עבדים מודרניים: הסדרות שהצמידו אותנו למסך
לא נעים להודות, אבל כולנו מכורים לטלוויזיה, לפחות לסדרה אחת. מהסבונייה שגורמת לכם לבכות, הסדרה שהפילה את כולנו בפח ועד הסדרות שכולם כל הזמן מחכים להן, קבלו את הסדרות ששעבדו אותנו, לפעמים בצדק, לפעמים פחות
בואו נודה בזה. "האנטומיה של גריי" היא לא יותר מסבונייה, ואנחנו לא יכולים להפסיק לצפות בה. כולם שוכבים עם כולם, כל החולים שמגיעים מדי פרק לבית החולים נשמעים אותו דבר, מדי שנה באופן קבוע פוקד את בית החולים אסון טבע מוגזם, הקריינות הקלישאתית של מרדית' גריי כבר גרמה לנו בעצמינו לרצות להתאשפז, ואנחנו ממשיכים להיות שם כל שבוע, כבר עשר עונות.
"האנטומיה של גריי" פשוט יודעת איך לעשות את זה. בזכות הכתיבה השנונה והרגישה שלה, "האנטומיה של גריי" מעבירה את צופיה ב-40 דקות סערת רגשות, לוחצת על הנקודות שגורמות לנו לדמוע מול המסך, ואז לצחוק, ואז שוב לדמוע. "האנטומיה של גריי" אולי לא מתוחכמת במיוחד, אבל מה שהיא עושה גורם לכולנו להמשיך ולחזור אליה מדי שבוע בשביל עוד מנה קטנה של חולים פצועים ולבבות שבורים.
זאת שהפכה את כולנו לפארנואידים – "אבודים"
"אבודים" היא הסדרה שכולנו השתעבדנו אליה ואז נפלנו בפח. כבר בעונה השנייה החלו זעקות המעריצים כי "אבודים" היא חתול בשק - מותחת ועשויה היטב, אבל כל סימני השאלה שהיא מעלה יתפוצצו במוקדם או במאוחר באכזבה גדולה. במשך 6 עונות היא מיררה את חיינו- תעלומה אחרי תעלומה, סימני שאלה ורמזים עולים באוויר כמו עשן שחור סמיך, ומתנדפים באותה המהירות. פורומים באינטרנט וארוחות משפחתיות שלמות כללו דיונים ארוכים בנוגע לתיאוריות של "אבודים". מיהו ג'ייקוב? מה עומד מאחורי יוזמת דאהרמה? למה אנשים על האי לא מזדקנים? מה המשמעות של המספרים? והאם זה בכלל רק חלום? ובעוד שמצד אחד השאלות נערמות בלי סוף, מצד שני סבלנותם של הצופים פקעה וההערצה כלפי הסדרה, שבעונתה הראשונה נחשבה למהפכנית בעולם הטלוויזיה, החלה לדעוך. ובכל זאת, נשארנו, משועבדים ומחכים לתשובות, אפילו שאנחנו כבר לא ממש בטוחים מה היו השאלות.
זאת שגרמה לנו לפחד מבריכות – "מלרוז פלייס"
הסדרה של דארן סטאר שנחתה עלינו בתור ספין אוף תמים של "בברלי הילס 90210", גרמה לכולנו במשך שבע עונות לעקוב אחרי קומפלקס מגורים יוקרתי אשר התרחשו בו כל הדרמות האפשרויות, אינספור בגידות, נקמות, שרפות, הרעלות ומה לא. לנצח נזכור את בילי ואליסון האינפנטיליים, את מאט הגאה, את מייקל הרופא וחוסר יכולתו להחליט בין סידני הזורמת לקימברלי המטורללת וכמובן את סיפור האהבה הנצחי בין ג'ק לאמנדה (שלא ברור אם הייתה יותר בלונדה או יותר ביץ'). שבע עונות שנמשכו כנצח, עלילות מופרכות בבית עם בריכה. לגמרי בית האח הגדול, גרסת היפים והאמיצים.
זאת שגרמה לנו לפחד מהפרברים – "עקרות בית נואשות"
גם כאן הכל התחיל יחסית תמים. פרבר שקט, עקרות בית, אינטריגות ואז, בערך אחרי שאידי החליטה לתלות את עצמה (או הרבה לפני), הכל הסתבך והמשיך להידרדר. משפחות שלמות נעקרו, החליפו בתים, בעלים, נשים וילדים על רקע הערוגות המכוסחות למשעי. היינו עדים להתאבדות, רצח, דריסה, הזנחה, עיוורון, השמנה, הטרדה, התקפי זעם, בגידות וגירושין. עשרת המכות של ויסטריה ליין שמדי פעם ממשיכות לצוף על המסכים שלנו באינספור שידורים חוזרים.
זאת שגרמה לנו לחשוש מסדרות משטרה – "מחשבות פליליות"
תשע שנים! תשע שנים אנחנו חוקרים את התנהגות הרוצחים הסדרתיים יחד עם אייג'נט הוצ'נר, אייג'נט רוסי, פנלופי, ד"ר ריד, איי.ג'יי. וכמובן דרק האלוהי. כל אחד מהם בעבר שכל קרובים, חברים, אהובים, אך עדין ממשיך במלאכתו העיקשת בפיענוח ההתנהגות של ווירדוס בכל מיני נקודות מרוחקות על מפת ארה"ב. מהיחידה הזאת לא ניתן לפרוש. אלא אם אתה נהרג. וגם אז יכולים יוצרי הסדרה להחליט שאתה קם לתחייה (ראה ערך "אמילי פרנטיס"). צוות הפרופיילרים האמיץ נידון לחיי נצח על מסכינו, כך נראה. מצד שני, כל עוד יש לך משפט חכם לסיים איתו את הפרק, למה להפסיק?
זאת שהמשכנו לראות רק בשביל הסקס – "דם אמיתי"
אפשר להגיד מה שרוצים, אבל השילוב בין שרלין האריס ואלן בול ברא יצור כלאיים חסר כל הגיון בריא, עליו הוא מפצה בסקס אפיל מטורף. ערפדים, משני צורה, אנשי זאב, פיות, מכשפות ושאר יצורים הקסומים בעלי ליבידו מפותח למדי ממלאים זמן מסך בחושניות רצחנית ומדממת. מצד שני, סוקי, כמה תמימה את יכולה להיות? אחרי שביל הפך לדושבאג גמור, היית צריכה להבין שאריק הוא מושא תשוקתך היחיד שמסוגל לסבול את ההתנהגות הצדקנית שלך וללכת על כל הקופה. כל נשות ישראל (במיוחד האמהות שביניהן) מקוות שלפחות בעונה האחרונה נוכל לגמוע לרוויה סצנות ערום שכוללות את אריק נורתמן, כי זה הדבר היחיד, פחות או יותר, אליו אנחנו נתגעגע.
זאת שגרמה לנו להבין שהדרך חשובה מהמטרה – "איך פגשתי את אימא"
באחת העונות המוקדמות של "איך פגשתי את אימא", אומר טד המבוגר לילדיו בפניהם הוא מגולל את סיפור ההיכרות שלו עם אימם, שמה שמשנה זה לא היעד אליו אתה רוצה להגיע, אלא הדרך שלך לשם. הפנייה הזו הייתה דו-משמעית גם לצופים, שאמנם רצו כבר לגלות איך טד פגש את אימא, אך הבינו כי כל עוד הסדרה נמשכת הרגע הזה לא יגיע. אז קיבלנו את גזר הדין והחלטנו ליהנות מהסדרה. זה היה בימים בהם כל משפט של ברני היה משפט מחץ, עוד הייתה לנו תקווה כי דמותו של טד תהיה מעניינת, לילי ומרשל היו זוג חמוד ולא זוג משמים, וההומור של הסדרה היה שינוי מרענן וצעיר בנוף הקומדיות של שנות ה-2000. ואז הדרך התארכה, והתארכה והתארכה, והצפייה נהייתה מתישה. השיא הגיע כמובן בעונה האחרונה שהתפרסה כולה על פני סוף שבוע אחד בלבד בחייהם של החברים הניו-יורקים. אמנם שמרנו על חסד נעורים לסדרה הזו, אבל עד שטד סוף סוף פגש את האמא כבר לא ממש היה לנו איכפת מי האמא ואיך הוא פגש אותה. אולי אם הדרך הייתה קצת יותר קצרה, היינו נותנים לספין אוף שיעלה בהמשך השנה, "איך פגשתי את אבא", הזדמנות להשתעבד גם אליו.
אלו שגורמות לנו לחכות – סדרות ישראליות
לכבוד חג החירות אנחנו לא שוכחים גם להתגאות בסדרות המקור האיכותיות שלנו. בשנים האחרונות הטלוויזיה הישראלית הביאה אל מסכינו דרמות איכותיות ונהדרות שהלהיבו את הצופים ואת המבקרים גם יחד. "חטופים"
נהננו לצפות בהן ולחזור אליהן מדי שבוע ומדי עונה, אבל בזכות קצב השידור שלהן השתעבדנו להמתנה. בין העונות של הסדרות הללו עמדה הפסקה של לפחות שנתיים וחצי אם לא יותר. ואנחנו מחכים ומחכים, ועד שהעונה הבאה מגיעה אנחנו כבר שוכחים שבכלל צפינו בקודמת. זאת גם ההזדמנות לדרוש ששאר הסדרות שחיממו את ליבנו בזמן האחרון לא יתעכבו יותר מדי, ולהחזיק אצבעות שאת העונות הבאות של "להיות איתה", "בני ערובה" ו"שטיסל" נראה לפני חג הפסח הבא.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם