קרה דבר מצחיק, עם יותר מדי שטיק
"דבר מצחיק קרה" מתהדרת בהרבה רגעים קומיים משובחים ובבראבא אחד שגונב את ההצגה. כל הטריקים המאולצים של הבמאי עושים למחזמר עוול
קומדיית טעויות קלילה ומשעשעת, שחקנים טובים, במה פונקציונלית, שחקנים משובחים, אחד בראבא, קצת סלפסטיק – היינו יכולים להסתפק בזה וליהנות מקומדיה קלילה בכיף. אחרי הכל, כמו בשיר הפותח את ההצגה, "קומדיה, רבותי", האומר שבאנו ליהנות – אכן באנו ליהנות, לא? אך ב"דבר מצחיק קרה" ישנה בעיה עיקרית שמעיבה על ההנאה והיא דווקא העודפות. הבמאי, עומרי ניצן, לא מוותר על שום טריק או שטיק בספר, כולל הספרים החיצוניים, כדי לסחוט צחוקים, ואף התפעלות מסוגים נמוכים יותר, הבה נאמר זאת בעדינות.הרי לכם במאי שאינו סומך על גובה מצחו של הקהל. אם משחקי המילים השנונים יעברו למישהו מתחת לרדאר, הרי ענטוזי ה"קורטיזאנות" בבגדי רקדניות בטן שקפקפים יעוררו אותו לחיים; אם הרמיזות התרבותיות לשירה וספרות ("היא יושבה לחלון", ועוד ועוד) יפספסו אותו, נעשה לו שמח בפעלולי קרקס וספקטקל; אם השמות המתוחכמים של הדמויות (דומינה, היסטריום, גנרל גלוריוסוס, הסריסים זעיר-אנפינוס, מינוס-פינוס ופיצ'לה, וכן הלאה) יפלו על אוזניים ערלות, נביא לו שפגט על טרפז. כך ניתן לכל אחד בקהל משהו שידבר אליו, כביכול, במין ניסיון לתפוס מרובה, שלא לגמרי תופס. למה צריך גם לוליינים ואקרובטיקה קרקסית ולהקת רקדניות-חשפניות? שלא תבינו לא נכון – ההצגה כיפית, צוחקים, נהנים – בן הדוד החרמן, החמות הפרובינציאלית והאחות הסטודנטית ירגישו שהם מקבלים תמורה נאה לכספם, בבמה מלאת התרחשויות ועתירת כוכבים. אבל הרגל הכבדה בלי מעצורים על הגז קצת מושכת את ההצגה ממחוזות הקומדיה התיאטרלית אל בימת מופעי הבידור.
הנה, למשל, גדי יגיל בתפקיד לייקוס, מנהל בית הבושת ( סליחה, הקורטיזאנות), שחקן משובח, ותיק ועתיר זכויות – אגב, מאיזה מעיין נעורים הוא שותה? הוא נראה צעיר בעשרות שנים מגילו הכרונולוגי – האם מוכרחים להלביש עליו את המבטא הרומני? הרי הוא מיצה אותו כבר בתקופת המערכונים שלו, והבימוי כאן לא מתחיל אפילו לגרד את יכולותיו. או שחקן כמו איתי טיראן (העבד היסטריום) – אין לשחקן הנפלא הזה מספיק יכולות קומיות ודרמטיות, שצריך להעיף אותו באוויר על נדנדות? להראות איך הוא מצליח להשחיל את רגליו וזרועותיו בלולאות, ולרחף באוויר לא פחות טוב מלהטוטני הקרקס? הרי ברור שהוא יכול לעשות את זה – הוא יכול לעשות הכל. אם טיראן ישחק במחזה על שחקני בלט, הוא יתעלה לדרגת ברישניקוב, ואם ישחק את ישו גם יצליח ללכת על המים, "וירטואוז" הוא שמו האמצעי. אבל לצד כל אלה, הוא גם שחקן בעל שיעור קומה, אז להפוך אותו לפוחלץ תואם הרובוט-באטלר ממלחמת הכוכבים, בן זוגו של אר-טו-די-טו? עוברת חצי הצגה לפחות עד שהוא יוצא מהפוזיציה הזו (ואז הופך לעלמה בעלת רגליים מעוררות קנאה – כן, נו, גברים בתפקידי נשים, אין כמו קצת דראג לשמח לבב אנוש).
בהקשר זה, לחיזוק, לא עצר הבמאי עד שגוייסה גם הדראגיסטית היפהפייה וגבוהת הקומה קיי לונג (הזכורה, אגב, גם כמעצבת מוכשרת – למשל, של מעיל-ליהיא-גרינר הוורוד הבלתי נשכח). וראו זה פלא - דווקא השחקנים הממעטים בשטיקים מצליחים לעשות בית ספר למשחק – למשל, עזרא דגן הנפלא (ארוניוס), המוכיח שוב שאין תפקידי קטנים, וגונב את ההצגה כשהוא פשוט צועד לרוחב הבמה.
ועוד בצוות השחקנים: עידו רוזנברג בתפקיד הרו מפתיע בקסם המשעשע והבלתי מתאמץ שלו. עירית קפלן היפה והעסיסית מתמסרת בחדווה לתפקיד הגבירה שהכל סרים למשמעתה וחרדים מפניה ("הרימו את הכבודה", היא מצווה על העבדים לשאת את המזוודות, ואלה מניפים אותה באוויר בסצינה מצחיקה). רונה לי שמעון, על אף גמישותה הפיזית, עצית מעט בתפקיד פיליה הנאווה. אסף פריינטה (גנרל גלוריוסוס) מצליח בכמה מניירות מינימליסטיות – העוויה קלה של השפתיים, חיתוך דיבור מודגש – להעביר תילי-תילים של רמיזות פארודיות על דמויות גנרלים כוחניות. רמי ברוך מצחיק בתפקיד סנקס, האב, עם עיתוי קומי מוצלח בסצינה שבה הוא נושא את פסל אשתו הכבודה, אך גם אצלו הרגל הכבדה על הגז ניכרת בחזרות על גרגור-היונה-ההומייה בסצינת המקלחת.
וכמובן – מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול באמת – שלמה בראבא. הוא משחק בתפקיד פסיאודולוס, העבד המנסה להשיג את חירותו על ידי כך שיסדר לבן אדוניו, הרו הצעיר, את שאהבה נפשו, הקורטיזאנה הבתולה פיליה, שהובטחה זה מכבר לגנרל האימתני. עד הסוף הטוב יש הרבה טעויות, ילדים אבודים, שודדי ים, צנחנים בחצאיות רומיות ומגיד עתידות. אך בראבא, למעשה, משחק בתפקיד בראבא. כלומר, הקוסם שכובש בקסמו הבלתי מעורער את הקהל – קומיקאי מבריק, מה יש לדבר. ולמה "בתפקיד בראבא"? – הנה, גזרו בדמיונכם את אצדק שלו מ"מעגל הגיר הקווקזי" והציבוהו כאן – והרי לכם אותה דמות על הבמה. אבל אין טענות, זהו שחקן היכול לשאת הצגה שלמה על כתפיו.
תשואות מגיעות למתרגם (אם לא למעלה מזה) אלי ביז'אווי, שיצק אל הנוסח העברי מעמקים, שעשועים ומשמעויות כפולות אינספור.
"דבר מצחיק קרה" היא הצגה משעשעת וכיפית, אך קצת פחות פירוטכניקה אווירית מיותרת, ובחינה קצת פחות מדוקדקת ומייגעת של תחום התמחותה של כל קורטיזאנה (בסצינה מביכה למדי, לא על כל ערווה תכסה רוממות ה"קומדיה"), היו מיטיבות מאוד עם המחזמר.
תיאטרון הקאמרי / מחזמר על פי פלאוטוס
שירים ולחנים: סטיבן סונדהיים
מחזה: ברט שבלוב ולארי גלברט
נוסח עברי: אלי ביז'אווי
בימוי: עומרי ניצן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם