אתרים מומלצים

יורם לוינשטיין: "הייתי יכול להיות משה איבגי"

הלהקה שעמה הופיע בקו החזית של מלחמת יום כיפור, הבחירה בלימודי סינית באוניברסיטה, וההחלטה להקים בדרום תל־אביב את בית הספר למשחק. יורם לוינשטיין חוזר לתחנות חייו

אמריקאים בחזית

לאחר ששוחררתי ממלחמת יום כיפור בשל הלם קרב שלקיתי בו, הקמתי להקה עם זמרים אמריקאים. אני הפקתי וביימתי את התוכנית שלנו, ויחד הופענו במוצבים המרוחקים ביותר, שרוב האמנים לא הצליחו להגיע אליהם, הופענו בסיני ובבתי החולים השונים, כשאנחנו עוברים ממש מחדר לחדר ושרים לפצועים הקשים ביותר. זכינו להצלחה ולהערכה גדולה מאוד וזה היה אחד הפרויקטים היפים שעשיתי בחיי.

כפר שלום בקפריסין

בשנות ה־70, עוד לפני שנשיא מצרים סאדאת הגיע לישראל, השתתפתי בבניית "כפר שלום" בקפריסין יחד עם ירדנים, פלסטינים ומצריים. זו הייתה יוזמה של ארגון הולנדי שמטרתו הייתה להפגיש בין סטודנטים מהמזרח התיכון. הפרויקט נמשך שנתיים ועסקנו שם גם בקונפליקט היווני־טורקי.

כשהכפר נסגר, עברנו לאלזס לורן שבצרפת, שם יחד עם יולי תמיר, אמנון לוי ויגאל סרנה הקמנו כפר דומה, שבו התקיימו בין השאר דיונים על הקונפליקט הגרמני־צרפתי. קשה להאמין היום שמיזם כזה אי פעם התקיים, אבל זה קרה ופגשתי במסגרתו אנשים מדהימים.

יורם לוינשטיין צילום: נעם וינד

לימודי סינית

כמו צעירים רבים, לאחר השחרור מהצבא לא ממש מצאתי את עצמי ורק רציתי להיות רחוק מהבית, ולא ללמוד קשה מדי. התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, והחלפתי חוגים בקצב מסחרר. למדתי ארכיאולוגיה, יחסים בינלאומיים, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומה לא.

באותם ימים ניקסון ביקר בסין, ונדמה היה שנפתחות אפשרויות חדשות. אז החלטתי למגינת ליבם של הוריי להיות מיוחד, ולמדתי סינית במשך שנתיים תמימות. אני זוכר משפטים ומילים עד עצם היום הזה, אם כי הפעם היחידה שבה השתמשתי בידע הזה הייתה במסעדה באמסטרדם – וגם אז קיבלתי מנה שלא הזמנתי.

ימיי כרקדן וכוריאוגרף

בשנת 1975 הייתי כוריאוגרף של להקת מחול שהקמתי בארה"ב, ויחד הופענו בקהילות יהודיות רבות, בין השאר באלבמה ובלואיזיאנה. אגב, לא הסתפקתי רק בכוריאוגרפיה, אלא גם רקדתי בעצמי: הצגתי ריקוד תימני פולקלוריסטי (ריקוד הפחים המוכר, עם כל הסלסולים הנלווים) וקראתי את מגילת "איכה" לפי טעמי המקרא.

דלתות מסתובבות (כמעט הייתי איבגי)

לא רבים יודעים זאת, אבל בשנות ה־80 ניהלתי קריירת משחק מבטיחה. שיחקתי בלא מעט סרטים, בהם "מגש הכסף", "הנסיך והצפרדע" ועוד. ב"סולו לטובה" הייתה אמורה להגיע הפריצה שלי. הייתי מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר. המתחרה שלי על הפרס היה לא אחר מאשר משה איבגי, שגם עבורו זו הייתה מועמדות ראשונה. לבסוף, הוא זכה בפרס והקריירה הקולנועית שלו נסקה, ואילו לי הפסיקו כמעט לחלוטין להציע תפקידים. מי יודע כיצד היו נראים חיי לו הייתי זוכה.

אודישנים בסלון

את הסטודיו למשחק שכיום משתרע על מספר בניינים התחלתי בסלון ביתי לפני למעלה מ־20 שנה. לאחר שהנחיתי סדנאות משחק לקשישות, החלטתי לפתוח סדנא לשחקנים צעירים שרובם לא התקבלו לבתי ספר למשחק.

את האודישנים הייתי עורך בסלון הבית שלי. חלק מאותם נבחנים ראשונים הפכו לדמויות שאתם מכירים היום היטב – שי קפון, איילת זורר, יעל הדר ועוד. בנוסף, באותו סלון נבחנה גם פועה, כיום בעלת "קפה פועה" ואם בנותיי, שלימים הפכה להיות אשתי.

רובינא בשכונה

לימים, כאשר חיפשתי חלל חדש לסטודיו, אחת המתווכות הציעה לי להגיע לשכונת התקווה. בפעמים הראשונות חששתי להסתובב בשכונה לבד ו"שומר הראש" שלי היה השחקן ששי סמוכה. יו"ר ועד השכונה הביא אותי לבניין נטוש שאליו פלשו נרקומנים והציע שבו אקים את הסטודיו.

בתחילה התנגדתי, אולם נדהמתי לגלות שאת הבניין הקימה לא אחרת מאשר חנה רובינא. באותו הרגע החלטתי שזה יהיה הבית החדש שלנו, והבניין קרוי על שמה עד היום. על אף החשש הראשוני, אין ספק שהמעבר לשכונה והחיבור לקהילה השפיעו רבות על האופי המיוחד של הסטודיו, וכיום העבודה עם הקבוצות בקהילה הינה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg