה את הילדים אבל במקביל אתה רוצה לוודא שמעבר להנאה הגדולה הם גם לוקחים איתם משהו חינוכי מהתוכנית".
מנתוני הצפייה נראה שיש לכם צופים גם בני שנה וחצי ושנתיים. לא מוקדם מדי לדבר על תכנים חינוכיים בגיל הזה?
"אתה צודק, ואני חושבת שזה אולי האתגר הגדול ביותר שלנו כיום. תוכנית הלימודים שלנו יועדה לילדים בגן חובה, רגע לפני שהם הולכים לבית הספר, וזה הגיל שבו הילדים יכולים להפיק הכי הרבה מהתוכנית. הסיבה לירידה בגיל היא שההורים היום לא יכולים לחכות לרגע שבו הם יצפו בתוכנית יחד עם הילדים שלהם. הם מחכים לחזור עם הילדים לסדרה שהם צפו בה בתור ילדים, אז הם מתחילים לצפות בה איתם בגילאים צעירים יותר ויותר. וגם כי הם סומכים עלינו ועל התכנים שלנו".
אולי הפכתם לכבדים מדי, בעוד שלילדים מתאימים תכנים קלילים יותר כמו ברני הדינוזאור או דורה, ששיעורי הצפייה שלהם גדולים משל רחוב סומסום?
"מה שבאמת קורה הוא שיש היום לילדים הרבה יותר אפשרויות לבחור מתוכן. כשהתוכנית עלתה לאוויר אני זוכרת שהיו רק רחוב סומסום ו'השכונה של מר רוג' רס'. אני אהבתי את רחוב סומסום ואחותי אהבה את השכונה של מר רוג'רס. היו רק שתי אפשרויות. אבל מה שאנחנו רואים היום הוא שברגע שילדים נחשפים לרחוב סומסום הם כן אוהבים את התוכנית, רק שיש הרבה יותר ערוצים ותחרות. עם זאת עדיין יש תשוקה גדולה מאוד לדמויות בסדרה. אנחנו מציגים את התוכנית לילדים בגני ילדים, מראיינים אותם אחר כך, מדברים איתם, והתוכנית מתקבלת באופן חיובי מאוד בקרב ילדים קטנים".
למרות האופטימיות של פרנטה, ברור שמשהו קורה לסדרה הפופולרית שדורגה בשנים האחרונות רק במקום ה-15 בנתוני הצפייה של תוכניות הילדים בארצות הברית. מה שנחשב לאיכות טלוויזינית איבד בדרך, כך נראה, לא מעט מהצופים הקטנים, שנדדו לתוכניות אחרות, קלות יותר לעיכול ופשוטות יותר לצפייה.
ברחוב סומסום המשיכו לאתגר את הצופים הקטנים ולהעלות את הרף, שבחלק מהמקרים, יש הטוענים, הורם גבוה מדי. אחת הדוגמאות הידועות התרחשה ב-2006, ביום האיידס הבינלאומי. בגרסה הדרום אפריקנית של התוכנית החליטו לעמת את הצופים הקטנים עם המחלה הקטלנית. לצורך כך התארח בתוכנית לא אחר מאשר ביל קלינטון. הנשיא לשעבר הופיע לצד הבובה המקומית, קאמי, וזו חשפה בפניו כי היא נשאית איידס. בהמשך התוכנית נראה קלינטון כשהוא מעודד ילדים לא לחשוש לחבק ילדים אחרים הנושאים את הנגיף ומפציר בהורים לשוחח עם ילדיהם על הנושא.
במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטה לחשוף את הילדים לנושא האיידס?
פרנטה: "בהחלט. זה עשה שירות מדהים לדרום אפריקה, כי באותה תקופה היא סבלה מסטיגמה גדולה מאוד בעניין האיידס. המטרה של הפרק הייתה לשבור את הסטיגמה בנוגע למה זה אומר להיות נשא איידס. הרבה ילדים בדרום אפריקה חשבו אז שאתה יכול להידבק באיידס כשאתה נמצא באותו חדר עם מישהו חולה. מהבחינה הזאת הפרק השפיע מאוד על הקהילה המקומית וסיפק מידע חשוב. ואולי, וזה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות, אולי זה פתח דיאלוג על מה זה אומר שיש למישהו איידס".
אז למה הפרק שודר רק בדרום אפריקה ולא בארצות הברית?
"כי בארצות הברית איידס הוא תופעה נפוצה פחות ודומיננטית פחות בחיי הילדים המקומיים. זה מה שכל כך יפה בתוכנית, שאפשר להתאים את התכנים לכל מדינה ומדינה לפי הצרכים של הקהילה המקומית".
דוגמה קיצונית לא פחות אירעה ב-1983 בארה "ב. מפיקי התוכנית החליטו לספר למיליוני הצופים הזאטוטים על מותו של מר הופר, בעל המכולת השכונתית, שגולם בידי השחקן ויל לי, שהלך לעולמו שנה קודם לכן. הפרק עצמו, "להתראות מר הופר", שודר בערב חג ההודיה של אותה שנה (שעת צפיית שיא) כשהסצנה הזכורה ביותר הייתה כשביג בירד הבין בפעם הראשונה שלא ישוב לראות עוד את חברו הטוב. הפרק שודר פעם אחת בלבד ומאז נגנז.
אחת הטענות נגד התוכנית הייתה שהיא פוזלת לקהל המבוגרים: אחד מסימני ההיכר של רחוב סומסום היה אירוח של כחמש מאות ידוענים במשך השנים. דיוויד בקהאם, אופרה וינפרי, השחקנית נטלי פורטמן, מגיש מהדורת החדשות בריאן ויליאמס וארבע מהנשים הראשונות של ארצות הברית, ברברה ולורה בוש, הילארי קלינטון ומישל אובמה - כל אלה באופן טבעי מושכים את תשומת לבם של הצופים המבוגרים, אך אלמוניים לגמרי לקהל הילדים הצעיר. ואם זה לא מספיק: התוכנית אף הפיקה פרודיה קצרה על סדרת הדרמה למבוגרים "מד מן", המציגה את הבובות כאנשי פרסום משנות ה-60.
למה חשוב לכם לשמור על הקשר עם ההורים?
פרנטה: "זה החלק הקסום של התוכנית. כשאני אומרת לאנשים איפה אני עובדת תמיד אני מקבלת תגובה נסערת או זיכרון אישי, זיכרון של אנשים שצפו בתוכנית בתור ילדים ועכשיו הם צופים בה עם הנכדים שלהם. זו תוכנית שמעוררת הרבה רגשות, והעובדה שההורים רוצים לחלוק אותה עם הנכדים והילדים שלהם היא דבר מרגש".
אבל את מבינה שלבת שלי, בת הארבע, ממש לא אכפת מסלבריטי כמו בריאן ויליאמס, מנחה החדשות הכי מפורסם בארצות הברית, כי בשבילה זהו גבר מבוגר בחליפה ועניבה שמגיע משום מקום.
"נכון שהמטרה שלנו היא למשוך את ההורים כשאנחנו משלבים דמויות כאלה. הסיבה לכך היא שמחקרים שעשינו מוכיחים שהאפקט החינוכי גדול הרבה יותר כשההורים צופים בתוכנית עם הילדים. אם ביל קלינטון מדבר על האות מ', המטרה היא שגם אחרי שהתוכנית נגמרת האבא או האמא ידברו עם הילדים שלהם על מילים שמתחילות באות מ', ובכך ירחיבו את האפקט הלימודי של התוכנית. אבל החוכמה היא שהמפורסמים לא יבואו על חשבון הילדים. לכן כשאנחנו מביאים כוכבים כאלה אנחנו תמיד דואגים לשלב בדיחות, כך שהילדים ייהנו גם אם לא יודעים במי מדובר. זה האתגר הגדול, לכתוב לילדים בני שנתיים ולמבוגרים בני ארבעים ושתיים באותו זמן".
נושא אחר שהפך בשנים האחרונות לדומיננטי וטעון בחברה האמריקנית, וקיבל ביטוי מסוים ברחוב סומסום, הוא הנישואים החד-מיניים. בהקשר הזה עלו לא מעט סברות בנוגע לזהותם המינית של אריק ובנץ, כולל שמועה מלפני כשנתיים על מיסוד הקשר בין השניים, ברוח גל החקיקה הליברלי ששוטף את ארה"ב.
מפיקי התוכנית נמנעו מלהתייחס לנושא הרגיש, למעט הודעה קצרה ששללה את הדיווחים והדגישה כי "אריק ובנץ חברים טובים. הם נוצרו כדי להראות לילדים קטנים ששני אנשים שונים באופיים יכולים להיות חברים טובים. אף על פי שהם מזוהים כדמויות גבריות ונושאים לא מעט תכונות אנושיות, הם עדיין בובות ולכן אין להם נטייה מינית".
אולי באמת הגיע הזמן להעלות את העניין בתוכנית, בדיוק כשם שלא נרתעתם מלדבר על איידס בדרום אפריקה.
פרנטה: "אנשים אולי מדברים על זה כל הזמן, אבל הדגש שלנו הוא על מה ילדים מדברים או צריכים לדבר. בדרום אפריקה היה מצב שילדים הלכו לגן עם חברים שלהורים שלהם או לשכן שלהם היה איידס. ברגע שזה משפיע על החיים של הילד בגן זה משהו שאנחנו רוצים להתמודד איתו בתוכנית שלנו. אבל נטייה מינית היא לא חלק מהחיים של ילדים בגן ילדים בארצות הברית, ולכן זה לא נושא שאנחנו רוצים להתמודד איתו. אני גם חושבת שזה מה שמעניין בקשר לבנץ ואריק. הדמויות בתוכנית מתקבלות אחרת אצל כל אחד. אנחנו מייצגים פתיחות באופן כללי, ואחד הדברים הכי גדולים שעשינו, כמותג או כתוכנית, הוא לייצג פתיחות לאנשים עם נכויות, וזה משהו שרוב התוכנית לגיל הרך לא עושות".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם