מנחם פרי עוזב את הרדיו ויוצא לדרך חדשה
כשהוא פורש אחרי 42 שנה מאחורי המיקרופון מספר השדרן המיתולוגי בראיון מיוחד על האהבה האינסופית מהמאזינים, על הבחירה לא לנהל את רשות השידור, ועל מה שהוא מתכנן ליום שאחרי. רמז: "ציוניוני הדרך"
אחר כך השמיע את “עטוף ברחמים", השיר שכתב אהוד בנאי לריטה, שהחליטה להקדים את צאת השיר לרדיו אחרי שפרי סיפר לה שהוא מצפה לילד. משם המשיך ל"אני גיטרה", וסיים ב"חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר.
בדף הפייסבוק שלו רשומים 5,000 חברים, וכמגוון התוכניות שהגיש - כך זכה למבחר תגובות כשבישר על פרישתו. “אנשים טרחו לכתוב", אומר פרי אחוז התפעלות. “כשאתה מדבר אל אנשים כל כך הרבה שנים, הם מקשיבים. המאמץ נשא פרי. לפני כמה חודשים אמר לי אדם בן 72: ‘גדלתי עליך'. הוא גדול ממני בכמה שנים טובות, ואז התחלתי להבין".
גלריית התוכניות של פרי מגוונת מאוד: “רגע של עברית"; “נושא פרי"; “בשבחי צדיקים" המושמעת ברשת מורשת (רשת א', שחובשת שטריימל בשעות אחר הצהריים), שבמסגרתה הפך ליקיר הציבור החרדי; תוכניתו “אנו באנו" ברשת א', שבה הוא מראיין עולים ותיקים; “לילות משי לבן" (תרגום לא מדויק לשיר “אבירים במשי לבן"); “אגן הים התיכון" ועוד.
“כל דבר שבאתי לעשות לזמן קצר, המשכתי לזמן ממושך. אני רץ למרחקים ארוכים. 42 שנה ברשות השידור, כמספר הקילומטרים במרתון. הנה, אחרי כל כך הרבה שנים נתנו לי לרדת מהבמה. מעולם לא לקחתי שנת שבתון או חופשה ממושכת, ועכשיו הגיע הזמן להתבסם ממחיאות הכפיים".
פרי הוא איש של אנשים. מעולם לא חסם את מספר הטלפון שלו המופיע בספר הטלפונים. “הייתי בעבר מקניט את ידידתי שוש עטרי, שהייתה מחליפה מספר בכל כמה ימים", הוא משחזר. “תמיד צחקתי מזה שהיו טלפונים, חלקם מאנשים מעורערים, אבל כנראה אני מקרין משהו באישיות שלי כשאני משדר, והם קולטים את זה מהר מאוד. אצלי הם ימצאו אוזן קשבת ומעולם לא טרקתי לאף אחד מהם טלפון. ניהלתי שיחה לא ארוכה, בנחת ובקול רגוע. אחרים יקראו לזה ‘מטרידים', אני קורא להם ‘מאזינים שרוצים להגיד משהו'. אלה הקליינטים שלי ואני מתייחס אליהם בסלחנות ובכבוד גדולים".
ליחצנים לעומת זאת הוא פחות יתגעגע. "לחלק גדול מהיחצנים יש אינטרס, וזה ברור. אחת היחצניות, יומיים לפני שפרשתי, עדכנה אותי שיצא סינגל והיא תשמח אם אשמיע. אמרתי לה שתוך פחות מארבעים ושמונה שעות אני פורש. הדבר היחיד שהיא אמרה: אולי תספיק לדחוף את זה בשתי התכניות שנשארו לך?"
בתוך רשות ציבורית חסרת יציבות שמרחפת מעליה סכנת סגירה, פרי היה אי של יציבות. מגדלור. מעולם לא נדבק בו רבב, הוא חולק את חייו עם אותה אישה, נורית, כ-40 שנה, עובד יותר מ-40 שנה באותה עבודה וחי באותו בית בשכונת גילה בירושלים כבר 33 שנה, בזמן שחבריו לתקשורת עזבו את העיר. “קצת כמו אריק איינשטיין. אוהב להיות בבית. כשאני חושב על זה, זה באמת עלול להיראות משעמם מהצד".
ביתו מלא בספרים. את חלקם הגדול קיבל במשך השנים ממאזינים. חלקם האחר יועדו לעורך הספרותי פרופ' מנחם פרי, ותעו בדרך. בקצה הבית חדר העבודה של פרי, עם אולפן קטן ומאובזר היוצא אל מרפסת, שמארחת אותו לסיגריה ולשיחות עם הגרניומים, ששרדו לא רע את סערת השלג האחרונה.
במשך ארבע שנים ניהל את מחלקת הקריינים ובד בבד המשיך לשדר את תוכניתו היומית. עכשיו, בגיל 67, הוא עוזב בתקופה לא מחמיאה לרשות, הסובלת מבעיות ניהול וממריבות אישיות מביכות.
למה בעצם לא הלכת על ניהול?
“כשהוקמה תחנת ‘קול הדרך' קראו לי. אף פעם לא רדפתי אחרי המלוכה. כבר אז הניהול היה מעוות. חצי מהיום התחנה הייתה בניהול שלי וחצי מהיום של מישהו אחר (יוסי סיאס, כס"ו), בגלל עניינים פוליטיים. כעבור זמן מה העסק הזה לא החזיק מעמד, ואז הבנתי שלנהל ברשות השידור זה לא פשוט. זה לא מקום שאתה יכול לבוא ולעשות מה שאתה באמת חושב.
"החלטתי שאני עושה פה הכל, רק לא מנהל. ואז קראו לי שוב לדגל, והציעו לי את תפקיד מנהל מחלקת הקריינים. זה בעצם הבייביסיטר של הקריינים. אני לא רוצה לירוק לבאר ששתיתי ממנה, אבל יש בעיות לא פשוטות. כולם יודעים".
אריה גולן, למשל, יצא בפומבי נגד סגירת הרשות.
“נכון. זו המציאות שבה אנחנו חיים. כל הזמן אנחנו מאוימים ועכשיו מחכים להמלצות של ועדת ארדן. השאלה היא אם ההמלצות ייושמו. אין לי מושג. לא נעים לעבוד במציאות שבה אתה מאוים בכל רגע, שאתה בתחושה שאוטוטו הכל עומד להיסגר. זה בדיוק כמו מה שעוד כלי תקשורת הרגישו - חוסר היציבות הכלכלית, והשאלה מי יהיו הבעלים. זו תחושה איומה לאנשים שצריכים ליצור".
אבל בניגוד לכלי תקשורת אחרים בידיים פרטיות, רשות השידור יושבת תחת מוטת הכנפיים של הממשלה.
“בחוץ, במקומות הפרטיים, החשש הוא פי אלף גדול יותר, אבל המצב הלא יציב אצלנו, עם הודעות על זה שיש או אין שעות נוספות, הוא קשה. פיללתי שנדע לעשות את העבודה כמו שצריך ושנתקדם. אני הראשון בארץ שהקים אתר קריינות. לפני 14 שנה ביקשו ממני להגיע לכרמיאל, להקלטת סרטון של שבע דקות. עכשיו תיסע מירושלים בסוף יום עבודה, הלוך-חזור. האינטרנט היה בתחילת הדרך.
"החלטתי שאנצל את הידע שלי ושאשלח את הקריינות באינטרנט. מצאתי זוג נערים, פריקים של מחשבים בני 14, שבנו לי אתר מקסים. העסק עובד עד היום ויש אולפן בבית. הכל מסודר מאוד. אתה יכול להישאר כל היום עם טרנינג בבית ולעבוד, כמו שחלק מהעיתונאים עושים. לועגים לי בסביבה, כי יש לי המון רעיונות ואני לא עושה עם זה כלום. אנשים אומרים לי: אז תעשה עם זה משהו. מה אני, סטארטאפ?"
“המציאות בחרה לי מקצוע יוצא דופן", אומר פרי. “לא הייתי מהילדים שרצו להיות סטארים. הגעתי לירושלים כדי ללמוד משפטים, אחרי שירות צבאי כטכנאי בחיל האוויר. הצעתי את עצמי ברדיו כטכנאי, וברגע שפציתי את פי איריס לביא עצרה אותי ואמרה: יש לך קול מצוין. אתה צריך להיות איתנו.
“קורס קריינים היה קורס טיס. 1,100 נרשמו. מלחמת יום הכיפורים קטעה את הקורס, והמשכנו אחרי המלחמה. היינו מלאכי חזקיה, ענת שרן, בני הנדל, עודד בן עמי ודויד גרוסמן. בקו הגמר המנהלים החליטו שהקול שלו לא מספיק רדיופוני. מזל. תראי איזה סופר גדול יצא ממנו".
ואיך התחושה לעבוד ברדיו במשך 40 שנה?
“אנשים לא מודעים לזה שזו עבודה שוחקת. מי שמאזין לי ב-11:00 לתוכנית ‘נושא פרי' לא יודע שבאותו יום קמתי ב-4:50 בבוקר והגשתי שלוש שעות של קונצרטים בקול המוזיקה, משם הלכתי להקליט קבלת שבת לרשת מורשת או תוכנית ראיונות בענייני בריאות, ואחר כך נכנסתי לתכנית היומית, משם לרשת א' לשיחות עם מאזינים, ואז לקול המוזיקה ומשם בחזרה לרשת מורשת.
"זה יום ממוצע. דן כנר תמיד אומר לי שהתכונה שהוא אוהב בי היא שאני תמיד נשמע רענן כמי שיצא מהמקלחת ועכשיו זה היום הראשון שלו לשידורים. לעומת זאת, אשתי הייתה מצליחה לעצבן אותי עם השאלה, ‘מה כבר עשית היום? ישבת ודיברת?'"
אתה מדבר על הכל עדיין בלשון הווה. איך נערכת ליום שאחרי?
“היה לי זמן להיערך נפשית ליום הזה. אחרי כל כך הרבה שנים, אני יכול להרשות לעצמי מינון אחר. אני בטוח שיימצא סידור של פעם בשבוע – ותתפלאי, זה יספיק לי. אני מנחה הרבה אירועים, צריך להתכונן לקראתם ולכתוב את דברי הקישור. עיריית ירושלים רוצה שאעביר קורס רדיו לגמלאי העיר פעם בשבוע, האתר שלי דורש שדרוג, ומהלובי הים-תיכוני של רשות השידור דוחפים שאמשיך עם התוכנית ‘אגן הים התיכון'. חוץ מזה, את יודעת איזה כיף יהיה למשל להגיע להגיש את ‘ציוניוני הדרך' בימי שישי?"
בוא נדבר על ההגדרה הזאת, “ים-תיכוני".
“אנחנו פותחים כאן דיון שלא הייתי רוצה להיכנס אליו. אני מתחבר לשירים הנוסטלגיים יותר. במוזיקה ים-תיכונית שמחה, אין שום משמעות מבחינתי למילים שאני שומע. המוזיקה הזו מתחברת לעבר הכואב שלי. שם אני מגלה את השמחה. את ‘שטייטלע בעלז' ו'העיירה שלי בוערת' שמעתי מספיק בילדותי".
בוא ניקח את שימי תבורי. הוא לא עשה מוזיקה ים-תיכונית אבל זה היה גורלו - שמשון טוויל שצבע עורו רימז על מוצאו, ישר תויג כמזרחי.
מה המבחן האמיתי?
“בעוד 30 שנה נבדוק כמה מהלהיטים של היום שרדו ולא נעלמו. זה המבחן. התגובות מהחבר'ה בביזנס הים-תיכוני הן נהדרות. הם מתים עליי בגלל הכבוד שאני נותן בהגשה שלי למוזיקה הזאת. ההתייחסות שלי אל חווה אלברשטין ואריק איינשטיין היא אותה התייחסות כמו הגשה של שירים ים-תיכוניים".
איזו מוזיקה מתנגנת אצלך בבית?
“הנוסטלגיה הישראלית, שירי ארץ ישראל היפה, וגם הלועזית, בסגנון ‘רגעי קסם' ברשת ב'. אני מניח שזו התוצאה של העובדה שבילדותי נקרעתי בין שני העולמות: הסלוני והנוער העובד. מה לעשות שרציתי להיות בשני העולמות? אותו הדבר לגבי אגן הים התיכון וציוניוני הדרך. זה כאילו דבר והיפוכו, אבל זה לא. מה זה שירי ארץ ישראל? שירים שנכתבו בישראל. זה לא ייגמר לעולם, או שכן. לך תדע איך תיראה המוזיקה הישראלית בעוד 50 שנה. אולי עד אז הכל יתמזג".
אם רהיטות ומבנים תחביריים הם השתקפות של הלך מחשבה, פרי הוא אחד האנשים המסודרים. אפילו הנייד שלו מצלצל עם המילים “את הגשם תן רק בעתו". “מעולם לא נתתי את הדעת על כך, אבל זה מעניין. אני אוהב להיות מסודר כי זה מארגן לי את המחשבות ואת החיים. אני אוהב להיות ספונטני אבל מסודר. יש דבר כזה", הוא אומר, “מעולם לא יכולתי להרשות לעצמי לזרוק הכל ולהתמרד. תמיד הייתה לי אחריות על ההורים, עד שנפטרו".
לפני יותר מעשור יצאו אנשי הרדיו לטיול ובמהלכו התפתחה שיחה בין פרי לידידתו לאולפן רעיה אדמוני, והוא סיפר לה על שנות ילדותו. “החיים שלך", אמרה לו אדמוני, “מוכרחים להיות ספר", ואז היא כתבה את הרומן “חלומות" המגולל את קורות משפחת פרי בשנים שלפני השואה ולאחריה.
לחשוף הכל זה לא פשוט.
“נכון, אבל אני למדתי להתמודד עם הדברים האלה. סיפור החיים שלי הוא סיפור שואה כבד ביותר. גם מי שאין לו משפחה וילדים יכול להבין את גודל הטרגדיה".
פרי מגולל תקציר כמעט טלגרפי של סיפור חייו. ניכר פער מעורר פליאה בין תוכנם של הדברים הקשים ובין ההבעה והטון המפויסים. “זה אבא שיימע, שהיו לו משפחה וילדים בבלז'יץ, עיירה ליד לובלין, ואמא שיינדל, שהיו לה בעל ושלושה ילדים, והכל מתנהל על מי מנוחות בנוסח השטייטל, כמו בסיפורי שלום עליכם.
"ואז מגיעה השואה ואבי מאבד את אשתו וארבעה מחמשת ילדיו, ואמא שלי מאבדת את בעלה ואת שלושת ילדיה, כך שלא נותר אף אחד מכל המשפחה. הם מכירים בלובלין. אבא שלי משתחרר שלושה חודשים לפני אמי. היא מגיעה לשם כמו שלד מהלך, עטויה בלויי סחבות. בגרמניה הם נישאים ועל חורבות חייהם מביאים לעולם ילד אחד. הילד הזה הוא אני.
“הם עולים לארץ כשאני בן שנתיים ומשתקעים בלוד. ב-1946 הגיע לארץ במסגרת עליית הנוער הבן היחיד ששרד, אחי אריה. לימים הוא מונה למנהל בכיר באל על, והשתתף בחטיפת אדולף אייכמן. בגלל אחי הוריי הגיעו ארצה, ללוד. לפני 30 שנה בדיוק הוא נפטר מהתקף לב בגיל 53. עליי הוטל להודיע לאבי, שאיבד ארבעה בנים, על האובדן של הילד ששרד איתו הכל. הפצע בבית היה טרי".
מבין שני מסלולי ההתמודדות המוכרים בבתיהם של ניצולי שואה - שתיקה רועמת או שואה שממשיכה להתקיים - בחרו הוריו לספר לו הכל. “אחי וגיסתי, שניהם ניצולי שואה שראו את כל הזוועות, החליטו שהם לא מדברים על זה, לא ביניהם ולא עם הילדים, וקיימו את זה. גם לא איתי. ניסיתי לשאול שאלות אבל הוא פטר אותי ב'עזוב'. לעומת זאת, הוריי לא הפסיקו לדבר על זה. גם ביניהם וגם איתי. זה לא פשוט. ילד בן שלוש או ארבע, אין לו פילטרים בגיל הזה, כשמספרים לו את הזוועות ואת מה שקרה שם אחד לאחד.
“אני מנסה להיכנס לראש שלה: אבא שלי הגיע ארצה ונשלח לנגב לסלול כבישים כי צריך להתפרנס. אמי נשארה בבית עם התינוק, אני, היצור היחיד שיש לה קשר איתו עלי אדמות. למי היא תספר ואצל מי היא תוציא את הכאב? אצל הילד הזה. היא לא חושבת כמו אמא מודרנית על ההשלכות. היא פשוט שולפת, מדברת ומספרת לי הכל".
זו ראייה מאוד חומלת מצדך.
“אני כל כך מבין את גודל הטרגדיה שלהם, ואין לי כעס על זה. פיתחתי מנגנון הגנה של הדחקה, שהוא כנראה טבעי לילדון במצב הזה. אני שומע, מקשיב, מדחיק וחושב: זה לא אני. זה לא קרה לנו. זה כמו סיפורי אגדות. שמעתי תיאורים בלתי נתפסים, בלילות, בצעקות ובחלומות הזוועה. ואני, כשמי, מנחם. ניגש אליהם בלילה ומרגיע, מלטף להם את הראש ומרגיע אותם. כשאני חושב על זה, זה לא נתפס. יש לי נכדים בגיל הזה, ואני לא יכול לדמיין מצב כזה, אבל עובדה שעברתי את זה".
כל ילד צריך נוסטלגיה. איפה ההתרפקות שלך?
“זה בית שיושבים בו שבעה במשך שנים. אין לי זיכרונות של שמחה".
איך אתה העברת לשלושת ילדיך את סיפור המשפחה?
“רציתי לחסוך את זה מילדיי אבל לא הצלחתי. לא התיישבתי וסיפרתי להם, אבל זה ריחף בבית איכשהו. אצל בני הצעיר כל הדימויים לקוחים מהשואה. זה מדאיג אותי. אצלי זה אחרת. ברגע שזה מתחיל להכאיב לי ולגעת במקומות שלא עושים לי טוב, אני עושה סוויץ'. זו ההתמודדות שלי ולכן אני ממשיך להיות אלכסנדר המאושר, כמו שאשתי קוראת לזה. היא יודעת שאני סוחב תיק כבד".
מה כן יכול להוציא אותך משיווי משקל?
“פעמיים התפרץ ממני משהו. קרה לי פעם ברדיו עם קריין בערבית, שחטף ממני סטירה ביום השואה. הוא לא ידע על הרקע שלי ואמר: ‘אתם היהודים, שישה מיליון? אני לא מאמין שהיו יותר ממאה אלף הרוגים יהודים'. פעם אחרת, באנגליה על גדות התמזה בשנת 1969, ראיתי מישהו עם כובע עם צלב קרס על הראש. באתי מאחורה, לקחתי את הכובע וזרקתי לתמזה. הוא היה בהלם, וכשראה את המבט המטורף שהיה לי בעיניים באותו רגע הוא הבין והמשיך ללכת".
את רעייתו נורית הכיר במסדרונות הרדיו כשהיה סטודנט למשפטים (“למדתי ארבע שנים ואת הסטאז' לא עשיתי"). היא בוגרת להקת פיקוד דרום מתקופתו של מתי כספי. “היא האישה היפה עם הרגליים הלא נגמרות שעומדת על הרציף באחד הקליפים הראשונים שנעשו פה, ‘לאילת'", מתאר פרי. וגם האישה שאמרה לא לאלביס פרסלי, ולראיה התמונה שתלויה באולפן ההקלטות שבביתו, שבה נראים השניים מחויכים.
עוד מעט, הוא מבטיח, יחדש את המנוי לבריכה ויצבור מקצים, ואז, מי יודע, אולי גם יפסיק לעשן קופסת סיגריות ביום (“קופסה שלמה, אבל אני לא לוקח לריאות. את זה למדתי מיצחק רבין ז"ל. זה הרגל מטומטם שלי, שאני מקווה שאצליח להיגמל ממנו").
למרות השנים הרבות ברדיו הוא לא רצה שיארגנו לו מסיבת פרידה מהתחנה. אבל לחבריו היו תוכניות אחרות: בכל אחת מהתחנות של קול ישראל נערכה חגיגה לציון פרישתו. גם ילדיו היו שם: ניצן, סמדר ויניב, והנכדים שהגיעו בחולצות מעוצבות עם שני מיקרופונים וערסל ביניהם – רמז לטיול שעשה במשך שלושה שבועות בתאילנד.
כשאתה מביט לאחור על כל השנים, אתה מרוצה?
“יש עבודות שאתה עושה מהן הרבה יותר כסף, בלי שום ספק. אבל אני הפכתי למיליונר בנשמה. זו פריווילגיה גדולה לקום בבוקר ולחכות ללכת לעבודה. אני לא מתחרט ולו לרגע על הבחירה הזאת. מהבחינה הזו זכיתי".
ובטפסים, תחת “משלח יד", מה אתה כותב?
“מגיש ברדיו. אני לא אוהב את המילה ‘קריין', כי זה כמו מכונת קריאה. אני מדבר אל המאזינים. לא אהבתי את הטלוויזיה. היה מסתיים השידור, ואנשים היו מעירים לי על התסרוקת, על החולצה. לעזאזל, תקשיבו למה אני אומר. ברדיו הם מקשיבים לי. זה הכוח של המילה. אני שייך לדור אחר, ואשריי שזכיתי להיות בתקופה אחרת".
אז מה כן?
“לגעת. לכן גם לא קראתי חדשות. יש כללים לחדשות, ואת זה ליאורה גושן תלמד אותך: יש אינטונציות, רי"ש מסוימת מאוד. ואני אוהב להיות חופשי, לדבר, לגעת באנשים. למדתי לדבר אישי אצל הילדים שלי. ברגע שהבנתי שאני לא יכול להכניס את האישיות שלי לחדשות אמרתי ‘תעזבו'. אמרו לי שזה יוקרתי, ואמרתי: אז מה. החלום שלי הוא לא לקרוא חדשות 50 שנה. הרגשתי אושר, ועדיין. זה לא שסיימתי. אני מאמין שאחזור, במינון אחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם