משימה בלתי אפשרית: כל הציונות בספר אחד
האתגר שלקחה על עצמה ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, לדחוס למעלה ממאה שנות ציונות בספר אחד, היה גדול מדי אפילו עבורה. התוצאה עמומה, משמימה ונטולת עמדה
- אניטה שפירא כותבת על ברנר
- שפירא: עיצוב הזיכרון הוא לא עניין לפוליטיקאים
שרה'לה שרון של ההיסטוריונים
שפירא היא היסטוריונית ציונית של תנועת העבודה. די בהגדרה הזו כדי לפסול אותו בעיני חלק ניכר מאנשי האקדמיה בני-זמננו. פרופ' הנרי ורסמן כינה אותה
אניטה שפירא צילום: ראובן קסטרו
היא עצמה איננה טוענת לאיזו אובייקטיביות בכתיבת החיבור עב־הכרס. מדובר בסקירה מרשימה ובה בעת חסרת מעוף של תולדות ישראל למן שנת תרמ"א ועד שנת תש"ע. למן פרעות ה"סופות בנגב" בדרום האימפריה הרוסית וכלה בפרעות הפלשתינים עם התפוצצות שיחות 'קמפ-דייויד'.
כתיבתה של שפירא מאוזנת ומפוכחת. בסיכום הספר היא כותבת כי "ישראל היא סיפור הצלחה בקנה מידה בינלאומי... מדינה שיש בה חופש דיבור רב ותקשורת חצופה וחודרנית שאינה מהססת לחשוף את חולשות השלטון. למרות הקובלנות המתמידות הנשמעות בתקשורת בנושאים של זכויות אדם, ישראל מגלה רגישות בנושאים אלה יותר מכל מדינות המזרח התיכון, ובעצם גם יותר ממרבית המדינות הדמוקרטיות בעולם". די בדברים אלה כדי ששפירא תגונה ותוקע אל הקיר, תשויך ל"ימין" וישסו בה את כלבי הטרף של השמאל.
עוד בתרבות:
פרידה איראנית קורעת לב
מהן המילים המצחיקות ביותר בעברית?
מרתק: הצצה לחיי הקרקס הנודד
חסר ערך בויקיפדיה
אולם מעבר לעמדה הנכונה הניצבת ביסוד הספר, עולה השאלה במה ניכרת תרומתו הסגולית, וכאן עולה סימן שאלה גדול.
ככל עם ועם עטיפת הספר
הפרק האחרון חסר כל ערך. סקירתו את שנות ה־90' - לרבות רצח רבין, תהליך השלום וחילופי הממשלות - היא דוגמה לכתיבה שאינה ראויה אפילו לעבודה סמינריונית באוניברסיטה. זהו פרק לא ביקורתי, המתבסס על תשעה מראי־מקום בלבד. בפרקים שבעה עשר ושמונה עשר יש בסך הכול שבע עשרה מראי־מקום. המקורות, בחלקם הגדול, אינם מחקריים. הפרקים האלה, הסוקרים את שנות ה־80' למן עליית בגין לשלטון, מבוססים רובם ככולם על הידע האישי של המחברת.
עולה תהייה גדולה במה עולה ערכם של פרקים אלה על פרקים דומים הנמצאים ב'ויקיפדיה' העברית. העובדה שבסוף הספר יש, לאחר מראי־המקום, ביבליוגרפיה שכנראה שירתה את המחברת, נראית בעייתית: לא ברור במה השתמשה, באיזה אופן ובטקסט עצמו אין התייחסויות לאותם ספרים ומאמרים. ספק אם שפירא בעצמה הייתה מאשרת עבודת תזה בסגנון הזה.
עמדה נטולת עמדה
הפרקים האחרים בספרה דומים מבחינתם אופן כתיבתם. מדובר בסיכומי־סיכומים של חומרים ידועים בלי רצון להיכנס למחלוקות, בפרט
בפועל מדובר בספר משמים ומשעמם. חסרה בו כל עמדה, מלבד זו המובעת בסיכום. אין לו רציונל ביקורתי, סקירתו ההיסטורית מבוססת ברובה על מחקרים ידועים, אין בו חידוש וגם תובנותיו - אם ישנן - לוקות בחסר מרוב עמעום. אלמלא היה מדובר באניטה שפירא, לא היה זה מצער כל כך. עתה, יהיו מי שיוכלו להניף שוב את הכינוי "שרהל'ה שרון של ההיסטוריונים הישנים" ולהצביע על הספר הזה. לעתים, היסטוריון צריך לדעת מתי להניח את העט.
אניטה שפירא, "ככל עם ועם: ישראל 1881-2000", הוצאת מרכז זלמן שז"ר
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם