טלוויזיה: מיקי חיימוביץ' אומרת לנו מתי להתרגש
המערכת מצליחה להציג התמודדות מיוחדת עם מחלת הסרטן. חבל שהמנחה מזלזלת בצופים ומתעקשת לתווך עבורם את הסיטואציה
עוד בתרבות:
אייל גולן: "דמי נשפך ואני תלוי בככר העיר"
אפרים שמיר לאריאל זילבר: טיפש, אמרנו?
איפה קול האמנים בפרשת ניני - זילבר?
סופר צעיר: תמכרו אותי בארבעה במאה
בתוכנית התחקירים "המערכת" בחרו אתמול להביא את סיפורה של רותם פרסי, ילדה בת 15 וחצי שנאלצת לעבור השתלת מח עצם כחלק מהתמודדותה עם סרטן הדם (לוקמיה). רותם בחרה להביא עמה מצלמה שתתעד את חמשת החודשים שבהם היא מאושפזת. ההשתלה מצליחה, ההורים מאושרים, אבל מחלת הסרטן, כפי שהסביר לי פעם קרוב משפחה שאיבד את רעייתו, נוטה להעניק רגעים קטנים של שמחה לפני שהיא שבה עם כוחות מתוגברים. מיקי חיימוביץ' מספרת לצופים כבר בתחילת התוכנית שלמרות הטיפול, רותם נפטרה. לכן זהו פרק שצופים בו עם צמרמורת. כשהסוף ידוע מראש אין מקום לתקוות גדולות.
אפשר לרגש, בלי להסביר. המערכת
הוריה של רותם, לימור וירון פרסי, הם זוג שקל להתאהב בו. הצופים מלווים אותם במסע שאנחנו לא מאחלים לשונאים שלנו. הם רוקדים מול בתם פסדובלה בשתיים בלילה, דורשים ממנה לשמור על אופטימיות ולוקחים אותה, כשהיא מחוברת לאינפוזיות, להופעה של ג'סטין ביבר.
המערכת מצליחה להציג התמודדות מיוחדת עם משבר משפחתי, ולכן חבל שחיימוביץ' מתעקשת לתווך את האירועים ולהסביר לנו את הסיטואציה שמולנו. היא מציגה את המשפחה כ"יוצאת דופן" (יש משפחה שאינה יוצאת דופן כשהיא נאבקת בסרטן?) וחוזרת על צמד המילים "מאבק הרואי". חשוב להדגיש: אין מאבקים שאינם הרואים מול הסרטן. אין אנשים חזקים ואנשים חלשים. כשמדובר במחלה שגובה את חייהם של כל כך הרבה בני אדם מדי שנה, אפשר בהחלט לומר שכל אחד שחולה בה מנהל את מאבקו בגבורה.
בראיון שמתקיים עם ההורים חיימוביץ' מודה שכאשר צפתה בקלטות הווידאו שהותירה אחריה רותם, היא מיררה בבכי. אולי כדאי להבהיר לה שגם אנחנו יודעים למרר בבכי לבד. בעידן שבו כל טבח או זמר נדרש להביא עמו סיפור קורע לב מהבית, אפשר היה לתת קצת יותר קרדיט לצופים ולאפשר להם להבין את עוצמת המאבק בלי לפמפם סיסמאות.
כמו בכל סגירת מעגל, מגיעים ההורים אחרי שבתם נפטרה לבקר בבית החולים שניידר, שם היא טופלה. איור שהיה אמור לכסות את תמונתה של רותם נפל וכך יוצא שעיניה מביטות בהם. זה רגע עצוב. מטלטל. אבל העריכה מהירה מדי ולא מאפשרת לצופה לעכל את הרגע. לפעמים דווקא המצלמה שממשיכה ללוות את ההורים, בלי עריכה ובלי קריינות מעיקה, יכולה להעביר את הכאב בצורה הכי חדה.
ועדיין, למרות הכל, צפייה ברותם פרסי במיטתה גרמה לי לרצות לחבק את ההורים - גם בלי שחיימוביץ' תגיד לי שכך כדאי לעשות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם