רחוב סומסום הישראלי: סיסמוגרף תהליך השלום
אחרי שכבשה לבבות בשנות ה-80 פנתה רחוב סומסום לעסוק בכיבוש בשנות ה-90 והתוצאות בהתאם. השתקפות הסכסוך בנעלי קיפי
לישראל הגיעה "ססמי סטריט" האמריקנית בשנות ה-70 המוקדמות. הצופים הישראלים קיבלו על המסך דמויות אמריקניות ויצורים אמריקניים למהדרין, כשהם מדובבים לעברית. שום שינוי לא נעשה בסדרה, למעט השם שהוצמד לה - "רחוב ההפתעות". רק בשנות ה-80 הוחלט לתקן זאת וליצור גרסה ישראלית של ממש. היוזמה לא הייתה מקומית, אלא של מפיקי הסדרה האמריקניים, שפנו בעניין לטלוויזיה הישראלית. כך נולדה "רחוב סומסום" הראשונה, סדרה של 195 פרקים ששודרה בשלוש עונות בין 1983 ל-1987.
הגרסה הישראלית כללה גם מערכוני בובות שהופיעו במקור האמריקני ורק דובבו לעברית, אולם כל השאר היה מתוצרת כחול-לבן. המסגרת הייתה מעין שכונה ישראלית, על הטיפוסים השונים המסתובבים בה. את מקום הבובה "ביג בירד", המככבת במקור האמריקני, תפס ברחוב הישראלי קיפי בן קיפוד (בגילומה של השחקנית שרי צוריאל), שהפך לסמל הסדרה וגם לסמל של ישראליות. יוצר הבובה, האמן אבנר כץ, גם הופיע בעצמו בסדרה כאבנר, בעל בית הקפה השכונתי, הסמוך למחילה של קיפי. בשלב מסוים אבנר וזוגתו בסדרה חנה (השחקנית חנה רוט) עזבו את הרחוב, ובית הקפה עבר לידיו של גבי, בגילום השחקן גבי עמרני.
עוד בובה בולטת - למעשה בולטת בהרבה מקיפי האנמי-משהו - הייתה מוישה אופניק (ז'יל בן דוד) המעצבן והזועם. מוישה הוא מפלצת שעירה החיה במכונית מקולקלת שנתקעה באמצע השכונה, ובגרסה חדשה יותר הוא מתגורר בפח זבל פשוט. הוא מתלונן בלי סוף, מרבה להשתמש במילה "אוף", ומציק לכל מי שנקלע לסביבתו. מוישה הוא מעין ערס כל-ישראלי ולא עדתי, ובסדרה מצוין שהוא בן דוד של אוסקר - מקבילו האמריקני.
מכל גלגוליה של הסדרה הישראלית הראשון הוא הזכור ביותר, שכן הוא הוקרן בעידן הערוץ היחיד שהכל צפו רק בו. ההצלחה הייתה גדולה כבר מהרגע הראשון. לחנויות יצאו תקליטים עם שירי התוכנית, ודמותו של קיפי כיכבה על ציוד לבית הספר, ביגוד, מצעים למיטה וכמובן נעלי בית משובצות, שהחלו להיקרא "נעלי קיפי".
הגלגול הבא היה מפתיע: המפיקים האמריקנים יזמו גרסה ששמה "שלום סומסום", הפקה ישראלית-אמריקנית ששילבה שחקנים משתי המדינות. שתי עונות כאלה צולמו, ושודרו בשנים 1992-1988. בגרסה הזו, שנועדה בתחילה לשידור בארה"ב, כל השחקנים דיברו באנגלית, כולל הישראלים. רק בשלב מאוחר יותר, לקראת השידור בישראל, נוסף לסדרה דיבוב לעברית.
הגרסה השלישית, שהופקה בשנים 1999-1998, שוב ביוזמה אמריקנית, כבר ביקשה להיות חלק מהתהליך המדיני באזורנו. כשברקע מרחפות עדיין שאריות מתקוות אוסלו, צולמה התוכנית החדשה בשיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים. בחמישים פרקי "רחוב סומסום - שארע סימסים" תואר רחוב יהודיערבי משותף, ושיר הפתיחה שהלחין שלמה גרוניך כלל גם שורות בערבית. את תפקיד קיפי, שהוחלט כי הפעם יהיה בעל קול גברי, גילם השחקן גל פרידמן. לצדו כיכבה בובה חדשה, דאפי (עירית שילה), קרובת משפחה של הקיפוד המיתולוגי.
הניסיונות להפיק את הסדרה המשותפת החלו עוד בתקופת ממשלת רבין, ואף זכו לעידוד מהנשיא האמריקני ביל קלינטון, שהגדיר זאת "צעד חשוב לקידום השלום". במשך שנתיים וחצי גובשו התכנים בידי העורך הפלסטיני דאוד כותאב, הבעלים של חברת ההפקה PenMedia, וצוות ישראלי בראשות דולי וולברום. שני "רחובות" צולמו במקביל - אחד ישראלי והאחר פלסטיני. הבובות של כל צד היו אמורות לבקר ברחוב האחר, אולם הצוותים לא הצליחו להגיע להסכמה כיצד לבצע זאת. המפיקים האמריקנים, שממש כמו בתהליך המדיני שימשו מתווכים בין שני הצדדים, העלו הצעת פשרה: הבובות ייפגשו בפארק ניטרלי. הפלסטינים סירבו. "הם רצו לדעת למי שייך הפארק לפי הסדרה", סיפרה דולי וולברום בראיון לניו יורק טיימס. "אמרתי להם שאני לא חושבת שילדים בני שלוש עד שש ישאלו את השאלה הזו, אבל דאוד כותאב אמר שילדים פלסטינים יניחו שמדובר בפארק ישראלי".
כותאב הציע להציב בלב הפארק גדר נמוכה, ודיירי רחוב סומסום ייפגשו רק משני צדיה, בלי שרגלו של האחד תדרוך בצד האחר. הפעם הישראלים סירבו. שוב עלה הרעיון של ביקורים הדדיים ברחובות, אך הפלסטינים דרשו שהדמויות הישראליות יגיעו אך ורק בהזמנה מראש, כי "הישראלים היחידים שמגיעים בלי הזמנה הם מתנחלים", כפי שאמר כותאב.
האירועים בעולם האמיתי יצרו טלטלות גם בהפקה הטלוויזיונית. כשרבין נרצח ותהליך אוסלו המקרטע נקטע, צוות ההפקה הפלסטיני החל לטעון שישראל ממילא לא רוצה שלום, ולכן אין טעם ליצור תוכנית אוטופית ולא מציאותית שמרמה את הילדים. לאחר שנתניהו נבחר לראשות הממשלה, שלושה מחברי הצוות הפלסטיני קמו ועזבו. צילומי הסדרה הפכו למעין סיסמוגרף של תהליך השלום. בכל פעם לאחר פיגוע או הטלת סגר בשטחים, נפגעו בדרך זו או אחרת צילומי הסדרה שנועדה לבטא את רוח הסכמי אוסלו.
באפריל 1998 שודרה סוף-סוף התוכנית. כותאב, שטען שהישראלים מנצלים אותו ואת צוותו, החליט להעלות גרסה מקוצצת. וכך, למרות ההפקה המשותפת, שודרו שתי תוכניות שונות מאוד: בטלוויזיה החינוכית הישראלית שודר בכל יום פרק בן חצי שעה, בעוד ברשות הפלסטינית הוקרן פעמיים בשבוע פרק של 15 דקות. השידור נעשה ברשת כבלים מקומית, שכן הרשות הפלסטינית אסרה בתוקף על הקרנת הסדרה בטלוויזיה הרשמית שלה.
גם בתכנים היו הבדלים: רחוב סומסום הישראלי שם את הדגש על סובלנות וכבוד הדדי, בעוד ב"שארע סימסים" נושאים אלו היו פחות חשובים, והדגש העיקרי ניתן לענייני כבוד ומורשת. הכוכבים בגרסה הפלסטינית היו בעל חנות תיקונים ששמו סלים, ולצדו בובות הילדה חנין והתרנגול כרים. דיירי הרחוב הוצגו כחברים של דיירי רחוב סומסום הישראלי, אף שהמציאות מאחורי הסדרה הייתה רחוקה מלהיות חברית. בדיעבד נטען ששתי הגרסאות זכו לפופולריות רבה, ואצל הילדים הפלסטינים דובר על רייטינג של 70-60 אחוזים , אך ספק רב אם המיזם קידם בפועל דו-קיום בין יהודים לערבים.
גם המהדורה הרביעית של רחוב סומסום, שעלתה ב-2003 תחת השם "סיפורי סומסום", נועדה להפיץ מסרים של הבנה בין העמים. ב-26 הפרקים החדשים ששודרו בערוץ "הופ" החליפו את קיפי ואופניק שתי בובות ששמותיהן נוח וברוש, והמנחים היו צחי (דרור קרן) ואיבתיסם (הינד איוב). זאת הייתה הפקה ישראלית-ירדנית-פלסטינית, שקיבלה את עיקר המימון-2.5 מיליון אירו - מהאיחוד האירופי. גם USAID, סוכנות הפיתוח של הממשל האמריקני, נטלה חלק במימון התוכנית.
לרוע המזל הסדרה הופקה בימי שיא האינתיפאדה השנייה, כשהעוינות בין הישראלים לפלסטינים הייתה בשיאה. אפילו על השם "רחוב סומסום" ויתרו, משום שלא נראה הגיוני שבימים סוערים אלה קיים רחוב שבו יכולים אנשים ובובות משלוש הקבוצות - ישראלים, ירדנים ופלסטינים - להסתובב בחופשיות זה בחברת זה. החומה שלנוכחותה סירבו הישראלים בגרסה הקודמת הייתה כעת חלק מובן מאליו מהרחוב. קושי אחר בהפקה היה שהפלסטינים לא הסכימו שהדיונים על הסדרה יתקיימו בישראל, ודרשו להעביר אותם לניו יורק הנייטרלית. התברר שבציבור הפלסטיני היו מי שראו בצילומי התוכנית מעין נורמליזציה עם ישראל, ולכן התייחסו אליה כמוקצה מחמת מיאוס.
על אף החשדנות כלפיה, התוכנית בגרסתה הפלסטינית שרדה חמש עונות וזכתה להצלחה בקרב קהל היעד. בשנים 2011-2008 הוזרמו לתוכנית מה-USAID 2.5 מיליון דולר, שכיסו כמעט את כל העלויות. סכום דומה היה אמור להיות מוזרם עד 2014, אך בתחילת 2012 הוחלט בקונגרס האמריקני על הקפאת הכספים. עד שיחודש המימון נשלחו הבובות לניו יורק לתיקונים.
בצד הישראלי, בינתיים, נרשם גלגול חמישי של הסדרה, שמוקרן בערוץ הופ משנת 2006 ועד היום. הוא נקרא "רחוב סומסום" אך מופיעים בו הכוכבים של "סיפורי סומסום", נוח וברוש, לצד המנחים צחי ואיבתיסם ושחקנים נוספים, וכן שתי בובות חדשות - אביגיל הדוברת עברית (השחקנית שני כהן) ומחבוב שדובר עברית וערבית (יוסוף סוויד).
בעונה השנייה שצולמה הצטרפה לצוות גם סיוון - בובה נכה היושבת בכיסא גלגלים. קיפי בן קיפוד הוותיק והאהוב לא חזר עוד למסך, ולעומתו מוישה אופניק מופיע בסיפורי סומסום, מה שהופך אותו לדמות מאריכת-הימים ביותר של הרחוב. ייתכן שסוד ההישרדות שלו נעוץ בכך שיותר מכל הדמויות האחרות, אופניק הוא שמשקף באמינות הרבה ביותר את אופיו של האזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם