פלפלים צהובים: כמו לצפות בתקליט שבור
אם הכותבים היו מתמקדים באותם רגעים מלאי כימיה בין הדמויות, התוצר הסופי היה נראה אחרת לגמרי מהעלילה היבשה שקיבלנו העונה
העונה השנייה של "פלפלים צהובים" לא הייתה צריכה להראות כך. אחרי שהעונה הראשונה זכתה לביקורות אוהדות והסתיימה כשאיילת העקשנית נאלצת להודות אחת ולתמיד כי בנה אוטיסט, נותרו הצופים להמתין שלוש שנים עד לעליית העונה השנייה. ובעונה החדשה נדמה היה כאילו הכל כבר סופר.
הצפייה בעונה השנייה הייתה מעיקה. אמנם הכתיבה השנונה והלא מזוייפת של קרן מרגלית הביאה כמה הברקות בעונה הזו- כמו סצינת היציאה מהארון של טון או הסצינה בה איילת מספרת ליניב ("העולם מצחיק") כי חשה הקלה לאחר שגילתה שהיא לא בהריון- אך הבעיה הייתה טמונה בהתפתחות הדמויות. מרגלית הרכיבה אוסף של דמויות פגומות שאי אפשר שלא לאהוב, החל מאיילת העקשנית שרבה ומתחצפת לכל מי שמסביבה אבל עושה זאת מתוך רצון להגן על האהובים שלה, דרך יעלי (מיכל שטמלר, "בית לחם") שהתנהגותה הנוירוטית גורמת לכולם להתרחק ממנה, ועד לאבישי (אורי פפר, "אניגמה") שמסרב להתבגר.
סדרה לא רגילה. פלפלים צהובים
-צילום: צחי צלניקר
בעונה הזו הדמויות נתקעו בתוך שבלונה בה הן רודפות אחרי הזנב של עצמן. אף אחת מהדמויות האלו לא עברה תהליך משמעותי בעונה הזו. וכשהעלילה לא מתקדמת לשום מקום משמעותי והדמויות לא פועלות בשום צורה כדי להניע אותה, זה כמו לצפות בתקליט שבור. צוות השחקנים עשה עבודה מצויינת והעביר דמויות שקל להזדהות עימן, הדיאלוגים היו מרגשים ולעיתים פיוטיים ממש, אבל משהו בבסיס פשוט לא עבד וגרם לי לגרד את הראש אל מול כתוביות הסיום ולשאול את עצמי, נו, אז מה?
אז מה בעצם הייתה המטרה של העונה הזו של "פלפלים צהובים"? מה יוצרי הסדרה רצו לומר ולספר? גם העיסוק שובר הלבבות באוטיזם, במרכזו נמצא עומרי (מיכאל זפסוצקי בן ה-10) נראה לפתע קלישאתי. את כל הסצינות בעונה הזו בהן עומרי משתגע על הרצפה ובאוטו כבר ראינו בעונה הקודמת. המתח היחידי שנותר בעינו החל מפרק הפתיחה הוא האם הילד הנוסף שאיילת ויניב יביאו לעולם יהיה אוטיסט או לא, אבל את התשובה לשאלה הזו אנו נקבל אולי בעונה הרביעית.
ודווקא ברגע הזה בו איילת מסננת "בן זונה" לרופא המרדים שלה מצליחה "פלפלים צהובים" להיות יצירה ישראלית מהנה, במקום בו היא נכשלה כיצירה טלוויזיונית. כי זה מה שהופך את "פלפלים צהובים" לסדרה לא משעממת, הישראליות שלה שבוהקת מכל פינה. על נופי המדבר ומושב חצבה, דמויות ישראליות וצבריות, כנות ומעוררות הזדהות.
איילת מגלמת כמובן את דמות הישראלי הקלאסי- נרגן ועם פה גדול, אבל מלא בחום ואהבה. ובסצינה בפרק ששודר אמש,
הרגעים הישראליים האלה גורמים לי לרצות לסלוח ל"פלפלים צהובים", על כך שהיא באמת מתייחסת בחום הראוי לדמויות שלה. "פלפלים צהובים" היא סדרה לא רגילה שעוסקת בנושא רגיש בצורה אותנטית ומקסימה, אבל בעונה הזו זה פשוט לא סיפק את הסחורה. אם הכותבים היו מתמקדים באותם רגעים מרגשים מלאי כימיה בין הדמויות, התוצר הסופי היה נראה אחרת לגמרי מהעלילה היבשה שקיבלנו העונה. כך או כך נאלץ להמתין בסבלנות כדי לגלות האם הסיכויים היו לטובת איילת ויניב. שזה אומר בחישוב מהיר ולפי הפרשי הזמנים בין עונה, אולי בעוד עשור.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם