חשיפה לדרום: אמנות בצל הקונפליקט
שחקן אריתראי, צייר סודני, קולנוען אתיופי ומשורר נפאלי נפגשים ברחוב נווה שאנן בתל אביב, לצד המועדון הפיליפיני שבו התחילה את דרכה רוז פוסטנס. כרבע מיליון אזרחים זרים חיים בישראל, ומעבר לקונפליקט הפוליטי מתגלה בשטח עולם של עשייה ויצירה תרבותית
כל העולם במהקבוצת יוצרים-חובבים מעלה מופע שבועי של מוזיקה, שירה ותאטרון
אי שם בחלק המוזנח של דרום תל אביב, במועדון קטן ובו רצפה דביקה, וילונות אדומים ותאורת דיסקו של שנות ה-80, נפגשים בכל יום חמישי בערב כמה עשרות צעירים אריתראים לערב תרבות פעיל. החבורה עוסקת בקריאת שירה, בשירה ונגינה ובהצגת קטעי תאטרון, הכל פרי עטם של הנוכחים והמבצעים. בסיום כל אחד מהקטעים זוכים המבצעים למחיאות כפיים, ואז עובר המיקרופון בין הנוכחים ומתקיים סבב ביקורות. בתום שלב הביקורות, שמתקבלות באהדה בקרב המבצעים, מוחאים כולם שוב כפיים והבאים בתור מוזמנים אל הבמה המאולתרת. "הרבה אנשים באריתראה עוסקים בכתיבת שירה ובאמנות, אבל אין להם דרך להפוך למקצוענים או למוכרים",
הקבוצה הוקמה בנובמבר 2012, אז נערך אירוע לזכרו של הזמר אברם אפוורקי, שנפטר בשנת 2006. מארגני האירוע תלו פוסטרים ברחבי תל אביב והזמינו אמנים מהקהילה לבוא ולהשמיע את קולם לזכרו של הזמר והיוצר האהוב. לאירוע עצמו הגיעו הרבה אנשים שעוסקים באמנות, ומהם נוסדה קבוצת החובבים. מאז, כאמור, הם נפגשים מדי שבוע. בשלב מסוים הם גם אספו 300 שקלים מכל משתתף, וקנו ציוד הגברה וציוד מוזיקלי. הם גם הנפיקו כרטיסי חבר רשמיים, ובכל חודש תורם כל אחד מהמשתתפים 50 שקלים לתחרויות כתיבת שירה, דרמה וקומדיה שהם מקיימים. "התחרויות מאתגרות אותנו ונותנות מוטיבציה לעשייה", מסביר פישלה.
כרגע רשומים 20 חברים בקבוצה, אבל כל מי שרוצה להגיע מוזמן להצטרף לערבים עצמם ללא כל תמורה, כך שבכל ערב משתתפים כ-50 חברים ואורחים. המועדון עצמו שייך לחבר מהקהילה האריתראית, שמעניק להם אותו בחינם ובתמורה מתפרנס ממכירת נרגילה, בירות ומשקאות קלים בזול.
היצירות שמביאים המשתתפים למפגש עוסקות בעיקר בבעיות בתוך המשפחה האריתראית בישראל; הפגיעה במעמדו של האב, מסורת מול מודרניזציה והקושי לשרוד בסיטואציה הנוכחית. שניים מהמשתתפים, סנאיי וסאנייט, העלו קטע תאטרון שעסק בתלונה של בעל כלפי אשתו, על כך שהיא מזניחה אותו ואת הבית מאז שהחלה ללמוד. "אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם, ואת כבר כמעט לא פה, אני רוצה שתפסיקי ללמוד ותחזרי למלא את תפקידייך בתור אישה", אמר לה. היא מצדה לא מוותרת לו. "הזמנים השתנו", היא אומרת. "עכשיו צריך ללמוד כדי להתקדם וכדי שיקרו דברים טובים". הבעל משתכנע, השניים מתחבקים והסצנה מסתיימת.
בקטע אחר, בחור ששמו קסאיי מקריא שיר שתוכנו עוסק בצורך של האדם לשמור על התרבות שלו, על כך שלא כדאי לאף אחד לנסות להיות מישהו או משהו אחר, בטח לא ישראלי, ושהכי חשוב שיהיה קודם כל הוא עצמו. שיר אחר, מאת בחור ששמו ואדי, עוסק במוטיב הזמן, שרק הוא ייתן את הפתרונות והתשובות לכל הבעיות והקשיים, ושצריך להיות סבלניים. אחריו עלה סמרה, שניגן על הקראר המסורתי ושר שיר לאהובה ישנה.
אחריהם עלה פישלה. במפגש הקודם הוא הקריא בקול הבס הדרמטי שלו, בליווי נגינת קלידים, שני מכתבי אהבה לאהובתו שנמצאת באוגנדה, שלא פגש כבר חמש שנים. הם מתראים מדי ערב בסקייפ, והוא שומר את עצמו בשבילה. הפעם הקריא שיר שעוסק בצורך של חברי הקהילה להיות מאוחדים, ובכוח שבפעולה משותפת ועזרה הדדית. "אמנות היא כרגע החבר הכי טוב שלי", הוא מכריז כשאנחנו נפגשים אחרי ערב התרבות. "כשאני כועס היא איתי, כשאני שמח היא איתי ובעזרתה אני יכול לבטא כל דבר שעובר בראש שלי".
עד כמה חשוב בעיניך המפגש השבועי הזה?
"אני תמיד מחכה ומתגעגע אליו, וכשהוא מתחיל אני שמח ויש לי מצב רוח טוב. המפגש הזה מאפשר לי להראות את היכולות שלי, לבדוק אותן, להיפתח לדברים אחרים ולדבר על הכל".
אתה מרגיש שאתם מתקדמים?
"אני חושב שכן, העשייה משפרת אותנו אבל זה לא העיסוק היחיד שלי באמנות. בפייסבוק יש קבוצה של אמנים אריתראים מכל רחבי העולם, וגם לשם מעלים יצירות ומנהלים דיון. שם הפעילות היא יומיומית".
על מה אתה אוהב לכתוב?
"אני מקבל השראה לכתיבה מאנשים שאני מכיר, ואני אוהב לכתוב על מי שמתקשים לבטא רגשות, שלא מסוגלים להגיד 'אני אוהב אותך' או להודות בכאב שלהם".
יש מעט נשים במפגשים שלכם.
"אם לנו קשה כאן, לנשים הרבה יותר. הן צריכות לעבוד, לטפל בילדים וגם להתמודד עם אבא או אח שלפעמים לא מרשה להן לבוא".
אנשים מתקשים להאמין לי כשאני מספר להם על המפגש הזה.
"יש עוד הרבה דברים שישראלים לא יודעים על אריתראים. אני גם חושב שלמרות כל התלונות, דרום תל אביב השתנתה לטובה בזכותנו. יש מסעדות טובות, אנשים גרים בדירות שאף אחד לא גר בהן קודם, ויש מי שיעבוד בדברים שישראלים לא מסכימים לעשות. הייתי שמח אם היו נותנים לנו גם אפשרויות ללמוד, לצבור ידע ולהתפתח".
להקת חתונות אריתראית עושה שמח וכובשת את סצנת האירועים בדרום תל אביב
באולם משתרר שקט בציפייה לשיאו של הערב שיחל בעוד רגע. חבורה של גברים בחולצות צהובות אוחזים תופים ונכנסים בזה אחר זה לאולם תוך כדי נגינה, מה שנותן את האות לתחילת החגיגה. הלהקה מתחילה לנגן והשושבינים, שלוש נשים בשמלות כחולות ושלושה גברים בחליפות מהודרות, נכנסים בצמדים לאולם – ספק הולכים ספק רוקדים עד שמגיעים למרכז האולם, שם הם נעמדים זה מול זו. אז נכנסת לאולם הפמליה המרכזית: החתן בחליפה והכלה בשמלה לבנה מפוארת, לפניהם ילדות בלבוש מהודר וסביבם מצטופפים בני משפחה וחברים בבגדים מסורתיים, אחת מהם מלווה את הכלה עם שמשייה לבנה מעל ראשה. חברי הלהקה מנגנים ושרים בקצב, כולם נעים במעגלים ומשמיעים קולות שמחה, זיקוקים נדלקים ואקדח קונפטי מנפץ גזירי נייר צבעוני לכל עבר. כך מתחילה באופן רשמי כל חתונה אריתראית (מלבד חתונות דתיות אדוקות שאין בהן מוזיקה כלל), וכך גם החלה החתונה שהגעתי אליה כדי לפגוש את חברי להקת "מליי" (Meley), מהלהקות הוותיקות והמובילות בסצנת האירועים האריתראיים בישראל.
"מליי" פועלת כבר שלוש שנים וחצי. היא נקראת על שם שיר של אברהם אפוורקי, זמר אריתראי שמצא את מותו בנסיבות מסתוריות בטביעה בשנת 2006, ככל הנראה בעקבות פעילות פוליטית שבה היה מעורב. אוואט, בן 24, שר ומנגן בקראר, כלי נגינה מסורתי. הוא מופיע בחתונות כבר מגיל 16 והגיע לארץ לפני שלוש שנים, לאחר שברח מהצבא, במטרה להמשיך לעזור כלכלית למשפחתו. כאן הוא פגש את דסבלה, בן 24, נשוי ואב לילד שהגיע גם הוא לפני שלוש שנים, ומנגן בקלידים, חליל וגיטרה, וגם משמש כטכנאי באולפן הביתי שלהם. השניים הכירו זה את זה בתחרויות מוזיקה שנתיות באריתראה, אבל עד שנפגשו באמצעות חבר משותף בירושלים, שם גרו כשהגיעו לארץ, לא החליפו ביניהם מילה. אל השניים הצטרף יונס, 27, שגדל עם דסבלה באותה עיר, ושר ומנגן בקלידים ובגיטרה. יונס שירת כמוזיקאי בצבא במשך שנה ולאחר מכן הלך ללמוד הנדסה באוניברסיטה. המצב המדיני גרם לו לנסות לברוח, אבל הוא נתפס בגבול ובילה במשך שנתיים בכלא מתחת לאדמה בחושך מוחלט. כשהשתחרר ברח והגיע לבסוף לישראל. לכל אחד מחברי ההרכב עבודה נוספת, שכן אין באפשרותם להתקיים רק מנגינה באירועים.
בסצנת החתונות האריתראית קיימות כיום בישראל ארבע להקות שעובדות באופן מקצועי וקבוע, ומליי נחשבת לבכירה שבהן. "אנחנו עובדים הרבה, כי מכירים אותנו ויודעים שאנחנו טובים", מספר אוואט. "אנחנו מפרסמים את עצמנו בפייסבוק, תולים פוסטרים ברחוב ומקבלים הזמנות גם באירועים עצמם. הקהל אוהב אותנו ומפרגן לנו מאוד". הלהקה עובדת בסופי שבוע במשך עשרת החודשים בשנה שבהם מותר לערוך חתונות לפי דתם הנוצרית-אורתודוקסית. הם מופיעים בחתונות והטבלות ועולים בין 3,000 ל-5,000 שקל לערב או אירוע, שכולל נגינה רציפה במשך חמש שעות או יותר. מלבד באירועי הקהילה הופיעה הלהקה עד היום גם בכמה אירועים של אתיופים באשדוד ובפתח תקווה. "בחתונות אצלנו רוצים רק מוזיקה חיה", אומר יונס, "אם אתה מביא די-ג'יי הקהל לא אוהב את זה, ופחות רוצים לרקוד. יש אצלנו תחרות גדולה בין האנשים למי תהיה חתונה יפה יותר ומה יגידו האנשים. יש הרבה עניין של לעשות רושם".
בישראל מתקיימות במשך השנה עשרות חתונות אריתראיות בכמה אולמות ברחבי גוש דן. עלות חתונה כזו נעה בן 20 ל-25 אלף שקל, ובני הזוג וחבריהם הם שעושים את עיקר עבודת ההפקה. בכל חתונה יש אזור מקושט ומהודר ובו ספות לבנות מפוארות בשביל החתן, הכלה והשושבינים. הכיבוד כולל אלכוהול (בירות תוצרת הארץ) ובופה צנוע של מאכלים אריתראיים מסורתיים. המתנות המועדפות, בדיוק כמו אצלנו, הן צ'קים, אלא שהמצב הכלכלי הרעוע מציב את גובה המתנה המקובלת על כ-100 שקל לאדם בממוצע.
בדירתו הקטנטונת של דסבלה בדרום תל אביב הקימה הלהקה אולפן ביתי עם חדר הקלטה פצפון אך אפקטיבי. "עכשיו אנחנו גם כותבים מוזיקה מקורית, ובקרוב אני מקווה שנתחיל להופיע איתה", מספר דסבלה. "חוץ מזה אני מקליט פה גם זמרים מהקהילה שלנו שרוצים להוציא דיסק. יש הרבה אנשים שמתעסקים במוזיקה ועושים דברים יפים. החלום שלי הוא שיהיה לנו הרכב עם הרבה נגנים, שנכתוב מוזיקה שתצא מגבולות המוזיקה האריתראית, כמו מוזיקת רגאיי וקאנטרי, ושנופיע בכל העולם".
מה בנוגע לשיתוף פעולה עם מוזיקאים ישראלים?
יונס: "יש הרבה מוזיקאים ישראלים שפונים אלינו ומבקשים להכיר את המוזיקה, ובשבילנו זה כיף. אני רוצה לנגן עם נגנים ישראלים מקצועיים, כי אנחנו צעירים ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד".
אוואט: "אם לא ישלחו אותנו הביתה, אני אשמח מאוד לשתף פעולה עם ישראלים. כרגע זו תקופה קשה, מפחדים להסתובב ברחובות וקשה לפעול או לתכנן משהו לעתיד בצורה כזאת".
אתם משלבים את התחושות האלה בשירים המקוריים שלכם?
אוואט: "בטח. אנחנו כותבים על התחושה של החיים פה, על החרדות ועל העתיד הלא ברור".
יונס: "אני בטוח שאם היה לנו חופש ופחות דאגות, היינו עושים הרבה יותר מוזיקה. כרגע רוב המחשבות והעשייה הם בכיוונים אחרים, לצערי".
שחקני התאטרון הסודני מעלים הצגה שזוכה לביקורות נלהבות, ומחפשים את הקהל הישראלי
בזה אחר זה הם עולים לבמה, שישה גברים מרשימים, אינטליגנטים, בשנות ה-30 לחייהם. רובם מדברים עברית שוטפת. ברקע נשמעת הקלטה של מירי רגב, צועקת שהסודנים הם שטן בגוף האומה הישראלית, ושצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה. כשהיא מסיימת הם מתחילים. בעברית, באנגלית ובערבית; בדרמה, בקומדיה ובקצת שירה, הם מציגים במשך 50 דקות את הדרך שעברו מאז שנאלצו לברוח מסכנת החיים בסודן, את המסע המסוכן בסיני, ואת החיים בישראל שמביאים איתם יחס משפיל מצד משרדי הממשלה, המעבידים ושירותי הבריאות.
"אני לא סודני. אני אשכנזי. השורשים שלי מאירופה, גדלתי על קניידלעך", פוצח חמיס, אחד הבולטים שבחבורה, במונולוג משעשע. "אמא שלי מבלגיה ואבא שלי מפולין, אבל לפני שאמא שלי נכנסה להיריון ההורים שלי אכלו סלט אבוקדו שהשחיר ובגלל זה יצאתי ככה. אני טעות של אבוקדו".
"אחד שחור חזק", כך נקראת ההצגה שכתבו והחלה להתגלגל על הבמות בפברואר לפני שנה. "הסודנים בארץ הפיקו יום תרבות והחליטו שצריך לעשות גם הצגת תאטרון", מספר באבי, שנאלץ לברוח מסודן לפני שמונה שנים בשל פעילות פוליטית. כעבור שנתיים בקהיר הגיע לישראל. "התחלנו לעבוד עם קבוצה גדולה של אנשים בלי שום ניסיון בתאטרון, ומהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים להתעסק בחיים ובקשיים שלנו כאן".
"עשינו חזרות בבתים במשך חודשיים, פעמיים-שלוש בשבוע", נזכר נגמלדין, בוגר לימודי טקסטיל ועיצוב אופנה באוניברסיטה בסודן, שברח לאחר שבסיום כנס פוליטי הותקף עם חבריו בידי מאות מאנשי האחים המוסלמים. חבר טוב שלו נדקר למוות באותו אירוע, ואחרי שחיפשו אותו בבית הוריו הבין שהוא חייב לעזוב. "זה לקח זמן, כלום לא היה סגור והרבה דברים השתנו. לרוב האנשים לא הייתה סבלנות והם הפסיקו לבוא".
"על כל מילה היו ויכוחים והחלטתי לעזוב", מספר חמיס, שנמצא שש שנים בארץ. הוא למד ושיחק בתאטרון "קרוב", ובימים אלה מקווה לפרוש מעבודות ניקיון ולעבוד כמתרגם ומדריך בספארי. "בסוף אמרו לי שחסר רופא לסצנה אחת ושכנעו אותי לחזור".
בסופו של דבר העלתה החבורה את הצגת הבכורה ביום התרבות הסודני. "כבר בזמן החזרות, מתנדבת גרמניה ששמה ברטי קישרה אותנו עם אנשי תאטרון מסמינר הקיבוצים, שבאו לראות חזרה של ההצגה ואהבו אותה מאוד", מספר באבי. בין אנשי הסמינר שבאו לראות היה גם סיני פתר, שהחליט לעשות מעשה.
"סיני פנה אליי וסיפר על קבוצת סודנים שמחפשת ליווי מקצועי", נזכרת יעל טל, שיחד עם נעמה רדלר החלה לעבוד עם החבורה. "הייתה לנו שנה עמוסה ולא היינו בטוחות שנלך על זה, אבל רצינו לראות במה מדובר. הם הראו לנו קטעים מתוך המופע והיה שם משהו מרגש, חכם ואוהב אדם. היה ברור שהם רוצים להגיע לקהל ישראלי ולקרב לבבות בין פליטים לישראלים".
הבכורה המחודשת של ההצגה, שקוצרה והודקה, נערכה ביוני שעבר מחוץ לספרייה בגן לוינסקי, והייתה הצלחה גדולה. "בהתחלה חשבנו שלא יבוא אף אחד", מספר חמיס, "בסוף הגיעו אלף איש, חלקם אפילו טיפסו על הבניינים ועל עצים מסביב כדי להצליח לראות משהו".
"זה היה היום הכי מרגש שהיה לי כאן בארץ, הייתה אנרגיה מדהימה", מספר מובארק, שחקן אחר בקבוצה, שנמצא שנתיים בישראל. "אחרי ההופעה בא אליי בחור סודני וסיפר שהגיע במיוחד מירושלים כדי לראות את ההצגה, ושהמסר עבר".
"אמרו לנו שעשינו משהו שכל הפוליטיקאים שלנו, במשך שבע שנים, לא הצליחו. הבנו שאין ברירה וחייבים להמשיך", מוסיף באבי.
מה חשוב לכם להעביר בהצגה לקהל הישראלי?
נגמלדין: "מכיוון שאין תקשורת בין הישראלים לאפריקנים, והם לא מכירים את הסיפור שלנו ולמה באנו, הבנו שתאטרון הוא הדרך היחידה להעביר את זה. פגשתי ישראלים שהחלו לחשוב אחרת אחרי שראו את ההצגה".
באבי: "חשוב לנו שידעו מה קורה בסודן, מה הסיבה שבאנו לכאן ובאיזה מצב אנחנו חיים לפני ששופטים אותנו. שידעו שאנחנו מתגעגעים להורים שלנו ושקשה מאוד להיות רחוק מהמשפחה ומהחברים. אני לא שמח לגור כאן, ואשמח לחזור הביתה במהירות האפשרית. אחרי כל שיחה עם אמא שלי עוברות עשר שעות עד שאני נרגע".
מובארק: "רוב התושבים בדרום תל אביב חושבים שאנחנו אנשים מהרחוב חסרי השכלה, שלא למדו יום בחיים שלהם ורק מחפשים קצת אוכל. אני מקווה שבהזדמנות הזאת אנשים ילמדו להכיר ולהעריך אותנו יותר".
מאז הצגת הבכורה הופיעה החבורה עוד שבע פעמים, בין השאר מול חניכי הצופים ובגינת הבימה, ותמורת כל הופעה קיבלה תשלום הוגן. לאחר המפגש בינינו נעצר באבי בגל מעצרי רחוב, ובשבוע שעבר שוחרר אחרי מאבק משפטי וציבורי. חברי הקבוצה, שיחזרו בקרוב להופיע, משתתפים גם בפעולות המחאה של הפליטים, ולאחרונה השתתפו בערבי תמיכה ובתוכניות רדיו. כמה מהם אף הופיעו במערכון עם טל פרידמן בארץ נהדרת.
הצייר הצעיר שברח מהכלא האריתראי הגשים את החלום על לימודי אמנות, וכבר מתכנן תערוכה
"היו לי משמרות של 12 שעות בשטיפת כלים, הישראלים שעבדו איתי היו מספרים שמחר יש להם לימודים והייתי בוכה מבפנים, קינאתי בהם", מספר פילימון, צעיר אריתראי בן 26 שהחל בחודשים האחרונים ללמוד ציור במדרשה היוקרתית לאמנות בבית ברל. "מגיל צעיר הייתה לי משיכה לציור ואמנות, אבל אצלנו לא היו בתי ספר כאלה".
הרצון הגדול ללמוד ליווה את פילימון במשך שנים, והוביל אותו לברוח מהכלא האריתראי בגיל 16, אחרי שנלקח מבית הספר התיכון בידי אנשי צבא שרצו לגייס אותו. הוא גם מה שהוביל אותו לעזוב את סודן ולצאת למסעות קשים במדבר. לישראל הוא נכנס בלילה קר במיוחד ומיד נזרק עם חבריו למעצר. "אחרי יומיים העלו אותנו לאוטובוס, אמרו באנגלית שישראל מדינה טובה ושבקרוב יהיו לנו עבודה, בית ומכונית. קיבלנו פתק שהיה כתוב עליו בעברית שאנחנו מסתננים והשאירו אותנו בתחנה המרכזית בבאר שבע. נהגי המוניות סיפרו לנו שחברים שלנו נוסעים לדרום תל אביב, אז נסענו גם אנחנו".
בתקופה הראשונה בעיר גר פילימון בדירה ברחוב מטלון עם פליטים רבים נוספים. "ישראלים טובים שעזרו לנו סיפרו לי על הלימודים שלהם, וחשבתי לעצמי מתי גם אני אתחיל ללמוד ואגשים את החלום הזה. זו הייתה תקופה קשה".
פילימון קיבל אישור עבודה זמני והחל לעבוד כמנקה. "בזכות העבודה היה לי איפה לאכול ולהתקלח, ולא משנה כמה קשה עבדתי, החלום ללמוד לא הרפה והתחלתי לברר פרטים. אמרו לי שזה יקר, שצריך בגרות ופסיכומטרי ושאני חייב לדעת לכתוב ולקרוא בעברית".
"הבת שלי פתחה בשכונת שפירא מרכז קהילתי לעובדים הזרים ולתושבי השכונה. למדו שם עברית, ציור וקורסים מתחלפים", מספרת איריס שטרן-לוי, ציירת ופעילה חברתית שהפכה למורה הראשונה של פילימון. "לפני שנתיים הוא לא ידע להחזיק עיפרון אבל הייתה לו תשוקה גדולה, הוא עבד קשה ופשוט פרח. השיעור שלנו היה החופש היחיד שהיה לו במשך השבוע, בשאר הזמן הוא עבד מסביב לשעון".
אחרי שנה נסגר המרכז הקהילתי בשל בעיות תקציב, ואיריס חיפשה בפייסבוק מורה שיסכים להמשיך ללמד את פילימון. הציירת מיכל גבע החליטה להיענות לאתגר. "הוא פשוט בחור כובש ואדם שמתאהבים בו", מספרת מיכל. "הוא הגיע ברמה מקצועית בסיסית יחסית, אבל יש לו כישרון והרבה רצון לצייר. היה ברור שזה הכיוון שלו, אבל רק אחרי תקופה הבנתי שהחלום הגדול שלו הוא ללמוד בצורה מקצועית ואקדמית".
מיכל הרימה את הכפפה ויצרה קשר דורון רבינא, דקאן הפקולטה לאמנויות - המדרשה במכללה האקדמית בית ברל. "אהבתי מאוד את הרעיון ופניתי למנכ"ל בית ברל ניר כהן, שעזר לאשר לפילימון מלגה מלאה של ארבע שנים לאחר מפגש היכרות שערכנו עמו", מספר רבינא. "מעבר לעובדה שהוא איש אינטליגנטי ומעניין, פילימון עומד בכל סטנדרט מקצועי של סטודנטים שמתקבלים למדרשה מבחינה מחשבתית ויכולות טכניות. אין לו שום הקלות או מתנות".
"הוא התרגש נורא", נזכרת מיכל, "לא ידעתי אז שיציעו לו לימודים בחינם. הוא אמר שהוא מוכן לעבוד גם עשרים שעות ביום בשביל זה, שזה כמו אהבה לאישה שאתה מוכן לעשות הכל בשבילה".
בסמסטר הראשון במדרשה למד פילימון יום אחד בשבוע במשך 9 שעות בשל מחויבות לעבודה, אבל בהמשך הוא מתכוון להגביר את הקצב לשלוש פעמים. "הוא לומד במסלול לתעודה, וכל הקורסים אצלנו פתוחים לפניו. המלצתי לו ללמוד עם הזמן דברים נוספים, כמו וידאו או פיסול, כדי שיעשיר את עצמו", אומר רבינא. "הוא מביא איתו מטען שאין לאף אחד אצלנו ואני כבר סקרן לראות את העבודות העתידיות שלו".
לפגישה הביא פילימון מבחר מציוריו. בכמה מהם מופיעה דמות של אם. "האם האריתראית עובדת קשה מאוד ודואגת להרבה דברים. אם יש לה 11 ילדים - כולם יגדלו מהחלב שלה. שם אין סימילאק", הוא צוחק. בציור אחר נראית דמות ללא עיניים. "זה פורטרט עצמי, והמורה אמר לי להוסיף עיניים אבל סירבתי. גם אני עכשיו לא רואה ולא יודע מה הולך לקרות".
אתה מודאג מהעתיד?
"בטח. אני מתגעגע הביתה אבל כרגע מסוכן בשבילי שם. אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות ישראלי, וברגע שיהיה שלום נחזור לשם בשמחה. בקרוב נגמרת לי ויזת העבודה ואני מפחד שלא יאריכו אותה ויכריחו אותי להגיע למתקן חולות".
איך הקשר שלך עם הישראלים במדרשה?
"זו הפעם הראשונה שיש לי חברים ישראלים. זה שונה מאוד מאלו שעבדתי איתם, שהתייחסו אליי הרבה פעמים באופן מעליב וגזעני. פתאום גיליתי שיש ישראלים אחרים, שמקבלים אותך כמו שאתה".
לאן אתה חולם להגיע?
"אני מקווה שאוכל להציג בתערוכות ולהעביר מסרים חיוביים בציורים שלי, כמו מסר לשלום, ושאנשים לא יסבלו מרעב בעולם הזה. אני מקווה מאוד שבעתיד אוכל לעזור לאנשים כמו שעזרו לי".
פילמון הקולנוען הוקסם ממצלמות כבר כילד, ומאמין ביצירה תיעודית נוקבת ובאמנות שיכולה לשנות מציאות
בפסאז' בקומה השנייה של חנות קטנה לשיחות אינטרנט במרכז נווה שאנן, במקום שבו גובה התקרה ייאלץ גם את קובי אוז להתכופף, מנהל פילמון את YFM – חברה לעסקי צילום ועריכת וידאו. הוא רק בן 21, והגיע לכאן בגיל 16 בנסיבות שאינו מוכן לפרט, לאחר שעזב מגמת לימודי מחשב בתיכון. אביו אתיופי ואמו אריתראית, ובמשך שנות חייו המעטות הספיק לחיות בשתי המדינות. "לצילום נחשפתי כבר בגיל צעיר", הוא מספר. "לאחי הגדול יש סטודיו. עזרתי לו, ובמשך שעות הסתכלתי עליו עובד ומצלם וזה הקסים אותי. אצלנו יש צלמים טובים אבל הציוד מיושן מאוד, לא כמו פה".
את החודשים הראשונים בישראל העביר פילמון בכלא רמלה, תחילה עם צעירים בני גילו, ובחודש האחרון גם עם אסירים בוגרים. "יום אחד אני אעשה סרט שיספר את הסיפור שלי בדרך לכאן, עם כל הצרות שעברתי בסיני והכלא ברמלה. זו הייתה תקופה קשה מאוד, והעברתי אותה בעיקר בכתיבת יומן. אני רק ילד, ובחיים שלי לא ראיתי בית סוהר לפני זה. זה לא מקום בשבילי".
אחרי ששוחרר עבר לגדרה ומשם לירושלים. אז, בעזרת מחשב שרכש, החל לבצע עבודות עריכה בסופי שבוע ולצלם מדי פעם חתונות. "היום רק כשהעבודה חלשה אני מצלם חתונות, אני לא אוהב את זה. יש בתחום המון צלמים מהקהילה שלנו". ביקורים תכופים בתל אביב הבהירו לו שזה המקום היחיד שבו יוכל לעסוק בצילום ועריכה במשרה מלאה. הוא החליט לעבור לעיר הגדולה, קנה ציוד ופתח עם חבר את העסק לצילום ולשירותי אינטרנט. את פריצת הדרך השיג דרך וידאו-קליפ שיצר לזמר בקהילה. "הוא הביא את השחקנים ואני את הציוד. צילמנו במשך שלושה ימים, ערכתי את החומרים והעליתי לרשת. התגובות היו מעולות, והתחילה להגיע אליי עבודה". עלות קליפ כזה מוערכת ב-2,500 שקל.
לפרנסתו השוטפת מצלם פילמון תמונות סטודיו של חברי הקהילה, שנשלחות למשפחות בבית, וכן תמונות פספורט פשוטות. הוא מבצע כאמור גם עבודות עריכה וצילום, ולאחרונה לקח חלק בשני פרויקטים מעניינים שנוצרו בתל אביב. הראשון הוא תקליטור די-וי-די שמורכב משירים וקטעי סטנדאפ של אמנים אריתראים, ונמכר בחנויות באזור התחנה המרכזית. "האמת היא שלא קנו אותו מספיק, ועכשיו מנסים לשווק אותו לארצות אחרות", הוא מספר. הפרויקט השני הוא סרט קולנוע באורך מלא, שמופק בשנה האחרונה בדרום תל אביב ועוסק בחיי הקהילה כאן בישראל. "זה סרט שמשקיעים בו הרבה כסף ונכתבה לו גם מוזיקה מקורית. אני נכנסתי אליו רק בחודשים האחרונים בתור צלם ועורך, והמפיקים שלו מתכוונים להפיץ אותו בכל העולם".
מתי תיצור את הסרט שלך?
"אני עדיין לא יודע. אין לי מספיק כסף וגם אין פה מספיק שחקנים טובים בשביל הסיפור שלי. אני רוצה מאוד ללכת ללמוד ולהתמקצע. שמעתי על לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ויש שם אפשרות לקבל מלגה".
מה דעתך על הקולנוע האריתראי?
"יש אצלנו הרבה יוצרי קולנוע, אבל רוב הסרטים לא מספיק טובים מבחינת התסריט והיכולות הטכניות. אני אוהב מאוד סרטי אנימציה ואפקטים ומיוחדים, ואני מקווה להיות מי שיכניס את זה בעתיד לקולנוע האריתראי".
מי אנשי הקולנוע האהובים עלייך?
"אני אוהב מאוד את דן לבנטל, שערך את 'איירון מן', את ג'ף פורד, שערך את סדרת סרטי 'הנוקמים', ואת העבודות של ויל סמית' וג'יימס קיץ'".
ראית פעם סרט ישראלי?
"לא, עדיין לא, לצערי", הוא צוחק. "ראיתי כמה פעמים 'כוכב נולד' אבל אני בעיקר עובד פה, אין לי כל כך זמן לדברים אחרים בשלב הזה".
תיעדת קטעי וידאו מההפגנות האחרונות של האפריקנים. עד כמה אתה מעורב?
"אני מעורב כמו כולם, ואני חושב שתיעוד דוקומנטרי חשוב מאוד במקרים האלה, כי ככה אתה יכול להגיע ליותר אנשים וליותר תמיכה. אני מאמין שאמנות הקולנוע והכתיבה, אם היא נעשית בידי אנשים אמיתיים וטובים, יכולה לשנות דברים".
מה החלומות שלך?
"מעבר ללימודים הייתי רוצה להכיר ישראלים ולשתף פעולה איתם. אני חושב שאנחנו יכולים לעשות דברים נהדרים יחד. רק כאן, בנווה שאנן, יש חיים שלמים ואינסוף סיפורים לספר. יש הרבה חומר לעבוד איתו".
העיתונאית שריל סווגן היא סלב אמיתית בקהילה הפיליפינית, ובין כתיבה לטיפול בקשיש מתפנה גם לפעילות חברתית
מבין קהילות הזרים בישראל, קהילת הפיליפינים היא הגדולה, המאורגנת והפעילה ביותר. לא פחות מ-70 ארגונים מטעמה פועלים כרגע בישראל ועוסקים בשמירה על זכויות העובדים, במתן עזרה ובפעילות בכנסייה. בחודשי הקיץ עוסקים הארגונים גם בהפקת תחרויות יופי, שירה וריקודים, בארגון כנסים, הופעות ומסיבות, ואפילו בהפעלת ליגות כדורסל וכדורעף. ארגון-העל FFCI מרכז את הפעילויות, בשיתוף מלא של שגרירות הפיליפינים בארץ. בכל פעילות כזו נתרמים כספים למען פתרון בעיות בקהילה בארץ ובחו"ל.
בישראל פועלים שני מגזינים לציבור הפיליפיני: "מנילה תל אביב" ו"פוקל", שיוצא לאור פעם בשבועיים כבר 12 שנה. "פוקל" מונה 56 עמודי כרומו, כתוב באנגלית וטגאלית, מופץ חינם מצפון ועד דרום ב-7,000 עותקים מודפסים, ומפעיל גם אתר אינטרנט וניוזלטר שבועי. העיתון כולל טורים קבועים, כתבות עומק, ראיונות וסיקור של אירועי הקהילה. מועסקים בו 12 כותבים, שפועלים בהתנדבות בתמורה להחזר הוצאות בלבד, והוא יוצא לאור בידי חברת התקשורת WCI, שמוציאה גם גרסאות צנועות יותר לקהילה הנפאלית והתאילנדית. החברה מפרסמת בעזרת העיתונים את כרטיסי החיוג שלה ושירותי העברת הכספים לחו"ל, ויוזמת אירועים כמו פסטיבל הסרטים האסיאתי, שיתקיים באוגוסט בסינמטק תל אביב. אחת הכותבות של "פוקל" היא שריל סווגן, 34, שנחשבת לדמות מוכרת ומובילה בקהילה המקומית.
שריל הגיעה לכאן לפני תשע שנים, לאחר שנאלצה לעזוב לימודי תואר שני בניהול פיננסי ועבודה בחברת נדל"ן בשל מצבה הכלכלי הקשה של משפחתה, המונה שמונה נפשות. "כשהגעתי לכאן חשבתי שאעבוד בתור אחות, לא ידעתי שאצטרך גם לנקות ולבשל. היה לי קשה מאוד. אני ילדה של אבא, ובכל יום הייתי מתקשרת אליו בוכה".
לעיתונות ולתקשורת היא הגיעה כמעט במקרה. "אחרי תקופה ארוכה שרק עבדתי ולא יצאתי מהבית, הזמינו אותי להנחות אירוע של ארגון 'אוריינטל מינדורו', שהוא המחוז שבאתי ממנו". האירוע המדובר הוביל את שריל להיכרות עם דמויות מפתח בקהילה, והיא הפכה למזכירת הארגון ובהמשך לנשיאה שלו, תואר שהיא נושאת עד היום. "אנחנו פותרים בעיות של ויזה ומעסיקים", היא מסבירה. "אנחנו תומכים בחולים, עזרנו לבניית שתי כיתות לימוד במחוז שלנו, ייסדנו תוכנית האכלה ולאחרונה שלחנו בגדים חמים ומוצרים יבשים לנפגעי הטייפון יולנדה".
ב-2009 היא נענתה להצעה שקיבלה, והחלה לכתוב ב"מנילה תל אביב". "העובדה שמדובר בהתנדבות גרמה לי לעבור אחרי חצי שנה לכתוב במגזין של הכנסייה 'קאפמילייה מגזין', וכשזה נסגר עברתי ל'פוקל', שרצו הרבה זמן שאכתוב אצלם". שריל אחראית באופן קבוע על כתבות השער של המגזין, ועוסקת בראיונות אישיים ובסקירת אירועי הקהילה.
"שריל דומיננטית מאוד, היא נמצאת בכל האירועים ובכל המקומות ומגיעה אלינו עם הרבה רעיונות", מספרת פזית גודלביץ', מנהלת השיווק של WCI. "פונים אליי מסביב לשעון בשאלות, החל במספר של אוטובוס ועד לבקשות לעזרה בבעיות אישיות", היא מספרת, "זו גם הסיבה שהחלטתי לא לרוץ לנשיאות ה-FFCI, אף שכבר הייתי סגנית הנשיא. כבר שנים אני מתנדבת ללא הפסקה, ואני חייבת קצת זמן לעצמי. גם ככה הפעילות נמשכת כל הזמן".
בשנה שעברה היא נשלחה לרומא (על חשבונה) למפגש עם כל מנהיגי הקהילות הפיליפיניות בעולם, ובחודשי הקיץ היא מלמדת אחת לשבוע (שוב, בחינם) את ילדי הקהילה שנולדו כאן על התרבות הפיליפינית, הגיאוגרפיה והשפה שבה אינם שולטים. היא עצמה כבר מדברת עברית שוטפת, לאחר שלימדה את עצמה בהצלחה, וכרגע מתגוררת בשכונת בבלי בתל אביב, שם היא מטפלת לפרנסתה באדם מבוגר בן 91.
אילו נושאים מעניינים את הקוראים הפיליפינים?
"הקהל הפיליפיני אוהב לקרוא על סיפורים מהחיים, כאלו שיכולים לתת לו השראה. הוא גם מתעניין במה שקורה כאן בישראל, ויש קבוצות שנפגשות, או פועלות בפייסבוק, שעוסקות בפוליטיקה, בעיקר הפיליפינית".
היית רוצה להשתלב בעתיד בעיתונות הישראלית?
"אני אשמח מאוד להיות חלק מהעיתונות הישראלית, ולפעול כדי לקשר בין שתי הקהילות ולטפל בזכויות העובדים. השערים אצלנו נפתחים עכשיו, יש כבר טיסה ישירה מישראל אלינו, והייתי שמחה להכיר לקהל הישראלי מקומות מיוחדים שכדאי לבקר בהם".
את רואה את העתיד שלך כאן?
"זו שאלה שגם אני תמיד שואלת בראיונות. אני מתגעגעת מאוד למשפחה שלי ונמצאת איתם בקשר יומיומי. אני מאמינה שזה תלוי בעיקר באדם שאתאהב בו".
מה היית משנה כאן ביחס לעובדים הזרים?
"אני חושבת שוויזה לחמש שנים לא מספיקה, כי אנשים משלמים סכומים אדירים ולפעמים מוכרים את כל מה שיש להם כדי לבוא לכאן. לטעמי גם צריך להעלות את המשכורות הנמוכות, ולחייב שני מטפלים לאדם שחולה במחלה כמו אלצהיימר, שדורשת טיפול סביב השעון. זה לא אנושי להפיל את זה על בן אדם אחד".
במועדון הפיליפיני שגילה את רוז פוסטנס רוקדים כל הלילה בליינים משמונה עמים שונים
מספר מקומות הבילוי שמיועדים לפיליפינים בישראל אינו משקף את גודל הקהילה כאן, ועומד כרגע על שישה בלבד – שלושה בתל אביב, והשאר בירושלים ובחיפה. המפורסם בהם הוא ללא ספק "מאמיס פלייס", שהקימו יוסי ולוסי חזות. השניים הפכו לזוג ב-1990 אחרי מפגש אקראי בסופרמרקט בהרצליה, שהוביל לחתונה אזרחית שלוש שנים אחר כך. "ההורים שלי הרימו גבה בהתחלה", מספר יוסי, "אבל בסוף הם קיבלו את לוסי באהבה". השניים, שגרים בבית אליעזר, קנו את שמם בקהילה הפיליפינית לאחר שניהלו במשך חמש שנים אטליז בשוק הכרמל. ב-2005, לאחר שחשו מיצוי ממכירת בשר, פתחו את ה"מאמיס" – בר-מסעדה-קריוקי ברחוב נווה שאנן בתל אביב. "בתקופה ההיא הקשר בתוך הקהילה שלנו היה חזק יותר", נזכרת לוסי. "אנשים עזרו זה לזה וסייעו לנו לקדם את העסק. חברים הביאו חברים והכל נעשה מהלב. היום זה השתנה, יש הרבה צביעות ואינטרסים".
ההצלחה של ה"מאמיס" הייתה מהירה. המקום עבד שבעה ימים בשבוע. בתוך כמה חודשים החלה להופיע להקה בימי שישי ושבת, והקהל, שהורכב תחילה מפיליפינים בלבד, הפך למגוון כשסינים, תאילנדים וגם ערבים ויהודים הצטרפו לחגיגה. "היה כאן ערב אחד שספרתי אנשים משמונה עמים שונים", צוחק יוסי.
לאחרונה עלה שמם לכותרות לאחר שהתפרסם שרוז פוסטנס, הזוכה הפיליפינית בתוכנית "אקס-פקטור ישראל", החלה את דרכה במועדון. "רוז הופיעה כאן במשך שנים בסופי שבוע עם הלהקה שלה", מספר יוסי בגאווה. "כשהמלהקים של התוכנית שאלו אותנו אם יש לנו המלצה על מישהו, המלצנו עליה בתור זמרת הבית שלנו. אחרי הזכייה היא הגיעה לכאן עם הרבה אנשים והייתה חגיגה גדולה".
הגעתי ל"מאמיס" במוצאי שבת בשעה אחת עשרה בלילה. בכניסה עמדו מאבטחים, ורק לאחר קבלת אישור הופעל אינטרקום שאפשר לנו גישה פנימה. "אחרי שנים למדתי להכיר ברגע מי בעייתי, ואני מכניס לכאן רק אנשים טובים שאני מכיר", אומר יוסי. "המצב של האזור השתנה לחלוטין בשנים האחרונות. פעם היה כאן הרבה יותר נקי, לא היו מריבות ובחיים לא ראית משטרה. אנשים היו הולכים ברחוב בשלוש בבוקר בלי שום פחד. היום אין סיכוי שתראה כאן אישה לבד בלילה, והישראלים כבר לא מתקרבים לכאן. עכשיו אנחנו עובדים רק בסופי שבוע, היקף העסקים ירד בחמישים אחוז. בתוך כמה חודשים נעבור למקום רגוע יותר".
למה אין כאן אפריקנים?
"כי אנחנו נותנים רק למי שאנחנו מכירים להיכנס, והם בדרך כלל אנשי סגל דיפלומטי. יש לי מספיק בעיות, אני לא צריך אותם כאן. יש גם סינים בעייתיים שלא נכנסים".
ה"מאמיס" הוא בר פשוט ומיושן בן שתי קומות, מקושט באורות מנצנצים. למרות שהשעה מתקרבת לחצות, נראה שהעניינים רק מתחילים להתעורר. ברקע מושמעת מוזיקת פופ באנגלית ובפיליפינית בווליום מוגזם, והקהל שמתחיל למלא את המקום מורכב מפיליפינים, נפאלים, סינים וערבים-ישראלים. אחת הסיניות נכנסת למקום עם עגלת תינוק ומתיישבת עם חבריה. "זו לא הפעם הראשונה שהיא באה איתו לכאן", מספרת לי לוסי מאוחר יותר. "אמרתי לה שהווליום הגבוה והעשן לא טובים בשביל תינוק".
המטבח של ה"מאמיס" מגיש אוכל אסייתי טעים, מגוון מטוגנים, מרקים וסלטים. המחירים גבוהים למדי והחשבון מוגש על פתקית קטנה עם קבלת ההזמנה. בחצות מתחיל הקריוקי, ושתי מנחות פיליפיניות שרות את השיר הראשון בקולי קולות ובזיופים קלים. המקום הולך ומתמלא ומסביב צצים גם כמה זוגות של ישראלים ופיליפיניות. "נוצרו כאן הרבה זוגות במשך השנים", מספרת לוסי. "יש ישראלים שמבקשים ממני להכיר מישהי, ואם אני רואה שהם רציניים אני מכירה להם את אחת החברות שלי. כבר שידכתי 15 זוגות שהתחתנו". לקראת חצות וחצי מתמקמת בקומה השנייה להקת קאברים ישראלית, שמתחילה להופיע ומשלבת בין מוזיקה פופולרית באנגלית ללהיטים פיליפינים. "בהתחלה צחקתי כשהציעו לי לשיר בפיליפינית, ופחדתי שאשבור את השיניים", מספרת אפרת קל, זמרת ממוצא תימני ומנהיגת להקת "פופקורן" המופיעה במקום. "אבל אחרי שבוע הצלחתי ללמוד את השיר הראשון וגיליתי שזה לא כזה מסובך. היום אני כבר יודעת חמישה והשישי בדרך. הפיליפינים הם קהל חם ושמח, ונוצר בינינו קשר מיוחד".
כשהלהקה מסיימת את תפקידה לקראת שתיים בלילה, המקום כבר מלא לחלוטין, המבלים על הרגליים והאלכוהול נשפך כמים. על אף המוניטין של המקום, אף אחד לא שר קריוקי. "אנחנו פתוחים עד שש בבוקר", מסביר יוסי, "את הקריוקי מתחילים לשיר בשעות הקטנות, אחרי שמתעייפים מהריקודים. הלילות כאן ארוכים מאוד".
הפורום הנפאלי מטפח זמרים, רקדנים ושחקנים, ומדי פעם מזמין גם את כוכבי הפופ מהמולדת להופעת אורח
בישראל נמצאים כיום יותר מ-8,000 נפאלים. מספרם כמעט אינו גדל בשנים האחרונות, לאחר שפרשות שחיתות קשות בקרב חברות כוח אדם בישראל הובילו לסגירת השמים בין ישראל לנפאל מאז שנת 2009. בחודשים האחרונים החל שוב טפטוף של עובדים מהמדינה ההררית בדרום אסיה, שעוסקים כאן בעיקר במקצועות הסיעוד.
על אף מספרם הנמוך יחסית בארץ, מתברר שגם נפאלים רבים עוסקים באמנות בשעות הפנאי המעטות, ואפילו באופן מאורגן. בשנת 2011 נוסד בישראל "פורום אמנים בינלאומי" – סניף ישראלי לארגון אמנות נפאלי שבסיס האם שלו בארה"ב. "כרגע חברים בסניף שלנו כמה עשרות אמנים שעוסקים בשירה, ריקוד ומשחק, ויש לנו גם משורר אחד", מספרת סוניטה פאקרין, זמרת נפאלית שמטפלת באישה מבוגרת בירושלים. פאקרין נמצאת כאן כבר חמש שנים, ומשמשת כנשיאת הסניף הישראלי של הפורום החל מאוקטובר האחרון. "מטרת הפורום היא לאחד בין אמנים נפאלים, לתת להם את המקום והאפשרות להופיע ולהראות את הכישרון שלהם, ולשמר יחד את התרבות שלנו", היא מסבירה. "יש בישראל עוד הרבה אמנים מהקהילה שמחוברים לארגונים ולפורומים אחרים, וכל מי שרוצה להצטרף מוזמן בשמחה".
פגשתי את סוניטה לפני שבועות אחדים, בחגיגות לכבוד השנה האזרחית החדשה של הקהילה, שנערכו באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב. הפורום, בשיתוף חברת ההפקות הנפאלית "נמסטה אנטרטיינמנט", הפיק מופע מוזיקלי שלכבודו הטיס ארצה שלושה זמרים. המפורסם שבהם הוא פראשנט טמונג, הודי ממוצא נפאלי שעבד כשוטר, זכה ב-2007 בעונה השלישית של "כוכב נולד" ההודי, ומאז הפך למוזיקאי מצליח שמופיע ברחבי העולם ומככב בסרטי קולנוע בנפאל. השניים האחרים היו אמית פאול, סגנו מאותה תחרות, וגאמבו שארפה, זמר נפאלי שמתגורר בלוס אנג'לס. מחיר הכרטיס לערב עמד על 125 שקלים, והאולם היה מלא לגמרי, בעיקר בצופות נלהבות.
את האירוע הנחתה אחת מחברות הפורום והזמרים שרו בליווי פלייבק. הקהל, שבתחילה עסק בעיקר בדיבורים ובצילומים, נכנס אט-אט לאווירה, ובסופו של דבר קם מהכיסאות והחל לרקוד ולהשתולל.
בין ההופעות של הזמרים האורחים זכו להתבטא אמני הפורום המקומיים, ובהם גם סוניטה הנשיאה. "אני שרה כבר מגיל צעיר, אבל רק בשנת 2009 התחלתי לשיר באופן מקצועי על במות", היא מספרת. "באפריל אסע לנפאל להקליט את אלבום הבכורה שלי במטרה לשווק אותו בעולם ולהפוך לזמרת במשרה מלאה".
מלבד זמרים הופיעו בערב החגיגי גם כמה רקדניות מסורתיות שחיות בישראל. "אני רוקדת כבר מגיל 9 ואוהבת את זה מאוד, אבל הייתי חייבת לבוא לישראל לעבוד כדי לעזור למשפחה", מספרת שאנטי טמנג, 26, שמחלקת את זמנה בין מגורים וטיפול בקשישים ברמת השרון ובין דירה שהיא חולקת עם חברות בסופי שבוע בתל אביב. "כאן בישראל אני רוקדת בעיקר כשיש פסטיבלים, ועושה את זה קודם כל בשביל הכיף. לפעמים מרוויחים מזה קצת כסף".
"אנחנו נפגשים בבתים בסופי שבוע, מנגנים, מעלים קטעי משחק ומופיעים", מספרת סבי פטאק, שנמצאת כבר שמונה שנים בארץ ומגיעה לאירוע מביתה בטבריה. "זה חלק מאיתנו, ואנחנו עושים את זה בשביל הנשמה".
כמה שעות לפני האירוע החלו החגיגות הנפאליות בסינמטק תל אביב, שם הוקרן סרט דוקומנטרי שהופק בישראל על חייהם ועבודתם של הנפאלים כאן. שני האירועים התקיימו במעמד השגריר הנפאלי, שהסתובב גאה, חבוש כובע מסורתי, וזכה לכבוד מלכים בכל מקום שהגיע אליו עם פמלייתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם