יונה אליאן: תרבות חשובה לא פחות מצבא
תוכניות ריאליטי? "אויב האמנות". סערת אריאל זילבר? "זכותם של אמנים להביע את דעתם". מצב התרבות בארץ? "אין מודעות לחשיבותה". ויש גם בונוס: הסוד לזוגיות המושלמת עם הבעל ששי
יונה אליאן-קשת ואני נפגשות בבוקר שאחרי סערת פרס אקו"ם, ויש לה מה לומר על פרס היצירה שניתן לאריאל זילבר במקום פרס מפעל חיים. "זכותם של אמנים להביע את דעתם, כמו כל אדם", היא אומרת. "אבל כמה שזה נשמע קלישאתי, כוחה של האמנות הוא בהבאת אהבה ופיוס ולא בחרחור מלחמות. יש כאן כל כך הרבה שנאה, חילוקי דעות ואלימות, אז למה להתגרות ולהוסיף?".תסבירי.
"בזמן מחאת השחקנים שסירבו להופיע באריאל, פנו אליי שאצטרף ואמרתי שאיני נותנת יד לחרמות. חרם זה דבר נורא ובטח שעל בני עמך. אין לי ספק שאופיע באריאל וכבר נסעתי לשם והופעתי. אני מאמינה שבאזור מסוכסך כל כך אמן צריך לעשות טוב, לתרום מעצמו, מכישרונו ומרוחו. אי אפשר לברוח מדעות פוליטיות, אבל התגרות מכל כיוון אינה יפה בעיניי".
לדעתך נהגו נכון באקו"ם? אפשר להפריד בין דעות פוליטיות ואמנות?
"זו דילמה. השאלה היא לאו דווקא בפן הפוליטי, אלא האם צריך לשפוט אנשים לפי התנהגותם ואישיותם, או רק לפי היצירה שלהם. האם סרטיו של רומן פולנסקי צריכים להישפט כסרטיו של אדם שהטריד ילדות? או צ'רלי צ'פלין, שיש עליו סיפורים נוראים. אין לי תשובה החלטית על כך".
עוד בתרבות:
יהוא ירון לא צריך במה
פיליפ סימור הופמן: הרחיקו את ילדי מהוליווד
שמוליק קראוס: שאריות אדם נטול יצירה
אליאן, שחקנית ותיקה בעלת רזומה מפואר ששיחקה בקולנוע, בטלוויזיה ועל בימת התאטרון וזכתה לשבחים ולפרסים רבים, מגשימה בימים אלה את חלומה לשחק בשפת הוריה בהצגה "מירל'ה אפרת" בתאטרון היידישפיל. זו לא הפעם הראשונה שהיא מגלמת את דמותה של מירל'ה אפרת, אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שתעשה זאת ביידיש.
"זו התרגשות גדולה לגעת בלב העניין ובשפה שבה הגיבורה דיברה", היא אומרת. "אבי היה נער בן 16 כשנמלט על חייו מהנאצים. הוא עשה הכל כדי לשרוד ומשום כך לא היה איש משכיל, הוא לא הספיק ללמוד, אבל תמיד סיפר לי בהתלהבות את סיפורה של מירל'ה אפרת, שהייתה גיבורת תרבות יהודית, אלמנה שבעלה השאיר לה חובות והיא הקימה הכל מחדש וילדיה בגדו בה. הוא לא ראה את ההצגה, אולי אמו סיפרה לו, אך זו ההוכחה שחוט של תרבות, של שורשים, של תת-מודע קולקטיבי, עובר מדור לדור. כששיחקתי לראשונה את מירל'ה אבי כבר לא היה בחיים, ובכל ערב שהייתי עולה על הבמה אמרתי לעצמי בלב שזה בשבילו".
רבים מאיתנו גדלו על יונה אליאן קשת בתוכנית הילדים "שלוש, ארבע, חמש וחצי", שבה הופיעה עם בעלה ששי קשת ועם צ'ומפי ואינשם הבלתי נשכחים. פגשנו אותה אחר כך גם באינספור סרטים, תוכניות טלוויזיה והצגות תאטרון, ואין ספק שהיא מהשחקניות החשובות בתאטרון הישראלי.
בטח המון אנשים בני גילי אומרים לך שהם גדלו עלייך.
"כן, וזה כיף. נעים לחשוב שתרמתי במשהו. עד היום מצטטים לי שורות מטופל'ה טוטוריטו, אבל אל תשכחי שפעם זה היה אחרת. בזמנו לא הסתכלו עליי בעין יפה. הייתי בהבימה, עשיתי שייקספיר, ואנשים לא הבינו מה פתאום אני עושה עכשיו תוכנית ילדים. זה כאילו לא היה יאה".
אז למה עשית את זה?
"לא ראיתי בכך פחיתות כבוד, אלא להפך, אושר גדול. זו הייתה תוכנית מושקעת ומוקפדת, שהיום נחשבת לקלסיקה של תוכניות הילדים. מה שמעצבן הוא שגם אנשים בני 80 אומרים שגדלו עליי, ואני אומרת? סליחה, מה אתם חושבים, שאני בת 120?".
יש סיכוי לאיחוד עם צ'ומפי ואינשם?
"אני לא חושבת שמישהו חושב היום שצריך כזו תוכנית ילדים. לפני כמה שנים ששי ואני הוצאנו קלטת ילדים עם חומרים של ביאליק, המחזנו ושרנו שירים, והיו מעט מאוד אנשים שקנו אותה. רק המובחרים, שרצו שילדיהם יראו את ביאליק ולא את צונאמי תוכניות הטלוויזיה האחרות, שהן כלום. זה היה ניסיון שלא נעשה יותר, למרות שאנחנו מאוד גאים בו וקיבלנו תגובות טובות. אז איחוד לא יהיה, רק זיכרון של עונג".
כיום כבר אין לה בעיה לגלות את גילה, 63 שנה שלא ממש ניכרות עליה. "בעבר לא הצלחתי להוציא את הגיל מהפה", היא מחייכת. "אבל בארץ אין מה לנסות להסתיר. תמיד יהיה מישהו שהיה איתך בתיכון או בצבא וכולם יודעים".
כשנולדה נקראה יונה גליצקי, בת בכורה להורים ניצולי שואה. היא גדלה ביפו, ועל הילדות הלא פשוטה דיברה בהרחבה רק בבגרותה. "גרנו יחד, סבתי, סבי, הוריי ואחותי. הוריי יצאו לעבוד ומי שגידלה אותי הייתה סבתי, שדיברה רק פולנית. עברית התחלתי לדבר כשהגעתי לגן ובשכונה.
"הייתה לי ילדות יפה, הייתה בבית הרבה אהבה ויפו הייתה ציורית ומקסימה עם פרדסים, שדות סביונים וים, אבל גם גדלתי בבית ספוג סיפורי אימה על פולין והשואה, סיפורים מקוטעים שסיפרו ביניהם המבוגרים ביידיש כדי שלא אבין. מהר מאוד הבנתי והם עברו לשפה אחרת. עד היום אני משלימה פרטים לגבי מה שקרה לאבי, הוא אף פעם לא דיבר".
מדוע שינית את שם משפחתך לאליאן?
"בשנות ה-70 היה נהוג לעברת שמות כחלק ממחיקת התרבות הגלותית של אשכנז והמזרח, וכשהגעתי לקאמרי בתחילת הקריירה הציעו שאשנה את שמי. נזכרתי שכשהתחלתי את לימודיי באוניברסיטה עבדתי חצי שנה כדיילת קרקע באל על, ולילה אחד הצמידו לי ילדה שהוריה הגרושים שלחו אותה לארצות הברית. מכיוון שטיסתה התאחרה ישבתי איתה חצי לילה. קראו לה אליאן ואהבתי את השם, אז בחרתי בו".
מגיל צעיר ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית. "הייתי בחוגי דרמה ואמי סיפרה שכילדה שיחקתי משחקים עם עצמי ודמיינתי. גם אמא שלי הייתה שחקנית, אבל בגלל השואה לא הגשימה את עצמה. יש תמונות שלה מתאטרון במחנה עקורים בגרמניה, שבו שיחקה את בתו של טוביה החולב. היא הייתה אישה מקסימה שידעה לשיר יפה, מה שאני לא, וכנראה בתנאים אחרים הייתה הופכת להיות שחקנית. זה עובר בגנים".
בצבא שירתה כפקידה בקריה, ובמקביל לקחה שיעורים פרטיים במשחק "ממורה שכל מה שאני יודעת בתאטרון - זה ממנו". לאחר שירותה הצבאי החלה ללמוד באוניברסיטה תאטרון ופסיכולוגיה, אך כבר בשנתה הראשונה הוצע לה תפקיד בקאמרי.
לתודעה הציבורית פרצה כצעירה היפה בסרט "נורית", שם גם הכירה את בעלה ששי קשת, ששיחק לצדה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בתאטרון הבימה, בתאטראות חיפה ובאר שבע, בטלוויזיה (בסדרות "מרחב ירקון", " זינזאנה", " סימני שאלה", " סברי מרנן"), בהצגת יחיד, עם בעלה במסגרות שונות ואפילו בקמפיין לכרטיס אשראי.
אילו יחסים היו לך עם ההורים?
"הוריי נפטרו מוקדם, אבי בגיל 67 ואמי בגיל 65, ולא הספקתי להתחבר אליהם מחדש. כשאת צעירה, יש גיל שאת בועטת. הייתה מרידה אישית שלי בהורים, והייתה גם מרידה של דור שלם, שגדל פה ובעידוד הארצישראליות ותרבות הצבר הרגיש שהוא הגיבור אל מול פליטי המלחמה, שנקשרו למשהו גלותי ופחות הירואי. זה לא היה מוצדק, כמובן. אמרו עליהם שהלכו כצאן מובל לטבח, אבל הם היו הגיבורים האמיתיים. שנים התביישתי בשפה שדיברו אצלי בבית, בפולניות, ביידיש ובהומור שלהם".
בשנים האחרונות התחולל אצלה השינוי. "התבגרתי", היא מסבירה. "את מגיעה לגיל של הורייך, יש געגועים לבית, ואת מבינה דברים טוב יותר. פתאום הבנתי שנעשה להם עוול בשנים ההן. כדי לבנות מדינה ותרבות חדשה ניסו למחוק את השורשים של תרבות אשכנז, וגם את תרבות המזרח. מובן לי למה זה נעשה, אך אין ספק שזו הייתה טעות גדולה. תרבות לא צומחת ללא שורשים.
"בשנים האחרונות כל חלקי הפאזל נוחתים במקומם. חלקים שהיו סוערים אצלי, הניסיונות שלי להשלים עם מועקות הילדות. פתאום בגילי יש שחרור והתבהרות. את כבר לא בלחץ להקים משפחה, לגדל ילדים, לפתח קריירה. מגיע גיל שהדברים נרגעים, ותהליך של התקרבות אל היידיש ואל בית אבא הבשיל עכשיו".
את יודעת לתאר חוויה אחת שבה הבנת שהגיע זמנך לחזור ולנבור בילדות?
"כן. הנסיעה לפולין במסגרת משלחת. כל השנים סירבתי לנסוע לשם. הרגשתי שלא אוכל להתמודד, שזו מועקה גדולה מדי בשבילי, ילדת דור שני קלסית. לפני שנה התארגנה משלחת מיוחדת של אמנים מטעם מכון 'שם עולם' של הרב קריגר, ופתאום רציתי. גם חשבתי שהשהות עם אנשים זרים תהיה סוג של הגנה, שלא אתפרק".
אלא שבטרבלינקה, מחנה ההשמדה הראשון שהגיעו אליו, כל ההגנות קרסו. "הלכנו על פסי הרכבת לעבר המחנה ולפתע הכתה בי התובנה שסבתי, שאני קרויה על שמה, הייתה צעירה, רק בת 40, והיא צעדה שם עם ילד בן עשר אל מותם. כשהגענו למחנה יהורם גאון עשה טקס, וכשהוא קרא קדיש התפרקתי לחתיכות. ביקשתי גם אני לומר קדיש. הרב אמר שמותר לי, ותוך כדי בכי נורא אמרתי קדיש על סבא וסבתא. הידיעה שהיו לי סבא וסבתא שנרצחו בשואה הייתה תמיד משהו ערטילאי. שם, ברגע ההוא, הכל הפך למוחשי. הפלונטר שהיה לי במשך שנים נפתר. היה משהו משחרר בהתחברות למקום שלי, למי שאני באמת. פתאום הבנתי שאני יותר יהודייה מישראלית".
ואז החלטת גם להופיע ביידיש? להשלים את החיבור?
"ההחלטה לשחק בתאטרון היידישפיל התחילה לנבוט כאשר ששי שיחק שם בהצגה. באתי לתאטרון וגיליתי שאני מבינה כל מילה ולא צריכה להסתכל בתרגום. זו שפה עסיסית ומדהימה. כשהיא מצחיקה היא מצחיקה בלי סוף, כשהיא עצובה היא עצובה בלי סוף. הכל גדול בה מהחיים. לגעת בה מחבר אותי למי שאני באמת. לפני כשנתיים ששי קיבל הצעה לנהל את התאטרון, ולמרות שהוא קיבוצניק ושם בכלל לא דיברו יידיש, הבנו שיש בזה שליחות. אני גם קצת השפעתי. הבטחתי לו שאם הוא ינהל, בעוד שנה-שנתיים אבוא לשחק את 'מירל'ה אפרת'. כעת אני פורעת את השטר".
לאליאן-קשת יש הרבה מה לומר על מצב התרבות בארץ. לדבריה, התחום נמצא במאבק הישרדות.
"מצב התרבות עגום. לאנשים בשלטון אין מודעות לחשיבות התרבות והתקציבים דלים. כולם נאבקים על חייהם. הריקוד, המוזיקה, המוזיאונים והתזמורות. כשהתחלתי היה תאטרון רפרטוארי ותאטרון מסחרי, והייתה חלוקה ברורה ביניהם. הרפרטוארי עשה קלסיקות וחומרים תובעניים, ובמסחרי היו קומדיות קלילות ונעימות. היום, כדי שהתאטרון יחזיק מעמד, אם עשיתי מחזה כמו '33 וריאציות' או 'הפרדס' לקהל מצומצם, אדרש לעשות אחריו קומדיה קלילה או דרמה משפחתית קלה לעיכול שהקהל אוהב. זה בעיניי תהליך לא טוב, עצוב אך בלתי נמנע, שנובע מחוסר מודעות לחשיבות האמנות".
מה חשיבות האמנות בעינייך?
"תרבות של עם חשובה לחוסנו לא פחות מצבא. מה שהחזיק אותנו כעם אלפי שנים היו הדת והתרבות. מאז שעבר חוק תקציב הקולנוע, יש כסף, הקולנוע פורח, סרטים מגיעים לאוסקר ובעולם מבינים שבישראל לא רק מתפוצצים אוטובוסים, אלא יש עשייה. אם הצגה יוצאת לחו"ל, זה שווה אלף נספחים ושליחי קק"ל. מנסים לעשות הסברה. זו הסברה".
ובכל זאת בחרת לשחק בסיטקום "סברי מרנן". לא בדיוק שייקספיר.
"כשהציעו לי לשחק בסדרה אמרתי שאני לא יודעת לשחק בסיטקום. אבל אז נפגשתי עם הבמאי, הכותבים ויהורם (גאון, המשחק לצדה בסדרה, ת"פ) ופתאום נורא גירה אותי לעשות את זה. אחרי כל השנים בתאטרון, עם הכובד שלו, שאת חוקרת תפקיד, מנסה להבין את הדמות, את מניעיה, מהיכן היא באה ולאן היא הולכת, מצאתי את היופי שבקלילות. אמנם בימים הראשונים הייתי אחוזת אימה, אבל תפסתי את העיקרון. אנחנו נהנים ומבלים שם. יהורם איש מצחיק נורא. הרבה פעמים באמצע סצנה הוא מצחיק אותי וצריך להפסיק את הצילום. יש בזה כיף גדול. בקרוב נצלם את העונה השלישית".
בסדרה את מגלמת את רחל, האמא המזרחית, אולי זה מה שמבלבל לא מעט אנשים לגבי מוצאך.
"אני מניחה שזה מגיע מההתחלה שלי בסרט 'נורית', שהיה קשור במזרחיות ומשם משפחתי אליאן. כל אלו יצרו אשליה, שאף פעם לא הכחשתי. אני גאה להיות פולנייה-מזרחית".
תעשי ריאליטי?
"לא" היא נזעקת. "שום תוכנית ריאליטי, ולא שלא הוצע לי. יש צונאמי בלתי נסבל מכיוון הטלוויזיה. אני לא אוהבת ריאליטי, הוא אויב האמנות. את רואה זמרים שלא יודעים לשיר - שרים, רקדנים שלא יודעים לרקוד - רוקדים, ואנשים שלא יודעים לבשל - מבשלים. פעם היו תוכניות בישול של שפים שאהבתי ולמדתי מהם, אבל מה הקטע בתוכניות האלו? כבר לא רוצים לשמוע את ברברה סטרייסנד שרה, מעדיפים לשמוע את השכנה. זו לא אמנות. אני רואה פרומואים ל'היפה והחנון' ואני תוהה למה ארגוני נשים לא קמים להתנגד. כששומעים את השטויות שהן מדברות, הרי ברור שמישהו שם רוצה לעשות מהן מטומטמות. זה משגע אותי".
לזוג אליאן-קשת, שחגגו השנה 41 שנות נישואים, יש שני ילדים. אריאל (35), מוזיקאי הנשוי לזמרת גל דה-פז ומאי (23), סטודנטית למשחק בסטודיו של ניסן נתיב. אליאן-קשת מעידה על עצמה שהיא הכי אמא פולנייה. "א-יידישע מאמע, על כל המשתמע מכך. אני אמא מגוננת וחרדתית, זה חלק מלהיות דור שני", היא כמעט מתנצלת.
"החרדתיות מלווה אותי במשך השנים. הסברתי לילדים שיש לי הרבה יתרונות וחיסרון אחד: 'אני מאוד חרדתית. אם אתם לא עונים לטלפון פעם אחת, אני עוד חיה. בפעם השנייה אני מתאשפזת'. כנראה העברתי להם את זה. עכשיו אם אני לא עונה להם לטלפון, גם הם נכנסים לחרדות".
את וששי מהזוגות היציבים בתעשייה, טפו-טפו-טפו, מה הסוד שלכם?
"תמיד שואלים אותנו, אז המצאנו כמה בדיחות, למשל שאנחנו רוצים להתגרש אבל לא נעים לנו כי אם גם אנחנו נתגרש המדינה תיפול. אבל האמת היא שבבסיס יש חברות חזקה. הוא החבר הכי טוב שלי".
עד איזה גיל את מתכננת להיות על הבמה?
"כל הזמן אני מאיימת בפרישה. לפעמים אני מרגישה עייפות, כי בשנים האחרונות יש הצגות בכל הארץ והנסיעות בכל ערב מתישות פיזית ומנטלית. אבל חבריי צוחקים ואומרים שלא אפרוש לעולם. זה מקצוע לא קל, אבל יש בו רגעי אושר צרופים ונדירים, ואת מרגישה שאת ממצה את יכולותייך במאת האחוזים. להיות שחקנית זה צורך, וכל עוד ארגיש רצויה אהיה על הבמה".
sofash@maariv.co.il
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם