"השתיין": רקוב, מאכזב ונוגע ללב

קוראי "השתיין" מתחלקים לשניים, אלו שזה להם המפגש הראשון עם הנס פאלאדה יאהבו את הספר, ואלו שקראו את יצירותיו האחרות יתאכזבו. אבל איפה תמצאו מישהו שלא קרא את "לבד בברלין"?

איילת קליין כהן | 18/2/2014 19:31 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מדפי "השתיין" של פאלאדה נודף ריח חזק, שנותר בחלל החדר זמן רב לאחר שאחרון העמודים נקרא והספר מונח על גבו. לא מדובר בריח הדפוס הטרי של ספר שזה עתה תורגם לעברית, שנים ספורות לאחר צאתו לאור באנגלית ו-70 שנה לאחר כתיבתו. זהו ריח אחר, של אלכוהול זול, מהול בריחם של מצעים שלא כובסו, בארומת שתן ובניחוח ריקבון העולה ופושה בחדר. ריח חמוץ-חריף, מעורר בחילה.
פאלאדה מתאר את תהליך התדרדרותו של ארווין זומר, סוחר גרמני, המגלה את קסמה המתוק של הטיפה המרה. עבורו, אשתו מגדה, היעילה והטכנית מדי, היא-היא האשמה האמיתית במצבו, ולילה אחד מיני רבים של טיפשות שמקורה בשכרות מהווה רגע שיא בעלילה, שהוא למעשה רגע שפל בחייהם המשותפים ובחייו בכלל.

עוד בתרבות:
אברהם טל מקבל השראה מממרח כבד עם שוקולד
"בובה של לילה" מחזירה את השכונה לטלוויזיה
היפה והחנון: השורדים האמיתיים הם אנחנו

ארווין חש במעקב תמידי תחת עינה הפקוחה של מגדה ונקרע בין הצורך להסתיר ממנה את שתייתו, כלומר – את חוסר צייתנותו, ובין הדחף לעשות זאת באופן מופגן וגלוי. פאלאדה נפטר בשנת 1947, ואין לדעת מה חלף במוחו עת כתב את הספר, אך לאור סיפורו האישי ככותב ויוצר שהתנגד לנאציזם וסיים את חייו במוסד שהוא ספק בית לחולי נפש ספק כלא, מנקרת השאלה האם אותה רעיה מחושבת, מתוקתקת ויעילה עד העצם, אינה למעשה אלא סמל לשלטון הגרמני, ואילו אותם אסירים תשושי נפש ושיכורים אינם אלא אזרחיו, שלא לומר נתיניו.
 
עטיפת הספר
חסר אותו עומק מוכר של פאלאדה. ''השתיין'' עטיפת הספר

אותה ביקורת על הצמרת השלטונית ואותה התנגדות למערכת המחושבת והמשומנת היטב שלא מותירה לאדם מקום למרוד בה, מופיעות בלבוש שונה, גלוי ומפורש יותר, בספריו האחרים. פאלאדה רואה את אותו שטן בדמויות שונות, הפעם בדמותה של פראו מגדה זומר, ליידי מעודנת למראית עין.

עבור רבים, "השתיין" הינו בבחינת אוצר בלום, שנחשף לאחר שנים של עבודה מאומצת, משום שנכתב באופן מקודד, תוך העמדת פנים שפאלאדה כותב
ספר אחר, שהוזמן ע"י גבלס. ואולם, הוא מחוויר בהשוואה לספריו האחרים ובעיקר לעומת "לבד בברלין" המצוין והמטלטל. צריך מידה לא מבוטלת של תעוזה על מנת לומר זאת על האיש שכתב את "איש קטן – מה עכשיו" ואת "בארצי הזרה לי", ובכל זאת – כתיבתו של פאלאדה אינה אחידה ברמתה, ולראייה "השתיין", שאינו טוב כאחרים שהוציא תחת ידיו. 

תהליך הריקבון של הגיבור המתואר לפרטי פרטים, עד כדי תחושת קבס, אמנם אמין ונוגע ללב, אך אין בו את אותו עומק מוכר של פאלאדה. בעולם תרבותי המאדיר ספרות מהזן הקשה לעיכול והעוסק בתחלואי האדם והחברה, יש קשר מאוד ברור בין עומק הסיאוב המתואר ביצירה ובין התפיסה לגבי איכותה. היצירה הזו היא דוגמה נהדרת לתלישותו של הקשר הזה. ב"לבד בברלין", למשל, פאלאדה מתגלה כסוציולוג מחונן וכפסיכולוג מבריק, ואילו ב"השתיין" הוא משמש כסופר בלבד.

על כן, בזמן שרבים מאוהבי פאלאדה יעוטו על היצירה כעל שלל רב ערך, נמליץ לשוב דווקא אל ספריו האחרים לשם קריאה חוזרת. גם בשעת קריאתם של אלו, הבטן תתכווץ והנפש תתקשה להכיל, אך בניגוד לספר זה, התגמול, בדמות תובנות מלאות ברק וניצוצות של חכמה, שווה את זה. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק