"סלפיז": תיעוד רדוד וסתום של שום דבר וכלום
היא מתיימרת להיות סדרת דוקו, אבל בפועל "סלפיז" היא עוד מוצר לא מתוחכם בנחשול התיעוד העצמי שהשתלט עלינו
עוד בתרבות:
הילדה הרעה של סדרות הטלוויזיה
פואד מגוחך מספיק בשביל לזכות בנשיאות
יונה אליאן: תרבות חשובה לא פחות מצבא
הכול נכון, חלקית. כרישים, קטע כזה, נוטים לעתים לנשנש בני אדם שמתעקשים להיתקע להם בנתיב השמאלי. גם מתבגרים, כלומר הבהמות שבהם, נוטים להתאסף בגנים ציבוריים לערב שירה וסירנה. נו, אז מה.
הצורך הטלוויזיוני לנפח ולהפחיד מונע תמיד מהיסטריה. פטרונות והיסטריה. ולא רק במהדורות החדשות. גם כאשר סדרה בידורית–דוקומנטרית מתנדבת להציג את "הנוער" - כלומר את "עולמם של המתבגרים בישראל 2013", כפי ש"סלפיז" מצהירה על עצמה - היא עושה את זה מלמעלה. בציניות מהולה ברדידות. זו "סלפיז - השנה האחרונה בתיכון": סדרה דוקומנטרית שבמרכזה חמישה תיכוניסטים ועלילותיהם ההו–כה–מרתקות. "סלפיז" משודרת בערוץ בידור ישראלי, לא בערוץ 8. כלומר היא מתעטפת בגלימה דוקומנטרית ומייצרת, בפשטות, תמונה מצועצעת ומגמתית.
דניאל, ליעד, אלון, נטלי וטאי (שזה כמו קאי, רק עדכני יותר ולא כחלק ממערכון סאטירי), הם תלמידי י"ב בתיכון מקיף יהוד. "כמו שזה נשמע", מצחקקת דניאל, בת התפנוקים מנווה מונוסון, "זה תיכון שמקיף את כל הילדים. יש הרבה מעמדות בתיכון". הנה למשל, מעמדות. לא תאמינו, צועקת הסדרה, בתיכון מקיף יהוד מתנקזים ילדים מכל המעמדות. יש פקאצות, ערסים, מעמד ביניים, כבד שמיעה וסינית (הידד). ומה עושים עם הסלט הזה? מנגנים על העצבים. אלון, נער כבד שמיעה, מספר על שני הוריו כבדי השמיעה שמשתכרים שכר מינימום. קאט. בריכה צלולה, חווילה רחבת ידיים ודניאל, הבת של הארנק של אבא, צוללת לחיים של מזומנים. רעים וטובים? צ'ק.
אחר כך מגיע עניין "הנוער". נשף הסיום - שעליו נע ציר העלילה המתוחכם כרהיט באיקאה - מביא את צוות המורים לסדרת אזהרות מסע. "אין מצב שתלמיד מגיע לנשף כשהוא שתוי", מזהירה אחת המורות את תלמידי השכבה. הבנתם, שם בבית? הם שותים, הילדים. בדרך אגב מוגנבת סצנה שבה מורה מזהירה מתבגרים מוגלתיים מפני שתיינות. המסר פשוט. הם שותים, בעיקר לשוכרה, וכמנהגם בקודש הם יגיעו גם לנשף הסיום בליווי אלכוהול זול בכמויות חגיגיות. הצופה, בצדק, מזדעזע.
אבל גולת הכותרת היא האיום הסלולרי. הוא מלבני, עם כיסוי ראש ואין לו זמן לסטטוס שלכם כי הוא בדיוק ב"חחחח" של הסטטוס הבא. ב"סלפיז", כמה מפתיע, מופיעים המון תיכוניסטים והסמארטפונים שלהם. הרומנטיקה פורחת, הזוגיות דביקה. "זהו עידן שבו יש חשיבות גבוהה לתחזוקה של פרופילים ברשתות חברתיות", מתפייט הקומוניקט של "סלפיז", ומצליח להפוך התמכרות נערית לשיר ערש. נרדמנו. התיכוניסטים של "סלפיז" נפגשים כדי לארח לחברה לחשבון האינסטגרם שלהם. הכול מצולם, מפולטר ועולה לרשתות, טרי–טרי. "סלפיז", מתחת לשפם, מגחכת. כל זה בשעה שהסדרה עצמה - דוקומנטרית, כבר אמרנו? - היא תוצר של בולמוס תיעוד עצמי, מחולק לפרקים ומלווה בפסקול. כולם מחוברים (למצלמה), כולם מתוודים (לאח הגדול), לכולם יש סיפור (שאתם חייבים לשמוע). "סלפיז" היא בדיוק הדבר הזה: עצם הקיום שלה, כלומר הצורך לתעד חמישה תיכוניסטים, סתמי ולא מנומק. הוא חלק מטרנד טלוויזיוני, מוקף סופרלטיבים ריקים ("נקודת ציון משמעותית", "רגע מעבר מוחשי"), אבל אם מפשיטים את התארים הפיקטיביים מקבלים עשרה פרקים של סלפיז. תסתכלו על הילדים האלה, אבל לא קרוב מדי. הם עלולים לטרוף אתכם.
"סלפיז - השנה האחרונה בתיכון", שני-רביעי, 22:30, הוט בידור ישראלי
היכנסו לדף הפייסבוק של nrg תרבות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם