השושלת של ג'ואן קולינס
ג'ואן קולינס כבר בת 80 אבל מרגישה בשיא הקריירה: היא מוציאה ספר עצות לחיים ונשואה לגבר שצעיר ממנה ב-32 שנה. בראיון גלוי לב מספרת השחקנית על מערכות היחסים המורכבות עם חמשת הבעלים ועל ההשראה לדמותה מהסדרה ההיא
ובפשטות: את מרגישה שהחיים שלך חסרי ערך? עוברת גירושים מהגיהינום? לא סובלת את החברים שלך, אין לך גרוש על הנשמה ובדיוק גילית שהחבר שלך גזל את כספך, בגד בך ולכלך עלייך בצהובון הכי פופולרי? דרלינג, ג'ואן כבר הייתה שם. ונחשי מה? היא אפילו לא מרירה.
אחרי כל האסונות האישיים שעברה, קולינס בת ה-80 כבר מזמן הייתה צריכה לברוח לאי בודד ולשבת שם לבד בחושך. למרות זאת היא לא שקעה בצער - להפך: היא אוהבת לרקוד ולשמוח, וגם לרכל, כמו דמותה אלכסיס מ"שושלת". מתברר שיש סופים טובים, אפילו בהוליווד.
עוד בתרבות: ליהיא גרינר, תשמרי את הילד לעצמך
אז מה ג'ואן הייתה עושה? החלטתי שהמשימה שלי היא למצוא את התשובה. הספר החדש, מספר 17 שלה, עוסק בעיקר בחברים גרועים ובבעלים נוראים - בשילוב עם עיצוב פנים, תחום שקולינס אוהבת. אנחנו מתיישבות וקולינס פותחת בנאום: "אני לא מתנצלת על כך שאני אוהבת ללבוש פרווה. הגעתי כבר לגיל שבו אני מרשה לעצמי לעשות מה שבראש שלי", היא אומרת כשלראשה כובע פרווה שהיא לא מסירה במהלך כל ארוחת הצהריים. והיא גם מעשנת.
קולינס נשואה יותר מעשר שנים לפרסי גיבסון, מנהל תאטרון שצעיר ממנה ב-32 שנה. "הוא נראה לי בחור נחמד", אני אומרת. "לא אכפת לי מה אנשים אומרים", היא משיבה מיד, אולי כי ציפתה לשאלה על פער הגילים. היא לא חוגגת ימי הולדת, משום שכל הדיבורים על גיל והזדקנות משעממים אותה. לפעמים היא לא מבינה אילו סיבות אנשים מוצאים לעצמם כיום כדי להתעצבן. "אני חושבת שזה פתטי", היא אומרת. "פתטי באמת, תתגברו על זה. יותר מדי אנשים לא מרוצים מדרכו של העולם ולא עושים שום דבר בנידון חוץ מלהתלונן. אולי צריך לעשות מהפכה?", קולינס מציעה בפנים קורנות ופונה למלצר שחולף לידנו ומבקשת עוד משקה.
להתלונן זאת פעולה שלא נמצאת בגנים שלה. אם הייתה לה מערכת יחסים גרועה (היא מתקנת: "כמה מערכות יחסים גרועות") היא לא מוכנה להתבכיין. "עברתי התעללות בילדותי", היא מחקה את האוטוביוגרפיות המוכרות. "הדוד שלי אנס אותי, נטשו אותי, כן, אני יודעת. מ-ש-ע-מ-ם".
"אבל ג'ואן", אני אומרת בזהירות, "גם אותך אנסו". זה קרה כשקולינס הייתה בתולה, ולא ממש בהכרה, בדייט הראשון עם השחקן מקסוול ריד. אז, המשמעות של אירוע כזה הייתה שקולינס הרגישה מחויבות להינשא לריד. "הייתי בת 18, או בת 17, לא זוכרת עכשיו, זה היה כל כך מזמן"... לא משנה מתי זה היה, קולינס לא מעוניינת לנפנף במזל הרע שלה.
"אוי, איבדתי את התינוק שלי בחודש השלישי להיריון", היא מתבכיינת בכאילו, ומודה שאף פעם לא נהנתה עם ריד, "אבל אני לא מתחרטת, כי הוא כבר מת. אבל האונס היה נורא. לא היה לנו חינוך מיני. הגישה של אמי הייתה שמה שגברים עושים לנשים זה נורא, פשוט אל תחשבי על זה, ובעיקרון זה מה שחשבתי. במקום לומר "קרו לי דברים נוראים בחיים", החלטתי שאני פשוט ממשיכה הלאה, מתגברת עליהם ולא דשה בדברים. אני כן עוסקת בהם קצת בספר, אבל זו גם דרך להיפטר מהם. למדתי לעטוף את עצמי בשיריון מאז שהייתי שחקנית צעירה - כי החיים של שחקנית צעירה ויפה יכולים להיות קשים למדי - וזה מה שגרם לטעויות המחרידות שלי עם כמה מהבעלים שלי".
הפרקים העסיסיים ביותר בספר הם החמישי ("החברים"), יש לה המון, ובדרך כלל הם מפורסמים; והשישי ("הבעלים"), והיו לה חמישה: ריד, אנתוני ניולי (רודף שמלות כפייתי ושחקן), רון קאס (בכיר בתעשיית המוזיקה שהתמכר לקוקאין ואחר כך להרואין), פיטר הולם (זמר פופ שוודי), ופרסי גיבסון ("בחור נחמד").
קולינס מתייחסת לאסונות הפרטיים שלה בקלילות. נדמה שאת כל הצרות במערכות היחסים היא הצליחה לדחוק הצדה, משל היו זבובים המאיימים לנחות בתוך ספגטי הבולונז שלה (המנה האהובה עליה). מקריאת הספר נוצר הרושם שהיא נפגעה מעט מאוד - למשל, כשהתברר לה שפיטר, השוודי המשעמם, הוא בוגד; או שרובין הרלסטון (צעיר, אופנתי, ביסקסואל), העביר את כל התקופה שלהם יחד בלהעליב אותה ובסירוב לדבר עם ילדיה.
כדי לשמור על אווירה קלילה, ג'ואן השובבה שיבצה בטקסט הרבה בדיחות גסות. הסקס עם ריד היה נורא משעמם, ולכן היא שמחה שלפחות הייתה טלוויזיה בקצה המיטה וכך היא הייתה יכולה לצפות בה בזמן שהם "עשו את זה". התקופה שבה יצאה עם "הפאלוס המהלך" (וורן ביטי) הייתה "פרועה", לדבריה; בנוסף נתן לה עצות קריירה גרועות, שהיא מצטערת שפעלה לפיהן.
קולינס גדלה בלונדון. אביה היה סוכן אמנים מצליח שלא הראה כל רגשות, שאף פעם לא היה בבית וילדיו לא עניינו אותו. אמה הייתה מלאכית מסורה, עקרת בית שגם היא וגם אחותה ג'קי לא ניסו לחקות. ויש להן גם אח, ביל. היא למדה באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה ובגיל 22 עברה להוליווד. היא התגרשה מריד ב-1956, ארבע שנים לאחר נישואיהם. אחרי שנפרדו הוא איים לחתוך את פניה.
חברים באו והלכו, ובהם הארי בלפונטה וסידני צ'פלין. כשמערכת יחסים עולה על שרטון, הפתרון של קולינס הוא להסיח את דעתה בזרועות גבר אחר בסן טרופה או בטהיטי. ומה תעשה אם היא לכודה במערכת יחסים גרועה? "תמיד נשארתי במערכות יחסים יותר זמן ממה שהייתי צריכה", היא מודה. "נשארתי עם טוני כשכבר ידעתי שהוא רודף שמלות. פשוט החזרתי לו באותה מטבע - הלכתי לחפש גברים.
כלל אחר של קולינס: לעולם לא להיות זו שזורקים אותה. "אני תמיד הייתי זו שסיימה את מערכות היחסים". ומה שעוד עוזר לה הוא שהזיכרון שלה "מוחק את רוב האירועים השליליים".
היא מעולם לא זכתה בתפקידים דרך המיטה של המפיק, לדבריה בגלל הסטנדרטים האסתטיים הגבוהים שלה. "נכנסתי למיטה רק עם גברים נאים", היא מדגישה. "אלו שניסו להכניס אותי למיטה כדי ללהק אותי לאיזה תפקיד היו חזירים שמנים, מכוערים וקירחים. הראשון שנתקלתי בו רדף אחריי באולפני אילינג. אנשי התלבושות נהגו להסתיר אותי בארון". היו רק שני תפקידים שרצתה לקבל: "קליאופטרה, אבל זה דרש לעבור דרך המיטה של אחד המלהקים ולא הייתה לי שום כוונה לעשות זאת; וקלרה דוז בסרט "בנים ואוהבים", אבל וורן, בן הזוג שלי אז, אמר שזה זבל ושלא כדאי לי". אז מרי יור זכתה באוסקר לשחקנית המשנה. ביטי, קולינס מציינת בספר, "היה בעצם רק ריבאונד".
ואיך את מתגברת על לב שבור?
"לבי אף פעם לא נשבר".
יש לך מזל.
"תקשיבי לי, סטפני, הלב שלי התרסק. חתיכה אחר חתיכה. הנישואים הראשונים שלי היו אסון מההתחלה. התחתנתי עם ריד כי הוא אנס אותי - בלה, בלה, בלה. משעמם, משעמם. סיפרו את זה כבר מיליון פעם. לבי לא נשבר, אולי כאב... ואז , עם טוני, זה היה הדרגתי. רק לאחר שנים שמעתי על רדיפת השמלות שלו. הצטברו פיסות מידע אחת אחרי האחרת, עד שראיתי את הסרט בהקרנה בפיקדילי".
הסרט המדובר הוא אוטוביוגרפי: קולינס השתתפה בו, וכך גם עוד הרבה חברות של בעלה. "הייתי עצובה. בכיתי. ואז, אחרי כמה ימים, לקחתי את הילדים ונסענו לדרום צרפת. פשוט אמרתי, 'זהו זה'". בעצם, כשהיא חושבת על זה, "אני יכולה לומר בכנות שאין גבר שבאמת שבר את לבי. לא לגמרי".
איך קולינס מתגברת על לב שבור, שיעור 2: "תעזבי את המדינה וסעי למקום חמים ונעים, את חייבת".
אפשר לטעון שהבגידות היו מוטיב חוזר בחייה. אמנם "לא הרבה", היא מודה, אבל חוזר. "רק עם טוני. ועם פיטר. אני חושבת שעם טוני - בסיקסטיז, בסבנטיז - זו הייתה תקופה של אהבה חופשית. כולם שכבו עם כולם. אני לא מגנה את זה. פשוט הגעתי למסקנה שאם הוא יכול לעשות זאת, אז גם אני".
ואז היה רון, ולרון היו בעיות סמים. אחר כך הגיע השוודי, "כוכב פופ לאיזה 10 דקות", מתארת קולינס. אין לה שום דבר טוב לומר עליו חוץ מ"הוא פסיכופת עקשן ומטומטם. החברות שלי נהגו לעשות הגרלה כדי לקבוע מי תיאלץ לשבת לידו בארוחות ערב".
ברור לגמרי מדוע היא התגרשה ממנו, אבל מדוע התחתנה איתו? "משום שהייתי באמצע גירושים נוראיים מרון. גם מנהלי העסקים והיועצים הפיננסיים של הסוכן שלי ממש דפקו אותי, והכל היה בלגן אחד גדול. ואז הוא הגיע עם המחשב, דבר חדש ב-1985, והראה לי איך הוא יוכל לפתור את כל הצרות שלי. הוא פיטר את כל האנשים שהתפרנסו ממני. אגב, אני לא מקבלת תמלוגים מ'שושלת', לכן מדהים אותי שאנשים חושבים שאני עשירה".
לקולינס שלושה ילדים, והיא עברה איתם ממקום למקום לא מעט. בכל שלושה עמודים בספר מתוארים בית חדש או דירה חדשה.
את חושבת שהילדים סבלו מהמעברים התכופים האלה?
"כן, בוודאי", היא אומרת בציניות. "הם ממש סבלו מבריכות השחיה והלימוזינות. כן, וגם החופשות האלה בדרום צרפת. הם באמת סבלו".
כנראה הזמנים השתנו.
"כן, לכן יש כל כך הרבה ילדים לא מחונכים".
חוץ משלושת נכדיה, שלדבריה גדלים אצל "אמהות למופת", כשילדיה נהגו להתלונן, היא הייתה אומרת להם: "תראו, ילדיי היקרים, השורה התחתונה היא שאבא שלכם נטש אותי. הוא השאיר לי מעט מאוד כסף שלא הספיק כדי לשלוח אתכם לבית הספר, ולכן נאלצתי לעבוד. אני זוכרת טוב מאוד ערב אחד שיצאתי למסיבה וטארה שאלה, 'אמא, למה את יוצאת?'. עניתי לה, 'משום שאני יודעת שבמסיבה הזו יהיו במאים ומפיקים ואולי יציעו לאמא עבודה'".
ואמא באמת קיבלה עבודה. בסרט Fantasy Island בהפקת ארון ספלינג. אחר כך דחף ספלינג את קולינס לגלם את אלכסיס ב"שושלת". דמותה של אלכסיס חסרת הרחמים הפכה את הסדרה ללהיט. זה היה בשנות ה-80 וקולינס הייתה מעריצה של ראש ממשלת בריטניה. צירוף מקרים? "כן", מודה קולינס, "במובן מסוים דמותה של אלכסיס קיבלה השראה ממרגרט תאצ'ר".
ומה מעניק השראה לקולינס? היא נזכרת במאבק המשפטי המפורסם, בשנות ה-90 כשהוצאת הספרים "רנדום האוס" הגישה נגדה תביעה בסך שני מיליון ליש"ט. הסיבה: היא חתמה עם ההוצאה על הסכם לכתיבת שני ספרים תמורת 4 מיליון דולר, וקיבלה כמקדמה 1.2 מיליון דולר. ב-1991 הגישה קולינס להוצאה טיוטה בת 690 עמודים של הספר. ב"רנדום האוס" הגדירו את הכתוב "בלתי קריא" ובאיכות נמוכה, לא רצו לפרסם את הספר ודרשו ממנה להחזיר את המקדמה שקיבלה בטענה שלא עמדה במחויבויותיה. קולינס זכתה במשפט, ובהמשך נכנסה המקדמה לספר השיאים של גינס כ"מקדמה הגדולה ביותר אי פעם ששולמה תמורת כתב יד שמעולם לא יצא לאור כספר". את הקרדיט לניצחון המשפטי נותנת קולינס לדמות שלה: בכל פעם שנכנסה לבית המשפט חזרה על המנטרה "מה אלכסיס הייתה עושה?".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם