רחוק מהבית ועל חבל דק: חיי הקרקס הנודד
בין תאוות נדודים לגעגועים הביתה, בין רגעים קצרים של תהילה ליומיום האפרורי, בין חיים ומוות. דותן מלאך בילה עם הארגנטינאים, הפולנים, הסינים והקולומביאנים שמרכיבים את הקרקס הישראלי, ולמד לפוצץ בלון בחץ וקשת בעזרת הרגליים בלבד. לפחות תאורטית
ושך יורד על יציעי הצופים באוהל המרווח, ופנסים נדלקים ושוטפים את הבמה באור. בקצה הרחוק שלה, בגובה של כמה מטרים טובים מעל פני האדמה, מופיעים שלושה צעירים דרום־אמריקנים שיתחילו בעוד רגע ללכת על כבל עשוי פלדה, באורך מטרים רבים, המתוח לרוחב הבמה. מוזיקת סלסה מתחילה להתנגן והשלושה חוצים את הכבל בהליכה, בעזרת מקל ארוך שמסייע להם לשמור על שיווי משקל. הם רצים, קופצים זה מעל זה, הולכים קדימה ואחורה, פעם עם כיסוי ראש להסתרת העיניים ופעם עם כיסא, שעליו מתיישב – ואחר כך גם עומד - אחד מהם באמצע הכבל, כאילו כלום. תחתיהם אין שום רשת שתגן מפני נפילה, ורק מי שמדלג מעל חברו מחבר את עצמו למנגנון שאמור לעזור לו במקרה של תקלה.ביציעים עוצר הקהל את נשימתו, גם נוכח הביצוע וגם מחשש שמשהו הולך להתפספס. “יש רגעים שמרגישים פחד אבל בדרך כלל לא", מספר הקטור גרסיה רמירז, בן 25 מקולומביה, בסיומה של החזרה הגנרלית של “קרקס שודדי הקריביים", מופע שעלה בשבוע שעבר בחיפה ויטייל ברחבי ישראל בעשרת החודשים הקרובים. “המשפחה שלי עצובה בכל פעם שאני נוסע, בגלל המרחק הגדול והסכנה שכרוכה במה שאני עושה, אבל זו העבודה שלי. אין מה לעשות".
עוד בתרבות:
בואו לזכות בכרטיסים לאסף אמדורסקי
עמית מכטינגר הורשעה בנהיגה בשכרות
משחקי הכס והסופרנוס משתלטות על דיזנגוף
כמה ימים לפני הופעת הבכורה, מתחם הקרקס הומה מהכנות אחרונות. באופן מסורתי מתחיל סיבוב ההופעות בארץ בחוצות המפרץ, בתוך אזור צפוף שמצדו האחד כביש סואן ומצדו האחר קניון גדול וסניף של רשת מזון מהיר, המשמש את אנשי הצוות כאופציה מועדפת לשימוש בשירותים ולחיבור לאינטרנט האלחוטי. “אנחנו צריכים מתחם בגודל של ארבעה דונם, וראשי ערים רבים הולכים לקראתנו מבחינת העלויות כדי שנוכל להגיע", מסביר קופי. “מתחם כזה עולה לנו בין 7,000 ל־15 אלף שקל לתקופה שאנחנו שוהים במקום".
במופע החדש כלולים השנה כ־30 מופיעים מדרום אמריקה, סין, רוסיה, בלארוס ופולין. כולם גרים יחד, בדרך כלל בזוגות, במתחם אפרורי של קרוונים צנועים למדי, שממוקם מאחורי אוהל המופעים. בכל מבנה יש ציוד בסיסי, מיטה זוגית או מיטת קומתיים, כיריים חשמליים לבישול עצמי ומעט מאוד מקום לזוז. במרחק הליכה עומד לרשותם מבנה לבישול רציני יותר, מבנה למקלחות, שתי מכונות כביסה ושירותים כימיים.
לרגע קשה להאמין שאנשים באמת חיים כך בשנת 2014; העולם הקסום שכולנו מדמיינים למשמש המילה “קרקס" רחוק מאוד מהמציאות הסיזיפית, היומיומית. “מצד אחד, אני שונא את זה שעד שכבר מתרגלים למקום אחד, בכל פעם צריך לארוז, לפרק ולעבור. מנגד, אני אוהב לפגוש אנשים חדשים, שפות ותרבויות", אומר אנטון פופאזוב, בן 53 מרוסיה, שנולד לזוג אנשי קרקס ונודד כל חייו מחוזה לחוזה. “הגורל בחר בשבילי את חיי עוד לפני שנולדתי. אני הייתי חלק מתופעת הלול הנודד", הוא צוחק.
לקרקס הוא מגיע עם מופע חץ וקשת נדיר במיוחד: רק שלושה אנשים בעולם מבצעים אותו. “במשך שנים עסקתי באקרובטיקה אווירית אבל אז נפצעתי ולא יכולתי להמשיך", הוא מספר. “זה היה מבלבל מאוד כי קרקס זה כל מה שאני יודע לעשות, וחששתי ממה שיהיה בעתיד. בסופו של דבר הלכתי לכיוון החץ והקשת".
פופאזוב הפך לאחרונה לסבא כשנכד נולד לבנו העובד בקרקס במלון “סיזר פאלאס" בלאס וגאס. את מופע החץ והקשת שלו מלווה בת זוגו, לוליטה מושקובה, יפהפייה בת 28 מבלארוס, שמגיעה מעולם ההתעמלות האמנותית. במשך שבע שנים היא הייתה חלק מקרקס בלט, וזו הפעם הראשונה שהם מופיעים יחד. המופע שלהם נחשב למסוכן, ובמהלכו נורים לכיוונה של מושקובה מגוון חצים במהירויות גבוהות ומזוויות שונות. “בהתחלה פחדתי מאוד, אבל למדתי לסמוך על אנטון", היא אומרת. לה עצמה יש עוד קטע במופע, שבו היא מבצעת תרגיל אקרובטיקה מרשים בתוך כדור שקוף בגובה של 10 מטרים מעל פני האדמה. “אני סובלת מפחד גבהים", היא מודה. “עברו כמה חודשים של עבודה על הקטע שלי עד שירד מפלס הפאניקה".
ישראל, כך מתברר, תפסה בשנים האחרונות מקום טוב במפת הקרקסים העולמית. המגמה הזו תפסה תאוצה כשב"טבת הפקות" זנחו עיסוק רב שנים במוזיקה ובטלוויזיה והחלו להפיק בכל שנה מופע קרקס המשלב וירטואוזים מרחבי העולם. “אין היום קרקס במובן המסורתי של המילה", מסביר דורון “קופי" עציוני, ממפיקי המופע. “יש מפיקים, ויש להם אוהל וציוד ותוכן שמשתנה משנה לשנה. זו נישה עולמית קטנה שמונה כמה אלפי אנשים, והפכנו לחלק מהקליקה שלה. זאת התמכרות".
במשך שלושה חודשים בשנה נוסעים קופי ושותפו יענקל'ה נאמן מסביב לעולם לצפות בפסטיבלים, תחרויות ומופעי קרקס, במטרה למצוא כישרונות חדשים שיופיעו במופע הבא. “בכל מקום שאנחנו מגיעים ושומעים שאנחנו ישראלים הופכים אותנו מיד לאורחי כבוד, והוזמנתי כבר לשפוט בשני פסטיבלי קרקס", מספר קופי, “בנינו לעצמנו שם טוב, האמנים מרוצים וזה מתגלגל".
בעשרת החודשים הקרובים יבקר הקרקס ב־12 ערים בישראל, והוא צפוי להציג 280 פעם באוהל ובו 1,260 כיסאות; בסופי שבוע ובחגים צפויות להתקיים גם שלוש וארבע הצגות ביום - לצד ימי מנוחה ללא פעילות פרט לאימונים. שכר המשתתפים נע בין 1,500 דולר לחודש ועד ל־10,000 למופע החץ והקשת היוקרתי. “עלות ההשקעה של סיבוב כזה היא כמה מיליוני שקלים", מסביר קופי, “מעבר לשכר האמנים אנחנו משלמים 11 אלף שקל לאשרת עבודה לכל אחד מהם, ביטוח לאומי למקרה שיהיו תאונות - והיו כאלה בעבר. יש כאן גם גנרטור שעובד מסביב לשעון, מים זורמים חופשי, וצריך לשאוב את השירותים פעם בכמה ימים. יש גם אינסוף דרישות ביורוקרטיות מצד מכון התקנים, משרד הבריאות והמשטרה. מדובר בהוצאות אדירות".
אתם מצליחים להחזיר את ההשקעה?
“בדרך כלל כן, למרות שאף אחד לא מתעשר פה. יש הרבה קהל רוסי, שבשבילו זה חלק מהתרבות, וגם הרבה קהל ערבי שמגיע. אנשים אוהבים קרקס, אנחנו משתדלים למכור כרטיסים במחירים עממיים, ובשביל רבים זו כבר מסורת, לבוא אלינו פעם בשנה".
למה אין וירטואוזים ישראלים במופע?
יענקל'ה נאמן: “הלוואי שהיו ישראלים מספיק מקצוענים כדי להשתתף במופעים שלנו, אנחנו נשמח מאוד לפרגן להם. הבעיה היא שאם כבר יש מישהו, הוא מתקשה להתחייב לכל התקופה ותמיד יש לו אילוצים של חגים ומשפחה".
בניגוד לשנים עברו ולקרקסים אחרים בעולם, בשנתיים האחרונות החליטו בהפקה לבנות למופע סיפור מסגרת, שדורש מהמשתתפים להפגין גם יכולות משחק. “זה אתגר לעבוד איתם על הפן התאטרלי, כי אמני קרקס בדרך כלל לא אוהבים לצאת מהמשבצת שלהם", אומר הכוריאוגרף אלדר גרויסמן בן ה־30, שמביים זו השנה השנייה את המופע. “אבל בדרך כלל, אחרי ההופעה הראשונה ומחיאות הכפיים, כולם מבינים שזה תורם לאקטים הקרקסיים עצמם והכל הופך למעניין יותר גם בשבילם.
“בכלל, אני אוהב מאוד את המשמעת ומוסר העבודה של אנשי הקרקס. הם פועלים בתחושה של חיים או מוות, ומבחינתי זה מעביר מסר של מצוינות לצעירים, שרואים שצריך לעבוד קשה אם רוצים להגיע לרמה גבוהה, להצליח ולהופיע ברחבי העולם".
עד כמה קשה לביים אנשים שרובם לא יודעים אנגלית, ולהעביר להם את רצונותיך?
“אם אני לא מצליח להעביר את מה שאני רוצה בעזרת מילים או עם עזרה בתרגום שאני מקבל, הדגמות ותנועה תמיד פותרות את הבעיה".
סיפור המסגרת שעוטף את המופע פשוט למדי: אי קסום ובו אוצר אבוד, שעליו שומרים הנסיך והנסיכה מפניהם של הפיראטים המרושעים. את תפקיד הנסיכה מגלמת אנה פיליפובסקה, בת 27, יוצאת נבחרת פולין בהתעמלות, שזכתה ב־2009 במדליית כסף באליפות העולם בבלגיה ב"ספורט אקרובטיקס". מאז הספיקה לזכות במקום השלישי ב־I got talent הפולנית ולהפוך לסלב מקומי. בנאמבר המוביל שלה היא מציגה תרגיל אקרובטיקה מרשים בתוך כדור מים ענק. “הקושי הגדול בתרגיל הוא העובדה שצריך להפגין גמישות ואלסטיות גבוהה. אני הראשונה מפולין שמבצעת אותו אי פעם", היא מספרת.
“בפולין לא אוהבים קרקסים. מבחינת האנשים מדובר בעיסוק ברמה נמוכה", מוסיף פטריק ניקיאן, בן 27, בן זוגה של אנה, שלוהק כמובן לתפקיד הנסיך ומבצע בהופעה תרגיל ובו הוא מתגלגל בתוך חישוק ענק. בנוסף הוא משתף פעולה עם אנה בקטע אקרובטיקה אווירי. “אחת המטרות שלנו היא לטייל בישראל, במיוחד בירושלים ובנצרת", הוא אומר ומציג בפניי שלל מפות של ישראל וחיפה.
לקרקס מגיעה גם משפחת נאבאס מסנטה דומינגו שבאקוודור. אב ושתי בנותיו, דור חמישי לאנשי קרקס, שהגיעו מחוזקים בטובי, כלב ביגל חמוד שבשבילו זהו סיבוב הופעת הקרקס השלישית. “לפעמים אנחנו רבים, אבל רוב הזמן הכל בסדר", הם עונים משועשעים כשאני מתעניין איך מסתדרת משפחה נודדת יחד. האב ראול, בן 50, מסתובב כבר 40 שנה בקרקסים. הוא החל בנהיגה על אופנועים וברכיבה על סוסים, ובהופעה הנוכחית הוא מחזיק על כתפו וראשו מוטות ברזל צרים וארוכים, ובנותיו מטפסות עליהם ומבצעות תרגילים אקרובטיים באוויר.
הבת הגדולה אלחנדרה, רק בת 24, מופיעה עם אביה כבר 18 שנה. “אני אוהבת את זה. מבחינתי החיים האלו מובנים מאליהם ואני גם רואה את עצמי מגדלת משפחה בצורה הזו בעתיד", היא אומרת. אחותה סטפני, בת ה־21, מופיעה עם אביה מגיל 9, ובין השאר מפוצצת בהופעה בלון בחץ וקשת בעזרת הרגליים בלבד, כשהיא עומדת על שתי ידיים. “אלה החיים שלנו, ואנחנו רוצים לעשות את זה לתמיד. בבית אנחנו משתעממים מהר. אנחנו אוהבים לנדוד", היא אומרת.
השתיים למדו במשך השנים עם מורים שעבדו בקרקסים, מה שלא עזר להן לרכוש ולו כמה מילים בודדות באנגלית. באקוודור מחכות להן אם המשפחה ואחות נוספת, שלא מעוניינת להיות חלק מהמסורת המשפחתית.
אחד האתגרים הגדולים של חברת ההפקה הוא להטיס לישראל את כל הציוד שנדרש למבצעים. “הציוד של החץ והקשת עדיין תקוע במכס, ויש גם ציוד באמסטרדם ובפולין שאני עוד לא יודע איך אני מעלה אותו על המטוס, אבל כמו תמיד, בסוף יהיה בסדר", אומר קופי.
אתגר גדול אחר הוא להעביר את הקרקס ממקום למקום ולשמור על בריאותם ושלמותם של המשתתפים. “בתוך שלושה ימים מהרגע שיוצאת מכאן שיירה של 18 משאיות ומאה טון ציוד, אנחנו כבר מוכנים במקום הבא עם אוהל קרקס עומד", הוא אומר.
על הנס הקטן הזה אחראי צוות של עשרה פועלים רומנים, שמנוהלים בידי האחים דניאל וכריסטיאן מזגה, שעובדים כבר חמש שנים בארץ אחרי שעבדו זמן דומה בקרקסים באיטליה. “העבודה הקשה ביותר היא המעבר ממקום למקום. אלו ימים ארוכים, מלאים בעבודה, ולפעמים אין אפילו זמן לאכול" מספר דניאל, שיחד עם אנשיו גם מתפעל את ההופעות עצמן. “יש עלינו הרבה מאוד אחריות וצריך להיות מרוכזים מאוד. אם יש גשם זו בעיה, רוח - בעיה. כבר היה לנו מקרה שמים הציפו את האולם. אין מה לעשות, גם כשאני בחופש אני חושב על הקרקס".
האזור שבו חיה הקבוצה הרומנית, בסמוך לאוהל, הוא המסודר והמאובזר ביותר במתחם. הקונטיינר של דניאל מעוצב בצבעי דגל ברצלונה, ועל זה של כריסטיאן מונחת צלחת לווין שרכש לכבוד משחקי המונדיאל ביוני. השמועות מספרות על חגיגות מרובות, שכוללות ברביקיו ושתייה בכל ערב.
“ההתחלה של כל הפקה לחוצה, אבל כשההופעות כבר רצות הדברים נרגעים", מודה דניאל. “אנחנו מוכנים שעתיים לפני כל הופעה, אבל חוץ מזה אוכלים, שותים ונהנים. החיים בישראל טובים, מזג האוויר מצוין ואני מרגיש פה כמו בבית. אנחנו מכירים כל פינה בארץ. אין מקום שלא טיילנו בו".
ועדיין, המרחק מהבית לא מקשה?
דניאל: “לי קשה יותר עכשיו, כי אני נשוי ויש לי ילד קטן. הכרתי את אשתי בפייסבוק כשהייתי בישראל, וכשחזרתי לרומניה נפגשנו. היא הייתה איתי פה תקופה, אבל עכשיו היא לא יכולה לבוא כי זו לא צורת חיים טובה בשביל תינוק. במהלך החודשים הבאים אני מתכוון לנסוע פעמיים הביתה, לשבוע וחצי בכל פעם, אבל קשה לי לדעת עכשיו מה יהיה איתי בעתיד".
החזרות לקראת המופע, שנפסקו בלילה הקודם בשעות הקטנות, מתחדשות. לאחר שכולם תרגלו את קטע הפתיחה עלה הצמד הסיני לתרגל ולתזמן את הקטע שלו, בזמן ש"במבי" (אבי יונה בואנו), אגדת תאורה מקומית, מכוון עליהם פנסים, והמוזיקה שערך חגי אלקיים מתנגנת ברקע. חברי הצמד הם קיו בינג בינג בן ה־24 וצ'י לונג בן ה־27, שמגיעים ממחוז חביי שבסין, הידוע כאזור המפורסם ביותר בעולם בייצוא אקרובטים.
“במחוז שלנו בכל משפחה יש מישהו שעוסק באקרובטיקה. בשאר הפרובינציות זה נדיר מאוד", אומר קיו, בעזרתה האדיבה של חופית לוי, ששכרה ההפקה כדי שהסינים יוכלו לתקשר עם העולם. השניים, שהחלו להתאמן כבר בגיל צעיר, סיימו חמש שנות לימוד באקדמיה לאקרובטיקה, שם קמו בכל יום בשש וחצי בבוקר ותרגלו במשך תשע שעות ברציפות. “האימונים לא נגמרים אף פעם, הם נמשכים כל החיים", אומר קיו. עד כה עבדו יחד באוסטרליה, רוסיה וארה"ב.
איך זה לנדוד ולעבוד ביחד?
צ'י לונג: “אנחנו חברים טובים ומסתדרים מצוין, והנדודים הם חלק מהעבודה שלנו. אם במקום יש תנאים טובים, אנחנו גם נהנים. יש דרישה גדולה מאוד לאקרובטים סיניים בעולם, וכל אחד יכול להשיג ויזה לצאת מהמדינה ללא בעיות מיוחדות".
הנאמבר שלהם הוא בעצם שני קטעים שחוברו יחדיו. בראשון מקפיץ קיו על גופו ואזות בגדלים שונים ובשני הם מלהטטים במיומנות מרשימה עם קערות וצלחות בקטע מסורתי שזכה לשם “השף השמח". את רוב העבודה עושה קיו. אני מתעניין אם זה מכיוון שהוא המוכשר מבין שניהם. “זה כי הוא הצעיר מבין שניהם", מסביר אלדר, הבמאי. “ככה זה אצל הסינים, הצעיר טוחן והמבוגר כבר עשה את שלו. זה עניין של כבוד".
אחריהם עולים הארגנטינאים חואן קטיובה, בן 31, ובת זוגו חימנה שירלבי, בת 35 - הליצנים ששום קרקס לא יכול בלעדיהם. בניגוד לחואן, שגם הוא מגיע ממשפחת קרקס ומחיי נדודים, חימנה היא בת לאם פרופסורית ואבא עיתונאי. היא התאהבה בקרקס כשהייתה קטנה והחלה לעבוד בו כרקדנית בגיל 23. לאחר שפגשה את חואן לפני תשע שנים, עשתה הסבה לליצנות כדי שיוכלו לנדוד יחד. “הדרך היחידה לזוגיות בחיים כאלה, היא להכיר מישהו שעובד בקרקס ולנדוד איתו", היא אומרת.
לפני תשעה חודשים הפכה לסבתא מבתה בת ה־17. “היא חיה איתי עד גיל 13, אבל אז הגענו לקרקס שאסר על כניסת ילדים והיא עברה לאבא שלה. בכל פעם המרחק הופך להיות קשה יותר בשבילי". חואן וחימנה, שאחראים על כמה קטעי קישור במהלך ההופעה, הופיעו עד היום בארגנטינה, ספרד, פרו וברזיל, וכן על סיפונה של ספינת תענוגות שהגיעה כמעט לכל פינה בעולם.
האם קרקסים נחשבים לפופולריים בארגנטינה?
חימנה: “הקרקסים בארגנטינה הם חלק בלתי נפרד מהתרבות אבל הם סובלים כרגע מבעיות כלכליות, כך שאיכות ההופעות ירדה, לא משלמים ואין תלבושות ותאורה כמו שצריך".
אתם עדיין מתרגשים מההופעות?
חימנה: “אני אוהבת מאוד את האדרנלין וההתרגשות סביב כל העניין".
חואן: “בכל הופעה אני מרגיש כמו ילד שקיבל מתנה ומתחיל לפתוח אותה".
אתם יודעים, יש אנשים שמפחדים מליצנים.
חימנה: “אני מבינה שילד מפחד מליצן, ובמקרה כזה אנחנו מניחים לו. זה פחות מובן לי כשזה נוגע למבוגרים. זה מוזר בעיניי. זו בסך הכל הצגה".
כמה ימים לאחר מכן, בשעות הצהריים המוקדמות שלפני החזרה הגנרלית, האזור שומם למדי. חזרות הלילה הארוכות התישו את המשתתפים ורובם נחים במתחם המגורים. בינתיים, הצוות הרומני עמל על הכנת הכלוב לאופנועים שסופסוף הגיע, והקטור, היחיד שמופיע בקרקס כבר חמש שנים, מחכה לרגע שבו יוכל כבר להתאמן.
הקטור ושלושת חבריו הצעירים הם חבורת האקסטרים של המופע: מלבד הליכת החבל הנועזת הם רוכבים על שלושה אופנועים בכלוב קטן, בקטע מרשים ומפחיד למדי. “הדבר היחיד שימנע ממני להמשיך להסתכן הוא הילד שלי", הוא אומר לי בעיניים נוצצות, “בכל פעם שאני מדבר עליו אני מתחיל להתרגש. הוא יגיע לכאן בקרוב עם אמא שלו לכמה חודשים".
ההכנות למופע מתקדמות בעצלתיים. אלדר, הבמאי, נשכב על כמה כיסאות באולם ותופס תנומה. אלחנדרה מסתובבת צולעת עם תחבושת על הרגל, אבל מרגיעה שהיא תהיה בסדר והכדורים שלקחה לא ישפיעו על המופע. יסמין פרביאש ודנה ירון, המלבישות, מגיעות עם שלל בגדים ותיקונים של הרגע האחרון. הן נכנסות לקרוון ויסמין מתחילה לתפור במרץ. “לא היה לנו מספיק זמן", אומרת דנה, “היינו צריכות לפחות עוד שבוע".
ככל שהזמן עובר ושעת ההופעה מתקרבת האנרגיות מתחילות לעלות. המשתתפים מתלבשים ומתאפרים, הקטור והחבורה מסיימים להתאמן, הסינים מודדים כובעי פיראטים, הצוות הטכני עורך חזרות אחרונות של קיפול ציוד והמנחה אלדד טורנר משנן שוב את הטקסטים שלו.
טורנר הוא הישראלי היחיד במופע: בן 35 מחולון שסיים את לימודיו בבית צבי לפני עשור, והיום הוא מנחה הקרקסים היחיד בישראל. “פעם הציע לי קרקס שהנחיתי בארץ להמשיך איתו לסיבוב בבולגריה, וסירבתי", הוא מספר. “אם הייתי צעיר יותר ורווק אולי הייתי הולך על זה".
ברחבת המגורים המרכזית מתחממים חברי להקת “לוס קובוס": שישה צעירים שחומי עור, שנחשבים לאחת מלהקות האקרובטים הטובות בעולם. המנהיג שלהם הוא ג'ון רודירגז, שכולם קוראים לו צ'ינו. בחור מרשים וחייכני בן 26, שגדל בשכונת אקווה בלנקה בקאלי, בירת הסלסה, הסמים והעוני של קולומביה. “בגיל 10 הכניסו אותי לבית של ילדים שלהורים שלהם לא היה כסף להחזיק אותם", הוא מספר. “למדנו שם מוזיקה, נגרות ושיעורי קרקס. אהבתי מאוד כדורגל, אז רציתי ללמוד איך לעשות סלטות אחרי כיבוש שער – וככה נדלקתי על העניין".
בגיל 12 החל צ'ינו ללמוד באקדמיה לקרקס, לצד לימודים רגילים בלילה. בגיל 16 הקים עם חבריו את הלהקה, שנקראת על שמו של מנהל האקדמיה הקטור פביו קובוס, שהלך לעולמו. כבר עשור הם נודדים בעולם. “אנחנו משלבים סלסה, קפוארה, תאטרליות, שמחת חיים וכמובן אקרובטיקה", הוא אומר. “אני אוהב את זה ולא מפחד מכלום, אף ששברתי לפני שבע שנים את שתי הידיים. כשהגוף יבגוד בי, אעבור לאימון".
שעת ההופעה מתקרבת ואנשי ההפקה מזרזים את המשתתפים להגיע אל מאחוריי הקלעים. הם נרגשים וחגיגיים. הקהל, שמורכב כולו ממוזמנים, מתחיל להציף את אוהל הכניסה המציע מזון מהיר כמיטב הז'אנר. למקום מגיעים גם אמבולנס וכבאית, לכל צרה שלא תהיה. הצוות הרומני מקבל כובעים של שודדי ים, צ'ינו מלמד את קיו לרקוד סלסה ולומד ממנו איך לסובב שני כדורי סל על האצבע, ואנטון מנפח בלונים שיפוצץ בקרוב.
קופי, שרואה את החבורה שלו מתחילה להתגבש, מבסוט. “האנשים פה צעירים ונמצאים הרבה יחד, ובאופן טבעי מתפתחים רומנים ויש הרבה חגיגות", הוא אומר והולך לפתוח את הערב עם הסבר לקהל על סדרי החזרה הגנרלית. “האמת היא שעוד לא עשינו חזרה מלאה עם הכל", מתוודה אלדד המנחה רגע לפני שהמופע מתחיל, “זה שבוע כזה שמרפי בא הרבה לבקר. אבל יהיה בסדר".
ובאמת היה בסדר, והרבה יותר מזה. במשך שעה וחצי עלתה החבורה והציגה מופע מרשים ומקצועי בן 15 קטעים, שגובה בתאורה איכותית ומוזיקה טובה; לוליטה עשתה שפגט בין שמים לארץ והצליחה לא לחטוף חצים, הקובוס עופפו באוויר ולא הפסיקו לרקוד ולחייך, הליצנים הפעילו את הקהל והחבורה של הקטור גרמה להם להחסיר פעימה. אבל הצופים, בחלקם, אולי כי לא שילמו על הכרטיס, הסתובבו באולם ודיברו בטלפון כאילו לא מדובר בחלל שבו מתקיימת כרגע הצגה.
“אני מודה לכולכם, המופע היה טוב מאוד", סיכם אלדר באנגלית את ההופעה מול החבורה הנרגשת, שזכתה מיד לתרגום בספרדית, רוסית וסינית, ואז הודיע על רשימת שינויים וקיצורים עליה יעבדו מחר, בשעות שלפני מופע הבכורה. משם עברו כולם אל הבמה, לצילומים משותפים עם האוצר האבוד. “זה ז'אנר שלטעמי יש לו מקום גם בעולם של האייפד וגם של האייפון", אומר לי קופי לפני שאנחנו נפרדים, “יש פה משהו אנלוגי שלא משתנה, סוג של אמנות גבוהה שהקרקס משמר. אנחנו רק עוטפים אותה בעטיפה מודרנית".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם